כנסת ישראל / צילום: איל יצהר
הכותב הוא יו"ר הוועדה המייעצת של מרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן והמפקח על הבנקים לשעבר
לפני ארבעים שנה, ביולי 1985, קיבלה ממשלת ישראל החלטה דרמטית - לבלום את ההיפר-אינפלציה שחצתה את רף ה־400% בשנה, להציל את הכלכלה מקריסה ולהחזיר אמון למוסדות המדינה. תוכנית הייצוב הכלכלית, שנולדה בשיתוף פעולה נדיר בין ממשלה, בנק ישראל והסתדרות, זכורה כמהלך אמיץ ואפקטיבי. היא כללה הקפאת מחירים ושכר, קיצוץ חד בהוצאה הציבורית, מיסוד משמעת פיסקלית והתחייבות לריסון מוניטרי. בתוך חודשים, האינפלציה מוגרה והמשק נכנס לתוואי של יציבות וצמיחה.
● המשרוקית | האם התחזקות השקל משמעותה מיתון האינפלציה?
● המוניטור | המאבק בהדרת הנשים: הממשלה לא עומדת במשימות
אבל התוכנית שילמה מחיר חברתי לא מבוטל - שכר נשחק, מובטלים התרבו, והפערים החברתיים העמיקו. החברה הישראלית שילמה את המחיר, במידה רבה, בשם ההכרח הכלכלי.
ארבעה עשורים לאחר מכן, ניצבת ישראל בפני אתגר מסוג אחר - לא אינפלציה, אלא אינפלציה של שסעים, פוליטיים, אזרחיים וחברתיים. המשק אמנם איתן מבחינה מקרו-כלכלית, אך חוסנו המערכתי - החברתי, המדינתי והציבורי - מתערער. ייתכן שדווקא כעת נדרש "ייצוב 2.0" - לא כדי להציל את הכלכלה מהתמוטטות, אלא כדי להציל את החברה מקריסה שקטה.
נדרש שינוי ערכי
בישראל 2025, הפערים הכלכליים והאזוריים ניכרים. מדד ג'יני לאי שוויון גבוה מהממוצע במדינות המפותחות. שיעור העוני, במיוחד בקרב ילדים ואחוז האזרחים שאינם מצליחים לעמוד ביוקר המחיה מצביעים על משבר מתמשך. בה בעת, מערכת הבריאות קפאה בתקצוב ריאלי לנפש, התחבורה הציבורית רחוקה ממענה הולם, והחינוך בפריפריה נחות באופן שיטתי לעומת המרכז. בישראל שבה 17% מהאוכלוסייה גרים בפריפריה גאוגרפית אך למעלה מ־30% מהם חיים בפריפריה תפקודית - כלכלית, שירותית, תחבורתית - יש בכך סימן אזהרה.
התוכנית של 1985 ביקשה להחזיר את השליטה על הכלכלה לידי המדינה והציבור. היום האתגר אינו אינפלציה אלא אינרציה. שחיקת האמון, כרסום במוסדות המדינה, פוליטיזציה של השירות הציבורי והיעדר חזון כולל. מול כל אלה, נדרשת תוכנית ייצוב חברתית-מדינתית, שתציב במרכז את חיזוק החוסן הלאומי - חוסן חברתי, קהילתי, תשתיתי ומוסדי. היעד צריך להיות ברור. הקטנת אי השוויון, קידום סולידריות אזרחית, והשבת תחושת האחריות ההדדית.
לצד רפורמות פיסקליות נדרשות - כמו עידוד מדיניות מס שוויונית יותר, ביטול פטורים רגרסיביים והעברת תקציבים לשירותים האזרחיים - יש לנסח מחדש את מטרות התקציב ובמסגרתו מעבר ממדינה שמגיבה למשברים למדינה שמובילה חזון ארוך טווח. השקעה בתשתיות חברתיות - בפרט בחינוך לגיל הרך, תחבורה ציבורית בפריפריה, מערך בריאות קהילתי ושירותי רווחה מונגשים - תניב לא רק שיפור ברווחת האזרחים, אלא גם צמיחה כלכלית עקבית.
אבן יסוד נוספת היא קידום תוכנית שיקום חברתי ממוקדת. הפעלת תוכניות ייעודיות לנוער בסיכון, אקדמיזציה נרחבת לאוכלוסיות חרדיות וערביות, תמיכה בעסקים קהילתיים ויישום תוכניות הכשרה מקצועית בפריפריה. כל אלה צריכים להיות משולבים במדדי תפוקות ותוצאות, בדומה לכלי המדידה הכלכליים שנולדו בעקבות תוכנית הייצוב של 1985.
אבל מעבר לכל מספר או רפורמה, נדרש שינוי ערכי. חזרה אל רעיון האחריות ההדדית. לא עוד "כל אחד לעצמו", אלא ראיית החברה כשלם, שבו הצלחת הפריפריה היא הצלחת המרכז, והחוסן של האוכלוסיות המוחלשות הוא תנאי ליציבות כוללת. השסע הפוליטי החריף, אובדן תחושת שייכות, והתחושה של רבים שהמדינה אינה רואה אותם - אלה אתגרים קיומיים ממש. במובנים רבים, המשבר של 2025 עמוק מזה של 1985 - אז הייתה לנו אינפלציה, היום יש לנו שחיקה אזרחית. אז הייתה נחישות פוליטית ואמון ציבורי, היום יש פיצול, ריבוי מוקדי כוח וחוסר הסכמות בסיסי.
העתיד, לפיכך, טמון בשילוב של כלכלה סוציאל-דמוקרטית שתדע להבטיח רווחה וביטחון לכלל האזרחים; משילות שקופה ויציבה שמחויבת לערכים ארוכי טווח ולא לאינטרסים פוליטיים קצרים; והבנה שדווקא ביכולת שלנו לשלב בין ייצוב כלכלי לשיקום חברתי - טמון סוד קיומנו כחברה.
הגיעה העת לתוכנית ייצוב חדשה - תוכנית של אחריות, של סולידריות ושל תיקון.