יו''ר ההסתדרות ארנון בר דוד שיחה עם משפחות החטופים, 11.8.25 / צילום: דוברות ההסתדרות
המשק מתכונן לשביתה ביום ראשון במחאה למען השבת החטופים. בין הגופים שהודיעו כי יצטרפו למאבק ניתן למנות חברות הייטק מובילות, רשויות מקומיות, מוסדות אקדמיים ואת לשכת עורכי הדין. ההסתדרות, מצדה, הודיעה שלא תשבות, אך תתמוך במאבק. אבל מה הקשר בין שביתה לעסקת חטופים? איך השביתה הגיעה מהעולמות של יחסי עובד־מעסיק אל לב מדיניות הביטחון הישראלית?
● המשרוקית | האם יש נתון שמראה שתושבי יו"ש הם המגזר הכי פחות אלים?
● יש בעולם יותר מבודהה אחד, אז למה במערב מבלבלים ומערבבים ביניהם?
שביתה ופוליטיקה
לפי מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, השביתה הראשונה במדינת ישראל הייתה ב־1951, בה שבת איגוד הימאים 43 ימים נגד חברת הספנות צים, אז בבעלות משותפת של הממשלה, הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית. רשמית, השביתה נועדה לשפר את תנאי העבודה והשכר של הימאים, אך כיוון שמנהיגי השביתה היו מזוהים עם מפ"ם, היא נתפסה כשביתה פוליטית שקראה תיגר על מפא"י ושלטונה.
נעשה קצת סדר במושגים: השביתה ה"קלאסית" אליה מתכוונים לרוב היא שביתה כלכלית - שביתה המכוונת לרוב נגד המעביד ונועדה להגן על תנאי ההעסקה או לשפרם כאשר המעביד מנסה לפגוע בזכויות העובדים או מסרב להיטיב את התנאים. שביתה זו יכולה להיות מופנית גם כלפי הממשלה, אך בכובעה כמעביד (למשל כשהממשלה מחליטה לשנות את תנאי השכר של עובדים בשירות הציבורי).
שביתה מסוג זה הוכרה בדין הישראלי מראשית חיי המדינה והיא נתפסת כלגיטימית, כפי שלמשל בא לידי ביטוי בפסיקת ביהמ"ש מ־1968: "מטבע הדברים גורמת כל שביתה נזק… אבל דבר זה כשהוא לעצמו אינו פוסל את השביתה ואינו גורע מחוקיותה, בייחוד אם יש לה מטרה לגיטימית כמו שיפור מצבם הירוד של העובדים ומימוש זכויותיהם החוקיות".
גבולות השביתה התחדדו בתחילת שנות ה־80. ב־1982, עובדים דרוזים שבתו נגד סיפוח רמת הגולן. כאן, כבר היה מדובר ב"שביתה פוליטית", אותה פרופ' פרנסס רדאי מגדירה ככזו ש"מכוונת נגד הריבון להשגת יעדים פוליטיים", ו"המעביד הינו צד ג' שאין ביכולתו להיעתר לתביעות העובדים".
על שביתת העובדים הדרוזים נשיא העליון שמגר פסק ב־1984 כי "השביתה הפוליטית - הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה - מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות רבות… יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים על פי כוח הכפייה של גופים חוץ־שלטוניים ואף של קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפייה הלכה למעשה".
ד"ר לילך ליטור, חוקרת ומרצה בחטיבה למשפט ותחום מדיניות ציבורית באונ' הפתוחה, מסבירה במאמרה שהגישה המקובלת רואה את השביתה הכלכלית כלגיטימית, בעוד את הפוליטית היא תופסת מסורתית כשביתה בלתי חוקית. גם במסגרת המשפט הבינ"ל, שביתה פוליטית טהורה הוצאה מחוץ לגדר של מערכת יחסי העבודה במדינות דמוקרטיות.
לפי רדאי, "יש קונצנזוס במישור הבינ"ל ובמשפט ההשוואתי, שאין המושג של חופש השביתה במשטר דמוקרטי כולל את השביתה הפוליטית הטהורה". עם זאת, אין פירוש הדבר "שניתן לאסור שביתות פוליטיות, אלא רק שלא דרוש להעניק להן את ההגנות של חופש השביתה נגד המעביד".
בין השביתה הכלכלית לפוליטית, בישראל התפתח דגם נוסף, רלוונטי לימינו: "שביתה מעין פוליטית". דגם זה מכוון נגד תוכנית מדיניות במצבים שבהם אומנם אין קשר לתנאי עבודה במובנם הצר, אך למדיניות יש השפעה ברורה ומוכחת על תנאי העבודה. בשביתה מעין זו הוכרה האפשרות לצעדים ארגוניים קצרי מועד, אך לא לשביתה רגילה. מודל זה הוגדר ב־1995 בבג"ץ, לאחר שעובדי בזק שבתו בעקבות החלטת הממשלה להפריט את שירותי החברה, בטענה שביטול מונופול זה מסכן את תנאי עבודתם ומכאן שביתתם היא כלכלית.
