בחזית המדע. מלחמה או שלום? / צילום: Shutterstock
אם תפגישו שני אנשים במעבדה ותיתנו להם משימות שמטרתן לאתגר את שיתוף הפעולה ביניהם, מה הסיכוי שהם באמת ישתפו פעולה? התשובה תלויה בחומרים הכימיים שדומיננטיים אצלם במוח, כפי שכותב ד"ר ניקולס רייט, חוקר מוח שמייעץ לפנטגון ולממשלת בריטניה בענייני מלחמה ודיפלומטיה, בספרו החדש Warhead: How the Brain Shapes War and War Shapes the Brain.
● כסף קונה אושר? התשובה המפתיעה ועוד מחקרים שיעשו לכם טוב
● זן מפחיד במיוחד של עכבישים התפרץ בארה"ב. מה חושבים עליהם החוקרים?
מחקרים הראו שהפחתת רמות הסרוטונין במוח מפחיתה את גם את הסיכוי לשיתופי פעולה ומגבירה את הסיכוי להתנהגות נקמנית.זאת בעוד שהעלאת רמת הסרוטונין (באמצעות חומרים דומים לסם MDMA) מגבירה את שיתוף הפעולה. החומר נוירואדרנלין, לעומת זאת, יוצר עוררות שמגבירה אלימות. אם מדכאים את הפרשתו בעכברים בחרדה או במצוקה, הם בהחלט עלולים להמשיך להיות בחרדה או במצוקה, אבל ייטו פחות לפתור בעיות באלימות.
המטרה של רייט אינה לקדם שימוש בסמים למען שלום עולמי (אם כי זה אולי ישתלם לאנושות בסופו של דבר), אלא להראות כיצד מה שאנחנו תופסים כהחלטות אסטרטגיות מורכבות, כמלחמות אין ברירה, הן גם מהלכים שתלויים בכמה מולקולות במוח שלנו ובאופן שבו האבולוציה לימדה אותן לזרום, פעם בעבר.
רייט טוען שהמוח שלנו מחווט אבולוציוניות לאלימות וגם למלחמה, ועם זאת, יש לנו גם מנגנונים מוחיים וחברתיים שנועדו לווסת את הדחפים האלימים האלה. בימים אלה של מלחמה מתמשכת, הרעיונות של רייט עשויים לעניין מאוד את הישראלים. איך אפשר ליישם את הידע שהצטבר ממחקרי מוח כדי להגביר את הסיכוי לנצח וגם לסיים מלחמות?
בראיון לגלובס, רייט מספר שכנוירולוג וכחוקר במקביל הוא השתמש ב־MRI כדי לבחון תהליכי קבלת החלטות ואת השאלה איך אנשים חושבים על המחשבות של עצמם. אבל אז הוא הרגיש שחסר לו פן יישומי יותר למחקר והוא הצטרף ב־2012 לצוות חשיבה בוושינגטון שבחן קבלת החלטות לגבי נשק גרעיני. "כך הגעתי לעבוד עם הפנטגון, והיום אני עדיין חוקר נוירולוגיה באוניברסיטת UCL בלונדון, וגם באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, ומייעץ לממשלה הבריטית ולפנטגון", הוא אומר.
בהדרגה החל להצטבר אצלו מאגר מידע הקושר בין מחקרי מוח לסוגיות בקבלת החלטות ביטחוניות. "בספר הצגתי את התובנות מהמחקרים הכי מוקפדים וניסיתי לבחון איך אפשר ליישם אותם לגבי אירועים אמיתיים בהיסטוריה, ומה המחקר בשטח מספר לנו על האופן שבו אנשים באמת מתנהגים במהלך מלחמה, בין שהם מנהיגים ובין שהם חיילים".
אך פוטין מקבל החלטות?
