חזית המדע / צילום: Shutterstock
בני כמה אתם בתעודת הזהות? ובני כמה אתם מרגישים? מחקרים מראים כי החל מגיל 40, רובנו טוענים שאנחנו מרגישים צעירים מגילנו האמיתי, בערך 20% צעירים יותר. במחקר שפורסם ב־European Journal of Ageing ב־2023 נמצא כי בקרב בני 60 ומעלה, כ־86% הרגישו צעירים מגילם - ובממוצע הם הרגישו צעירים ב־13.8 שנים מגילם האמיתי.
● חזית המדע | המחקרים שמגלים איך נקמה משפיעה על המוח
● מחקר חדש מציע: לא צריך 10,000 צעדים ביום כדי לשמור על הבריאות
"לגיל הסובייקטיבי הצעיר יש ערך", אמרת פרופ' ליאת איילון מבית הספר לעבודה סוציאלית בבר אילן. "מחקרים מראים כי מי שמרגישים שהם צעירים מכפי גילם, נהנים מבריאות טובה יותר ומצב נפשי טוב יותר". למשל, מחקר שפורסם בכתב העת Journal of Psychiatry Research ב־2023 הראה כי פער גדול יותר בין הגיל הנתפס לגיל האמיתי מנבא בריאות פיזית טובה יותר, וכן רמות גבוהות יותר של אופטימיות, תחושת מסוגלות, חוסן, סקרנות, תקווה ותמיכה חברתית.
אבל לגיל נתפס צעיר יותר יש גם מחיר, אומרת איילון. אנשים שמרגישים צעירים מכפי גילם (רוב האנשים, בעצם), לא ירצו בהכרח להתרועע עם "הזקנים האלה", בני גילם האמיתי. במקום זאת הם יעריכו אנשים הנחשבים צעירים. בכך הם מפסידים קבוצת שייכות טבעית שיכולה להעניק להם תמיכה ומשמעות עם ההתבגרות. זהו חלק מהמעגל ההרסני של גילנות עצמית.
דור העתיד ודור העבר נאבקים על משאבים
איילון זכתה לאחרונה במענק יוקרתי של 2.5 מיליון אירו, ERC Advanced Grant, לחקר הגילנות כולל הגילנות העצמית. גילנות משמעותה דעות קדומות ואפליה על פי גיל. "כלפי כל גיל", מדגישה איילון, "גם כלפי צעירים. ויש בהחלט אפליה כלפי צעירים, למשל הטענה התמידית כי 'זה דור מפונק' או המחשבה שעובדים צעירים הם פחות אמינים. אבל מחקר הגילנות ברובו בוחן את היחס של צעירים למבוגרים מהם".
לגילנות, כמו לאפליות אחרות, יש השלכות שליליות קשות. מחקרים מראים שכשחושפים אנשים מבוגרים למסרים שליליים בנוגע לגילם הם מפנימים זאת, הולכים לאט יותר ואפילו נופלים. "מספיק שמישהו נדחה בראיון עבודה אחד על רקע גיל כדי להשפיע על האופן שבו הוא תופס את עצמו", אומרת איילון.
מה גורם לגילנות?
"לאורך חיינו, התפקידים החברתיים שלנו מחולקים במידה רבה על פי גיל. אנחנו לומדים בבית הספר רק בגיל מסוים, ובשכבות גיל מאוד נבדלות. ההורות מגיעה סביב גיל מוגדר יחסית. בגיל מסוים מתחילים לעבוד ובגיל קבוע מפסיקים". נראה כי למבוגרים אחרי גיל הפרישה, תקופה ההולכת ומתארכת, טרם נמצא תפקיד חברתי אמיתי. "מצופה מהם לזוז הצידה כדי לתת זכות קדימה לצעירים". למרות שאמפירית, אומרת איילון, התעסוקה אינה משחק סכום אפס. במדינות בהן יש יותר תעסוקת מבוגרים, יש גם יותר תעסוקת צעירים.
