ולדימיר פוטין - נשיא רוסיה, דונלד טראמפ - נשיא ארה''ב, וולודימיר זלנסקי - נשיא אוקראינה / צילום: ap, Julia Demaree Nikhinson, Alex Brandon, Jacquelyn Martin
ביום ג' בבוקר דונלד טראמפ הציג הסבר חדש ללהיטותו להשכין שלום בין רוסיה לאוקראינה: "אני רוצה להגיע לגן העדן, במידת האפשר. אני שומע שאני לא במצב טוב. אני עומד בסוף התור. אבל אם אוכל להגיע לגן העדן, זו תהיה אחת הסיבות". הוא השמיע את הווידוי בשיחת טלפון לתוכנית בוקר אוהדת ברשת פוקס.
● ניתוח גלובס | שבעה מנהיגים והרבה חנופה: באירופה למדו לשחק לפי הכללים של טראמפ
● WSJ | איך תיגמר המלחמה בין רוסיה ואוקראינה? שני תרחישים אפשריים
● ארה"ב ופקיסטן מתקרבות: שיתוף פעולה כלכלי חדש בניסיון לצמצם את התלות בסין
דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט, נשאלה אחר כך אם הנשיא רק התבדח, או אולי יש לו מניעים 'ספיריטואליים'. "אני חושבת שהנשיא היה רציני", היא השיבה. "אני חושבת שהנשיא רוצה להגיע להגיע לגן העדן - כפי שאני מקווה שכל הנוכחים בחדר רוצים".
רק לעתים נדירות דונלד טראמפ אומר משהו בפומבי, שלא נועד להניב רווחים פוליטיים. אולי הוא חושב שגילוי פומבי של ענווה, או של כמיהה אל מחילת בוראו, ייטיב איתו בעיני מצביעים דתיים. אבל הם ממילא עומדים לצידו.
מי יודע, אולי הוא דיבר בכנות. אולי עשרה חודשים לפני יום הולדתו ה־80, כאשר אנשים מתוודעים אל הזמן האוזל, נשיא ארה"ב מתמלא יראת שמיים אותנטית. אולי הוא באמת שולח מסר אל פטרוס הקדוש, כדי שיואיל לפתוח את השער בפניו (על פי אמונת הנוצרים). אולי צלחה עליו רוח אלוהים, והוא רוצה להיטיב עם האדם בלי קשר לפרס נובל לשלום.
אולי זה גם מסביר מדוע הוא חוזר ומונה בפומבי בשבועות האחרונים את כל 'המלחמות שסיימתי'. על פי חשבונו, הוא השכין שלום בין הודו לפקיסטן, בין קמבודיה לתאילנד, בין רואנדה לקונגו, בין אזרבייג'ן לארמניה, בין ישראל לשותפותיה בהסכמי אברהם, נדמה לו שגם בין סרביה לקוסובו. אוקראינה תהיה היהלום שבכתר. וכמובן עזה.
איך עושים שלום
רשימת הסכמי השלום היא לכל הפחות מפוקפקת וחלקית. הוא לא השכין שלום, אם כי השפיע על צדדים ניצים להפסיק את האש, בתערובת של איומים (סנקציות, מכסים, איסורי ויזה) ושל פיתויים (קבלת פנים בבית הלבן). זה עבד בחלק מן המקרים, אם גם רק למראית עין. הוא לא שינה שום דבר יסודי במשוואת היחסים בין האויבות. שטחיותו וקוצר רוחו עומדות לו לרועץ.
מלכתחילה הוא העמיד את תהליך השלום באוקראינה על יסוד אחד: הפסקת אש מיידית וכוללת. היא לא התממשה. היו דרושים לו איזה ארבעה חודשים כדי להבין שמישהו "משחק" בו. לבסוף הוא אפילו נקב בשמו של השחקן, ולדימיר פוטין. אבל במקום לפקוד על פוטין את "התוצאות החמורות" של סירובו להפסיק את האש, טראמפ קיבל ללא עוררין את הגיונו של שליט רוסיה: לא צריך הפסקת אש, ויש לפנות מייד אל הסדר כולל.
מנהיגי אירופה ספקו כפיים, והחליטו ללוות את נשיא אוקראינה זלנסקי אל הבית הלבן, בראש בראשונה כדי להבטיח שהוא לא יחזור ויושפל בידי טראמפ ואנשיו כפי שהושפל חצי שנה קודם. הם גם קיוו להניא את טראמפ מזיהוי מוחלט עם מטרות המלחמה של פוטין.