בתפקידיו הביטחוניים הראשונים, רייט עסק במשחקי המוחות סביב הנשק הגרעיני. "כשאנחנו מנסים להעריך אם מנהיג מסוים עומד להורות על שימוש בנשק גרעיני, אנחנו צריכים להבין איך האדם האחד הזה, או קבוצה קטנה של אנשים, המנהיג ויועציו, מקבלים החלטות. אנחנו צריכים להבין איך הם חושבים על סיכון, איך הם מעריכים את ההסתברות לתרחישים מסוימים (ולא רק מה ההסתברות האמיתית)".

הניסיונות הללו לפצח את מוח היריב אפיינו מאוד את המלחמה הקרה, ויש שיאמרו שהם מה שהפך אותה לקרה, לפחות מנקודות המבט של רוסיה וארה"ב. "ארה"ב מחזיקה בצבא החזק ביותר בעולם, אבל היא לא יכולה לחסל את כל מאגרי הנשק הגרעיני של רוסיה וכנראה גם לא של סין. אי־אפשר להיכנס למלחמה גרעינית בלי לספוג הרג של עשרות מיליוני אמריקאים. השאלה הופכת להיות לא איך נלחמים, אלא איך מרתיעים, ובשביל זה חייבים להבין איך הצד האחר מקבל החלטה. אנחנו חותרים לנחש במידה סבירה של ודאות את ההחלטה האמיתית של מוח אחד. סטטיסטיקה לא תעזור לנו. זו משימה יומרנית, אבל אם נחבר את כל מה שאנחנו יודעים לגבי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, לדוגמה, אנחנו יכולים להתחיל לנחש מה נמצא בטווח האפשרויות שלו".
אתה בעצם מנסה לחבר את מחקרי ההדמיה שנערכו ברובם על סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, וליישם אותם לגבי פוטין.
"כנראה לא נוכל לעולם לסרוק את מוחותיהם של דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין או בנימין נתניהו כדי להבין איך המוח הספציפי שלהם עובד, אבל אנחנו כן יודעים שבבסיס, המוח שלהם עובד כמו שלנו, ובגדול, אותן התערבויות שישפיעו עלייך ישפיעו גם עליהם. למשל האופן שבו הם מנסים לפענח אם משקרים להם, או סוגי הטיעונים שיגרמו להם לשנות את דעתם".
אנחנו בטוחים בכך?
"אחת הדרכים לבחון זאת היא מעקב אחרי מנהיגים שהקליטו את עצמם כל הזמן, כמו הנשיא ה־37 של ארה"ב ריצ'רד ניקסון או סדאם חוסיין ששלט בעיראק יותר מ־20 שנה. אמנם מה שהם אמרו ליועצים הכי קרובים שלהם אינו שווה ערך למה שקרה להם ממש בתוך המוח, אבל אנחנו יכולים, למשל, לראות שסדאם חוסיין היה משוכנע שישראל והיהודים הפעילו את איראן במלחמה שלה עם עיראק. נראה שהוא האמין בזה באמת.
"נכון שהאחריות הדרושה להנהגה בוררת אנשים מסוימים. אלה שמבינים את גודל האחריות באמת הם לעתים קרובות אלה שלא ירצו להתמודד איתה. לכן המנהיגים שלנו נוטים לדפוסים מסוימים ולכן כל חברה צריכה לפתח את השיטות שלה לשלוט במנהיגיה בזמן שהם שולטים בנו. וגם נכון שבין המנהיגים יש שונות גדולה. למשל היטלר, הוא עצר רק כשהגיעו לבונקר שלו. באמת לא היה לו אכפת לו משום דבר חוץ מהמלחמה. אבל ניקיטה חרושצ'וב, ליאוניד ברז'נייב? אנחנו יודעים שהם לא חשבו כך. הם כן היו אסטרטגים שדאגו לעם שלהם".