שביתה בדעיכה?
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה שעם השנים מספר השביתות הלך ופחת. ואולם, בספירת מספר ימי העבודה שאבדו כתוצאה מהשביתות לא נראית אותה מגמה. בסוף שנות ה־90 ובעשור הראשון של שנות האלפיים, נרשמו שנים בהן מספר הימים ה"אבודים" קפץ משמעותית.
במכון הישראלי לדמוקרטיה מדגישים שאלו נתונים מוחלטים ולא יחסיים לגודל המשק, שבמשך השנים התרחב מאוד, הן בכמות המגזרים והן במספר העובדים. בהתאם, חלק מהגידול במספר השביתות, השובתים וימי העבודה שאבדו מקורו בהתרחבות המשק. אך העשור הנ"ל חריג גם ביחס לעשור שבא אחריו וגם ביחס לעשור שקדם לו. מה קרה אז?
במכון מזכירים שבאותן שנים פרצו מספר שביתות משמעותיות: של ארגון המורים ב־2007, שהשבית את החינוך העל־יסודי ל־64 יום; שביתת הסגל האקדמי הבכיר ב־2007־2008, שהייתה הארוכה בתולדות האקדמיה בארץ ונמשכה כשלושה חודשים; ב־2004 נערכה אחת משביתות הנמלים הארוכות בתולדות המדינה (שלושה שבועות וחצי); שביתת עובדי חברת התח"צ "מטרודן" בב"ש (2004־2005); שביתת הרופאים (2000); ושביתת הסטודנטים הגדולה (2007).
"שביתה" של מעסיקים
כעת אנו נתקלים בתופעה אחרת, בה הדגש הוא פחות על שביתה מצד עובדים (ובהתאם עמדת ההתסדרות), אלא דווקא מצד המעסיקים. המיקוד הציבורי עבר להחלטות הוולונטריות של חברות, בעלי עסקים, ומוסדות שלטון, תרבות ואקדמיה לשבות מפעילות או לאפשר לעובדיהם שלא להתייצב לעבודה. "בשנים האחרונות ניכרת צמיחתה של תופעה חדשה של השבתה פוליטית מצד תאגידים, מעסיקים ובעלי הון, היוצאים נגד יוזמות מדיניות", אומרת ד"ר ליטור.
אף שזו תופעה חדשה יחסית, יש לה תקדימים. כך למשל, ב־2018, הצטרפו לקהילת הלהט"ב במחאה על חוק הפונדקאות גם קבוצות אינטרס שונות, מעסיקים ובעלי הון. מיקרוסופט, מלאנוקס, IBM, חברות תקשורת דוגמת סלקום וחברות פרסום הודיעו על השבתה בת יום בתגובה ליוזמה לתיקון החוק. באותה שנה חברות הייטק ביצעו השבתה נוספת, הפעם במחאה נגד האלימות כלפי נשים.
קפיצת מדרגה נראתה במחאה נגד הרפורמה המשפטית ב־2023. ארגוני המחאה הכריזו על ימי שיבוש, וקראו לציבור לשבות. לא הוכרזה שביתה על ידי האיגודים, אך חלק מהמעסיקים החליטו לתמוך ביוזמה והודיעו שלא ינכו שכר מעובדים שישבתו. כך היה למשל ב־13 בפברואר, כשחלק ממקומות העבודה שבתו מפעילות במקביל למחאה מול הכנסת.
השיא הגיע לאחר "ליל גלנט". התגובה החריפה לפיטורי שר הביטחון הביאה את בר דוד וראשי המשק להודיע על שביתה והשבתה: לא רק שהעובדים המאוגדים בהסתדרות שבתו, גם חלק מהמעסיקים הגדולים הודיעו לעובדיהם לחזור הביתה. שביתות קטנות יותר הוכרזו בשלבים שונים של ביטול עילת הסבירות.
היו גם שביתות אחרי 7 באוקטובר נגד מדיניות ניהול המלחמה. בינואר 2024, בציון 100 ימים למלחמה, ההסתדרות, בשיתוף חברות גדולות ומוסדות ציבור, השביתו את המשק ל־100 דקות. ב־2 בספטמבר ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית במחאה על התנהלות הממשלה בנוגע לעסקת חטופים. ביה"ד האזורי לעבודה דחה את טענת ההסתדרות שיש לשביתה היבטים כלכליים, קבע שמדובר בשביתה פוליטית ונתן צו מניעה נגדה.
לדעת ד"ר ליטור, אף ששביתות מצד ארגוני עובדים נתפסו כלגיטימיות, מסורתית הן סווגו כשביתות פוליטיות אסורות על ידי בתי המשפט. לדבריה, "בישראל לא הוכרה מסורתית זכות להשבתה התקפית מצד המעסיק… לא הוכרה בפסיקה השבתה ספונטנית מצד המעסיק אם היא מחייבת עובד שלא להגיע תוך שלילת שכר".
לקריאה נוספת: