מכולות בנמל אשדוד / צילום: Shutterstock
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בנאומו שישראל עשויה להצטרך "להסתגל לכלכלה שיש לה סממנים אוטרקיים". הוא למעשה תיאר מציאות כלכלית שישראל כבר הכירה היטב בעבר. המונח "אוטרקיה" - הסתפקות עצמית כלכלית - לא זר למדינה, שבעשורים הראשונים לקיומה נאלצה לפתח יכולות ייצור מקומיות נרחבות, בשל הטלת חרם ערבי ומגבלות בינלאומיות.
● פרשנות | נתניהו הפך את "כפסע מניצחון" לתחזית מבהילה
● "צועדים אל תהום מדיני וכלכלי": פורום העסקים מגיב לנאום ספרטה של נתניהו
בשנות ה-80, ישראל הייתה דוגמה קלאסית לכלכלה מעורבת עם מאפיינים אוטרקיים חזקים. מדיניות הקמת תעשיות מקומיות, הגנה על המשק החקלאי, ייצור מקומי של מוצרי צריכה בסיסיים - כל אלה לא היו בחירות אידיאולוגיות בלבד, אלא הכרח קיומי.
חלק ניכר מהצמיחה הכלכלית הנרחבת של ישראל התחיל בשנות ה־80, כשישראל השתחררה מהכלכלה הריכוזית שהייתה נהוגה בזמן שלטון מפא"י והמערך. הדבר הוביל לעלייה דרמטית בתוצר וברמת החיים, ודווקא הפתיחה ליבוא אפשרה את הזנקת הייצור הישראלי ברמה חסרת תקדים - בתחומי היתרון היחסי שלנו.
אך קודם כל, חשוב להבהיר שישראל מעולם לא הייתה כלכלה אוטרקית לגמרי. ד"ר אורי כץ, מחבר הספר "כסף כחול לבן" על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, מדגיש ש"כמעט אין דבר כזה אוטרקיה, גם קוריאה הצפונית תלויה בסין בהרבה דברים. הדוגמאות המעטות הן אימפריות גדולות כמו יפן והאינקה, ולא מדינות קטנות כמו ישראל". זאת בין השאר משום שיש מוצרים קריטיים, כמו חיטה ונפט, שאי אפשר לייצר בארץ, או לא בכמות מספקת. גם בתחומים שבהם אנחנו מרגישים עצמאיים, "המזון שהפרה הישראלית אוכלת הוא מיובא. אז אנחנו תלויים ביבוא בכל מקרה".
תעשיית האופניים כמשל
ד"ר דרור גולדברג מהאוניברסיטה הפתוחה, מזכיר האגודה להיסטוריה כלכלית, מספר את זה דרך אנקדוטה משפחתית: "המשפחה שלי הייתה בעסקי אופניים. בתקופת המנדט הם ייבאו מחו"ל, ובתקופת מפא"י היבוא נעצר כמעט לגמרי, והתחילו לייצר מקומית עד בערך שנות השמונים".
הוא מספר שדיבר עם קרובי המשפחה שניהלו את העסק, והם סיפרו לו ש"אופניים זה צינורות פלדה שמלחימים, וכמובן אין פלדה בארץ וצריך לייבא אותה. אפשר לחתוך ולהלחים בארץ, אבל היו חלקים עדינים ומדויקים כמו גלגלי שיניים ומערכות תמסורת שמעולם לא נוצר ידע בארץ לייצר אותם - והממשלה התירה לייבא. בנוסף, תמיד היה יבוא מוצרים סופיים, גם אם במכסה מצומצמת. ספורטאים ביקשו אופני מרוץ, והעשירים הצליחו להשיג אישורים ליבוא אופני ראלי. היו 3-4 מפעלים, אבל גם אז תמיד היה יבוא. גם של מוצר מוגמר, ובוודאי שבחומרי הגלם".
ובכל זאת, החסימה של חלק ניכר מהסחר הבינלאומי השפיעה דרמטית על רמת החיים: "פעם היה מקובל שאנשים שנוסעים לארה"ב מביאים בגדים ומוצרים נוספים, והיום זה קיים יותר כפעילות פנאי והפער במחירים לא עד כדי כך גדול", מספר ד"ר כץ. "כשפתחו את המקדונלד'ס הראשון, אנשים היו בהלם ועמדו שעות בתור. לפני רפורמת שמיים פתוחים, טיסות לחו"ל היו בעיקר לבעלי אמצעים".
שינוי דרמטי בסחר
בעוד שבתקופת קום המדינה התוצר לנפש עלה בקצב דרמטי עקב הון אנושי גבוה ופער גדול מהמדינות העשירות ביותר, הרי שמאז מלחמת יום הכיפורים וה"עשור האבוד" שבא בעקבותיה הצמיחה הכלכלית האטה דרמטית, והבהירה לכולם שנדרש שינוי כלכלי רציני: אם בין 1975 ל-1985 התוצר הריאלי לנפש עלה ב-10% בלבד, הרי שבין 1985 ל-1995 הוא זינק ב-31%. זאת בין השאר בזכות תוכנית הייצוב הכלכלי בממשלת האחדות של פרס ושמיר.
ניתן לראות את השינוי הדרמטי בסחר הישראלי גם בנתוני היבוא והיצוא של ישראל, אפילו בהשוואה לתוצר שהולך ועולה. ניתן לראות שאם בשנים הראשונות של המדינה היה מעט יבוא, והיצוא כמעט שלא היה קיים, הוא הלך ועלה עם השנים, ודווקא זה מה שהזניק את היצוא כשיעור מהתוצר. הדבר פתח פתח לתעשיות ושירותים מתקדמים שהעלו דרמטית את רמת החיים הישראלית, ואפילו יצר תלות מסוימת של העולם במוצרים ובשירותים הישראליים - כמו שנתניהו אמר בעצמו בנאום.
"מתוכנית הייצוב נהייתה חשיפה משמעותית ליבוא", מסביר ד"ר כץ. "הכי בולט זה הטקסטיל, שעבר מזמן למזרח הרחוק, והפתיחה ליבוא אפשרה ירידה דרמטית במחירי הבגדים. זה בולט במיוחד ביחס למחירי המזון שלא ירדו בגלל חסמי סחר". ד"ר גולדברג מספר שכבר עם המהפך שהביא את הליכוד לשלטון ב-1977 התחיל השינוי בתחום האופניים. "המכס על האופניים ירד כבר ב-1977 וירד מ-40% ל-20% וב-1980 בוטל לגמרי. תהליך דומה התרחש גם במוצרים אחרים".
ד"ר כץ ממשיך, ש"התחיל גם המון יבוא של חומרי גלם כמו מלט וברזל. בשנות ה-80 וה-90 תעשיינים התקשו להתנגד ליבוא כי גם הם ייבאו חומרי גלם. היו בזמנו הרבה הפחדות שהאבטלה תעלה בעקבות כך, וזה לא קרה. ישראל יצאה מהאוטרקיה החלקית ב-1985-1995. זו התקופה המשמעותית, אבל כמובן לא סיימנו עם התהליך במאה אחוז".
זרז לצמיחת ההייטק
באותה תקופה גם ניתן לראות שדווקא הפתיחה ליבוא והשקעות זרות הובילה להפסקת היבוא בנטו, וישראל הפכה להיות מוטת יצוא, עם יצוא בנטו שמגיע היום ל-20 מיליארד דולר כמעט בשנה. זאת, כמובן, בעיקר בזכות עליית ההייטק: "אחרי המהפך, הממשלה פחות תמכה בהתיישבות העובדת ויותר באנשי עסקים ויבואנים, וכאן נפרץ הסכר. משנות ה-90 גם נוצר ההייטק. מצאנו את היתרון היחסי שלנו", אומר ד"ר גולדברג.
אחת הנקודות המרכזיות שנתניהו דיבר עליהן היא התעשייה הצבאית. שם, דווקא, יש יותר היגיון בתמיכה בייצור מקומי. גם ד"ר כץ נאלץ להודות ש"אם מדברים על ייצור פגזים ונשק בעצמנו, אין לנו את כל חומרי הגלם, אבל אפשר להרכיב אותם כאן. מדינות אולי יהיו מוכנות למכור לנו חומרי גלם אבל לא נשק".
ובכל זאת, הוא אומר, פרויקטים גרנדיוזיים כמו הלביא (מטוס קרב בייצור ישראלי, מבוסס על המיראז' הישראלי, ע' א') היו "איוולת. הלביא היה פרויקט שהגיע יותר משיקולים פוליטיים ולחץ של התעשייה הצבאית, צה"ל לא היה באמת מעוניין בזה. בסוף הוא בוטל בגלל עלויות מאוד גבוהות. כשהפרויקט בוטל, התעשייה האווירית פיטרה המון מהנדסים. הרבה מהם עברו להייטק. סגירת הלביא בסוף שנות ה-80 הייתה זרז משמעותי לצמיחת ההייטק. זה סמל להתמחות במה שיש לנו יתרון יחסי בו".
בהיבטים מסוימים, המשק הישראלי אכן בעל מאפיינים אוטרקיים במובן החיובי של המילה כבר היום. כפי שמסביר אמיר איל, בעלים של קבוצת ההשקעות אינפיניטי-אילים, "בדברים החשובים ביותר אנחנו כבר עצמאים - במים ובאנרגיה - הודות להתפלה ולגז הטבעי. במזון אנחנו גם מייצרים וגם מייבאים. המילה נשמעת מפחידה, אבל במבט מפורט אנחנו כבר יודעים להיות עצמאיים". עם זאת, גם בהיבטים אלו אנחנו נעזרים בחברות ובספקים מחו"ל. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות במעורבות של ענקית האנרגיה העולמית שברון בתעשיית הגז הישראלית.