דאגה שיצאה משליטה
ספרו של רייט, בהוצאת St. Martin's Publishing Group, עתיד לראות אור במהלך החודש הקרוב. חלק ניכר מההקדמה הוא מקדיש להסבר מדוע קוראיו האמריקאים צריכים בכלל לחשוב על מלחמות, כשלא הייתה אחת כזאת על אדמתם כבר זמן רב.
"המוח האנושי מכיר אלימות, הוא בנוי כדי לשרוד אלימות. כן היו בהיסטוריה אנשים שרוב חייהם היו מאוד רגועים, אבל גם הם בוודאי נתקלו מתישהו באלימות", כותב רייט.
מדוע קונפליקט אלים הוא בלתי נמנע? רייט אומר שהמוח האנושי התפתח אבולוציונית כדי לדאוג לאנשי הפנים, המעגל הקרוב שלנו, שאנחנו מכירים היטב וגם חולקים איתם את הגנום שלנו. "אם לא היינו בנויים כך, האנושות לא הייתה שורדת ומתפתחת כפי שהיא התפתחה", הוא מסביר. "אז חשוב לזכור שמלחמות במקור הן בעצם דאגה לקבוצת הפנים שלך, שיצאה קצת משליטה.
"בעצם אפשר לומר שאין דבר במוח שלא דוחף אותנו למלחמה. הפחד הוא אחד המניעים הכיו חזקים שלנו. מי שלא פוחד, לא שורד. המוח שלנו מלכתחילה לא רואה מציאות מולו. הוא מקבל גרסה של העולם שהיא לא 'נכונה' אלא 'שימושית', ובגרסה הזאת של העולם, איומים זוכים לייצוג מוגזם".
רייט טוען שהמוח יוצר מודלים של המציאות. כל מוח של כל בעל חיים, מהפשוט עד המורכב ביותר, הוא בעצם מודל שאומר: אם קורה כך, פעל כך. ככל שאנחנו מורכבים יותר, המודל מורכב יותר, אבל נשמר הרעיון שהמודל נועד לתרום להישרדות באמצעות קישור בין חישה לפעולה. כל החוויות שלנו עוברות דרך הפילטר הזה, ואם הוא לא היה נוטה לפרשנות שלילית, לא היינו שורדים.
אבל יש גם פן אופטימי למחקרים של רייט. הרי יש גם סיבה שבגללה אנחנו לא אוהבים אלימות. היא מסכנת אותנו בפציעה או במוות, ולא תמיד לצורך. לכן התפתחו באבולוציה גם מנגנונים מוחיים לבקרת אלימות. אפשר לראות אותם בפעולה ממש ברמה הביולוגית, למשל באופן שבו סרוטונין מפחית אלימות. "גם החברות שלנו עם הזמן פיתחו מנגנוני הגנה שנועדו לאזן את הנטיות האלימות אצלנו. למשל משטרה, בתי משפט, חינוך לסובלנות, ובחברות מסוימות גם תגמול שלילי חברתי למי שאלים ותגמול חיובי למי שנוקט גישה מפויסת".
רייט מזהיר שאם חוקרים לא יביטו במידע האמיתי מכל העולם, הם עלולים לפתח תיאוריות מוטעות או לפחות לא שלמות. "לדוגמה, סטיבן פינקר כתב על טבע האדם והסיכוי למלחמה. הוא טען שמלחמה נעשית בימינו פחות סבירה, כי אנחנו יותר מתורבתים. למרות מה שאנחנו רואים סביבנו היום, כנראה יש בזה משהו. אבל היו מי שטעו ופירשו זאת כאילו לעולם לא יהיו עוד מלחמות גדולות. אם חושבים כך, עלולים לא להתכונן למלחמה, ויש לזה מחיר. "ראינו את זה קורה אחרי מלחמת העולם הראשונה ולפני השנייה: הזעזוע מהמלחמה היה כה גדול, שבנות הברית העדיפו להדחיק את הרעיון הזה ולעשות הכול כדי להימנע ממנו, וכך הן קיבלו מלחמה קשה יותר".