סוגיית התעסוקה היא חלק ממאבק כולל יותר על משאבים - האם הם מושקעים בדור המבוגר או בעתיד הדור הבא? אם מבוגרים צורכים קצבות פנסיה גדולות ומשאבים רבים לטיפול בבריאותם, הצעירים עלולים להרגיש שזה בא על חשבונם (אם כי בפועל, כשאין תקציבים ציבוריים לפנסיה ובריאות, עול הטיפול במבוגרים הזקוקים לכך נופל קודם כל על ילדיהם, ובשרשור על כל המשפחה).
"תיאוריה נוספת, שבינתיים לא נתמכת על ידי מחקר אמפירי, היא שככל שהעולם עובר להסתמך יותר על טכנולוגיה ופחות על תורה שבעל פה, הידע ההיסטורי של המבוגרים הופך פחות מעניין לנו, ואילו הם, שלא מצליחים להשתלט על הטכנולוגיה, נפלטים מהחברה. זו תיאוריה שנשמעת מאוד הגיונית, אבל מחקרים מראים שדווקא במדינות מפותחות ועתירות טכנולוגיה, יש היום פחות גילנות מאשר בחברות מסורתיות".
מה מוביל לתוצאה הלא אינטואיטיבית הזו?
"אולי בכל זאת החברות המערביות הן כרגע יותר ליברליות ונעשה בהן ניסיון לא להפלות. אולי כי בחברות המסורתיות ההזדקנות מואצת ואילו בחברה המערבית בכל זאת הדור המבוגר נלחם ובמידת מה מצליח לשמור על רלוונטיות".
קשה להתעלם מכך שחלק מהמבוגרים באמת חלשים יותר, זקוקים יותר, אולי קשה יותר לתקשר איתם.
"יש הרבה מבוגרים, אז כמובן יש גם מהסוג הזה, אבל גילנות של צעירים למבוגרים מהם יש כלפי כל הגילאים, כולל כאלה שהם רחוקים מהמצב שאת מתארת".
גילנות בעולם הרפואה: "לא רוצים לטפל בזקנים"
העולם הרפואי, הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, ספוגים בעצמם בגילנות, אומרת איילון. "במשך שנים רבות זה היה תחום שאף דיסציפלינה טיפולית לא באמת מעוניינת לקדם. ישנה סטיגמה לפיה לבחור בטיפול במבוגר, בין אם אתה פסיכולוג או פסיכיאטר או עובד סוציאלי, או אפילו רופא, זו הבחירה הפחות מלהיבה, הפחות מועדפת. רוב המחלות שרופאים לומדים עליהן מאפיינות גילאים מבוגרים. הם בעצם מוכשרים לטפל בקהל המבוגר, אבל זה לא מדובר. הם לא מגיעים עם כוונה ורצון לעבוד עם זקנים".
מחקרי אפליה בדרך כלל עוסקים בתפיסות של קבוצה אחת על ידי קבוצה אחרת, אך איילון חוקרת כאמור גם את הגילנות העצמית. "אבל אם אנחנו תופסים בעצמנו את הגיל כדבר שלילי, ואת האנשים המבוגרים כפחות רלוונטיים, פחות חכמים, פחות כיפיים, אז אנחנו נתפוס כך בספו של דבר גם את עצמנו".
לכך יש השלכות שליליות לא פחותות מאשר לאפליה מן הסביבה. "אנחנו מפנימים את הסטראוטיפים נגד הגיל בקלות רבה מכפי שאנחנו מפנימים אותם לקבי קבוצות אחרות", אומרת איילון. "אנחנו שומעים אותם כשאנחנו צעירים, ואז קל לנו לקבל אותם כי הם לא מתייחסים אלינו. ואז כשאנחנו מבוגרים, אנחנו כבר תקועים איתם".
אם מישהו יתקל בסטראוטיפים כלפיו שנובע מצבע עורו, מגדרו, נטייתו המינית או משקלו, הוא יביט על עצמו, ועל קבוצת הייחוס סביבו, ויראה מיד כי הדברים לא נכונים. במקרה של גיל, אנחנו קודם כל מפנימים את הסטראוטיפים, ואז מתבגרים, ואז כאמור מתנתקים מקבוצת השייכות שלנו, כך שאנחנו אפילו לא יכולים להיעזר בה כדי לראות שלא כל הסטראוטיפים נכונים. התכנסות לתוך קבוצת השווים ידועה כהגנה אפקטיבית מההשפעות הרגשיות השליליות של אפליה. אבל בקבוצות גיל זה קורה פחות. אולי זה יתאפשר אם אנשים יפחיתו את הגילנות כלפי עצמם".