המגפיים של דונלד
היה נדמה לאותם המנהיגים שהם נחלו הצלחה כלשהי, כאשר טראמפ דיבר ביום ב', כנראה בפעם הראשונה מאז ומעולם, על נכונותו להציע ערובות ביטחון לאוקראינה, אם תחתום על הסכם לסיום המלחמה. הפירושים שניתנו באירופה ל'ערובות הביטחון' היו נכונות של טראמפ "להציב מגפיים על הקרקע" באוקראינה.
נכונות כזאת הייתה מציינת תפנית דרמטית במהלך מחשבתו של טראמפ. עד אז הוא הגביל את העניין שלו בעתיד אוקראינה לזיכיון אמריקאי בלבדי לחציבת מינרלים, ולהשתתפות של חברות נדל"ן אמריקאיות בתהליך השיקום שלה. כשלעצמו, תפקיד אמריקאי בולט בכלכלת אוקראינה היה דווקא יכול להיחשב לערובה כלשהי לשלומה ולעתידה. אבל מבטיחה ממנה הייתה הנכונות המשתמעת לשלוח צבא, כדי להגן על אוקראינה מפני רדיפת השלום הרוסית.
הנכונות החזיקה מעמד לילה אחד. ביום ג' בבוקר הנשיא הבהיר שלא יהיו "מגפיים על הקרקע". הוא מוכן לשקול "נוכחות אווירית", אבל לא ברור כלל מה זה אומר. האירופים קיוו להרבה יותר. עד סמוך לפסגת אלסקה, מקורות אירופיים נקבו במספר האפשרי של 30 אלף חיילים בכוח לשמירת השלום. עכשיו נראה שהמספר הריאלי יהיה קטן בהרבה. דאגה הובעה מאופן השימוש בכוח כזה ומן הקירבה הגיאוגרפית שלו אל אזורי לחימה.
מה מידת נכונותו של פוטין לקבל כוח כזה? הוא הפתיע לאחר פגישתו עם טראמפ, כאשר הסכים עם נשיא ארה״ב שגם אוקראינה זכאית לערובות לביטחונה. מילים אלה מעולם לא בקעו מפיו, או מפי אנשי חצרו. אבל מאז, הרוסים חזרו והבהירו, שהם יידחו נוכחות של כוחות נאט״ו על אדמת אוקראינה. הלוא הם יצאו למלחמה ב־2022 בטענה שמזימות ההתפשטות של נאט"ו לאוקראינה מסכנות את ביטחונם הלאומי.
אילו ערובות ייתכנו אפוא אם האירופים לא יורשו להציען, ואם לאמריקאים אין כוונה להציען? האומנם אוסף של חיילים מארצות נייטרליות יגן על אוקראינה מפני רוסיה, במיטב המסורת המפוקפקת של כוחות האו"ם לשמירת השלום, מחצי האי סיני ב־1967 עד דרום לבנון ב־2023?
ייפגשו או לא ייפגשו?
השאלה החשובה הבאה נוגעת לדרישתו של טראמפ שפוטין וזלנסקי ייפגשו פנים אל פנים. זלנסקי חזר והסכים, אבל פוטין כופר בעצם הלגיטימיות של נשיאות זלנסקי. בשובו מאלסקה הוא הכניס שינוי קל ברטוריקה. פוטין יסכים לדבר עם זלנסקי, הוא אמר, אבל לזלנסקי לא תהיה זכות החתימה. המנהיג הבא של אוקראינה, שייבחר ב"בחירות דמוקרטיות", הוא שיחתום, לפי פוטין.
משקיפים על רוסיה ועל פוטין חושבים שהסבירות של פגישה קטנה להפליא. הוא יסכים לכל היותר להיפגש כדי לקבל כתב כניעה.
כאן מתחילה הדילמה הבאה של טראמפ. בשבוע שעבר הוא הבטיח "תוצאות חמורות" לרוסיה אם היא תסכל התקדמות. הוא הסיר את האיום מייד לאחר הפסגה באלסקה, אך חזר בו ורמז שינקוט צעדים נגד רוסיה, אם התהליך לא יתקדם על פי רצונו. הוא לא הבהיר, אבל נראה ששני הקריטריונים העיקריים יהיו הסכמת רוסיה לנוכחות כוח אירופי ונכונותה לדבר עם זלנסקי.
אשר לאוקראינה, בעיני טראמפ נכונותה לוותר על שטחים היא המפתח. 'השטחים' הם לא רק אלה שכבר איבדה, אלא גם שטחים שבהם היא מוסיפה לשלוט. דילמה אוקראינית: האם לוותר על חמישית השטח הלאומי תמורת הבטחות כדי להוסיף ולזכות ברצונו הטוב של טראמפ? או לא לוותר, ולהסתכן באיבתו של טראמפ על כל תוצאותיה? זו דילמה מוכרת להפליא, לא רק באוקראינה. כל מקבל החלטות ישראלי מתחבט בה, בשינוי קל של נסיבות.