שולטים בפוליטיקה, אבל לא דואגים לזכויותיהם
פוליטיקת הזהויות לא הצליחה להפוך את הגיל למאפיין זהות סקסי. 12% מהאוכלוסייה נחשבים למבוגרים. הם היו יכולים למחות לטובת קצבת זיקנה גדולה יותר, משאבים רבים יותר לבתי החולים (והרי מי מושפע מתופעת "הזקנה במסדרון"), או הטבות אחרות. גם צעירים יכלו להתאחד למען זכויות מבוגרים, כי הם יגיעו לשם בעתיד.
אבל זה לא קורה. מפלגת הגמלאים הישראלית היא דוגמה מאוד נדירה להתארגנות של מבוגרים כדי לדאוג לזכויותיהם, אך ההצבעות אליה היו בסופו של דבר בעיקר הצבעות מחאה. באופן פרדוקסלי בזירה הפוליטית ניתן לפגוש יותר קבוצות של מבוגרים למען הדור הבא, מאשר מבוגרים למען עצמם.
"בחנתי במחקרים שלי שתי קבוצות מבוגרים בזירת האקטיביזם הישראלית. האחת היא מחאת הסבתות. הן כן הגדירו את עצמן לפי הגיל שלהן - סבתות, אבל גם לפי הקשר עם הדור הצעיר, וזה משהו שמאפשר להן להתמודד עם החוסר רלוונטיות לכאורה. קבוצה אחרת היא לוחמי כיפור 73'. היום הם מבוגרים, אבל הם מגדירים את עצמם קבוצתית לפי הימים הצעירים שלהם, לפי הכוח שלהם בעבר, ומספרים לעיתים קרובות שהם מוחים גם עבור מי שמתו, כלומר מי שלא יהיו מבוגרים לעולם".
מחוץ לישראל, המגמות דומות. יוצאת דופן היא קבוצה של נשים בשוויץ הנלחמת נגד משבר האקלים. אם תשאלו את גרטה טונברג, אקלים נחשב למאבק של הצעירים מול המבוגרים, של החיסכון לעתיד מול הנהנתנות היום, אך הנשים השוויצריות החליטו שזה דווקא המאבק שלהן. איילון: "התפיסה של מאבק האקלים כמאבק של צעירים היא מוטעית, כי מבוגרים הם דווקא הרגישים ביותר להשפעות שינויי מזג האוויר, שכבר נותנים את אותותיהם", וזה היה המסר שזעקה הקבוצה השוויצרית.
אבל אם חוזרים לטונברג, הרי שהיא טענה כי העולם נשלט על ידי קשישים שלא מקשיבים לדור הצעיר, ולפחות החלק הראשון של המשפט הזה נכון. מחקר של מכון המחקר האמריקאי Pew הראה כי הגיל החציוני של מנהיגים העולם היום הוא 62, כאשר במדינות מערביות הוא גבוה יותר, והמנהיגים של הכוחות הדומיננטיים כרגע הם מבוגרים יותר (נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - 79, נשיא סין שי ג'ינפינג - 72, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי - 74, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין - 72, קנצלר גרמניה פרידריך מרץ - 69). רובם נבחרו בבחירות דמוקרטיות, מה שמראה כי העולם מלא הערכה לקשישים מסוימים, תוך כדי שהוא מקפח אחרים.
"נכון, הפרדוקס הוא שאנשים מבוגרים שולטים בצעירים", אומרת איילון. "ישראל היא חברה צעירה יחסית, גם ארה"ב, ובכל זאת יש לנו היום מנהיגים מבוגרים. אבל הם לא רואים את עצמם כאנשים זקנים ולכן לא באמת תומכים בזכויות מבוגרים. ישנו סיפור על שמעון פרס, שבגיל 90 לא הסכים לנאום בכנס של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות, ג"ו), משום שראה את עצמו כצעיר לנצח".
ישנן חברות בעולם שמדגימות לנו יחס אחר לאנשים מבוגרים?
"האמת שלא מצאנו כאלה עד כה. ביותר מ־100 מדינות בהן בדקנו גילנות, מצאנו אותה בדרגת חומרה זו או אחרת. חברות ליברליות הן כאמור פתוחות יותר גם בנושא הזה, ועוד הבדל הוא בכמות המגע הבין־דורי. חברות שבהן ישנן הזדמנויות רבות יותר למפגשים בין הדור המבוגר והצעיר, לא רק מאותה המשפחה, הן פחות גילניות".
"צריך לאפשר למבוגרים להיות משמעותיים יותר"
איך אפשר לקדם זאת? איילון היא אדבוקטורית נלהבת למען איחור גיל הפרישה המנדטורי. "חברות שלא מוציאות את המבוגרים מכוח העבודה באופן מלאכותי בגיל צעיר, מאפשרות ליותר מבוגרים להיות משמעותיים יותר". כמובן שצריך לאפשר לאנשים לפרוש, היא אומרת, אך גיל לא יכול להיות הגורם היחיד. השיקולים מורכבים יותר כגון סוג עבודה ומצב בריאותי.
נראה שהגילנות עלולה לפגוע בנו לכל אורך החיים שלנו. הפחד הזה מהיחס שאנחנו עלולים לקבל בסוף החיים, גורם לנו להיבהל מכל שנה שעוברת. זה מעכיר את האווירה של החיים.
"הגילנות לעולם לא תהיה מנותקת מהחיים שלנו. לכן היא אפליה כל כך מורכבת. היא תמיד אופציונלית בעתידנו, היא קורית לבני משפחה שלנו שאנחנו אוהבים מאוד, סבים ואז הורים. אם יהיה להם יותר טוב, גם לנו יהיה יותר טוב".
האם נעשה היום ניסיון לייצוג מוצלח יותר למבוגרים בתרבות הפופולרית, כפי שמשתדלים לעשות בשנים האחרונות לקבוצות מופלות אחרות?
"תדמית האדם המבוגר בספרות הייתה בעייתית גם בהיסטוריה. באגדות האחים גרים המכשפה תמיד הייתה רעה, מכוערת וזקנה. בשנים האחרונות מדברים על 'המסך המכסיף' בקולנוע. לא פלא, יש לזה קהל. הרי למי יש זמן וכסף ורצון ללכת לראות סרטים בתיאטראות. אז המבוגרים הללו לא רוצים לראות בקולנוע בהכרח ילדים בני 20. הם גם לא רוצים לראות בהכרח אנשים בגילם, בטח לא אנשים בגילם עם הבעיות האופייניות לזיקנה, אבל הם כן רוצים לראות תהליך התבגרות יפה ומוצלח".
ובמציאות, יש כזה?
"בגילאי ה־60־70 אנשים מדברים על שחרור רגשי, על זמן להתפתחות אישית. נשים מדברות על החסרונות, אבל גם על היתרונות, שבירידה בתשומת הלב הגברית במרחב הציבורי. מערכות יחסים עם נכדים יכולות להוות תיקון או חזרה נוסטלגית למערכות היחסים עם הילדים. בזיקנה המאוחרת יותר קשה יותר להימלט מאובדנים, אבל גם בגילאים הללו יש גם וגם. ישנה השלמה, קבלה של הדברים.
"כל מי שיכול להסתכל נניח שנה קדימה ולהגיד 'בשנה הזו יש לי מה לתרום', אז יש לו עתיד. אבל גם החברה צריכה לקבל את זה. הלוואי והחיים כולם היו מחולקים אחרת. כשאנחנו לומדים אנחנו טובעים בזה, ואז אנחנו עובדים כמו חמור, ואז כשאנחנו מפסיקים לעבוד בבת אחת אנחנו שמים לב שלא פיתחנו תחביבים.
אולי היה צריך לחלק את התפקידים בצורה לא כל כך סטרילית. לא להפסיק ללמוד כשמתחילים לעבוד, לא לתת לעבודה להשתלט על החיים, לא להפסיק לעבוד באבחה".