הטיות שגורמות טעויות
אותו מוח אנושי עם נטיות להקצנה, שלא רואה תמונה אמיתית של המציאות, פועל גם בשגרה וגם בקרב. "איש הצבא קרל פון קלאוזביץ, שחי במאה ה־18 והיה מההוגים הראשונים שעסקו בפסיכולוגיה של המלחמה, טבע את המונח 'ערפל קרב'. משמעותו היא שבעת לחימה אנחנו חווים אי־בהירות רבה, ממש בלבול, לגבי המצב שבו אנחנו נמצאים. המפקדים בקו האחורי, שלרוב עוסקים בתכנון אסטרטגי של הקרב, זונחים את הפעולה הזאת ומנסים להתרכז בכאן ועכשיו, אבל כיוון שגם החיילים עושים זאת, לא מגיע מידע מספיק ולא יכולה להתבצע הערכת מצב כמו בעתות שגרה. במקרה כזה קורות טעויות משמעותיות".
הדברים שנכתבו במאה ה־18 עדיין נכונים, טוען רייט. "נעשו ניסיונות למפות את שדה הקרב וגם לנתח אותו באמצעות טכנולוגיה, אבל בסופו של דבר את המידע שמפיקה הטכנולוגיה מפרש מוח אנושי, והוא נתון בדיוק לאותן הטיות שהיה נתון במאה ה־18. זאת ועוד, האויבים התמחו בהטעיה או בשיבוש של הטכנולוגיות.
"אסקלציות רבות לתוך מלחמה או במהלך מלחמה נבעו מחוסר הבנה", אומר רייט. "והאנושות בכללותה כנראה לא תוכל להתגבר על זה לגמרי, לא משנה איזו טכנולוגיה תהיה לה".
רייט מציין מנגנון נוסף שעלול להכשיל אותנו במלחמה. אסטרטגיה משמעותה לבחון חלופות תוך שאנחנו מדמיינים את התוצאה של כל אחת מהן כמה וכמה צעדים קדימה. לפעמים נבטל חלופה שבה אחד מצעדי הביניים צפוי להניב תוצאה שלילית מאוד עבורנו, אף שאם היינו ממשיכים באומץ וביסודיות בתהליך המחשבה עליה, היינו מגלים שהתוצאה הסופית דוו קא מוצלחת יותר. הנטייה הזאת יכולה לגרום לנו להמשיך להילחם כשהאופציה להפסיק עדיפה, וכך גם להפך.
אפקט ההפתעה לטובה
אחד הנושאים שבהם עוסק רייט הוא מרכיב ההפתעה בניהול מלחמות ומדיניות פוליטית, כלומר, הרגע שבו המוח צריך לשנות את המודל. הפתעה היא גם אחד הכלים המובילים לשינוי דעה, כפי שנוכחנו אחרי 7.10.
"אנחנו יודעים שמרכיב ההפתעה יכול להוביל לניצחון בקרב גם עבור הצד שנמצא בנחיתות צבאית, אבל אפשר לעשות הפתעות לא רק מלחמתיות, אלא גם של שלום", אומר רייט.
הפתעה מכוננת כזאת, לדוגמה, הייתה ההצהרה של סדאת כי יגיע לביקור בישראל, ואחר כך הביקור עצמו. "משאים ומתנים לשלום לעתים קרובות תקועים במשך שנים על אותה נקודה. להפתעה הזו היה כוח בכך שהיא הוציאה את המו"מ משיווי המשקל הזה, ודווקא מתוך כך יצרה אמון. היום אנחנו יכולים לומר לעצמנו במכוון 'יש כלי כזה, הפתעה. בואו נחשוב איך להשתמש בו. בפרפרזה על טיילור סוויפט המבריקה: מערכת יחסים נתרמת מהפתעות קטנות, אבל בלי ליצור הלם".
הפתעה מתרחשת גם כשאנחנו צופים משהו והוא לא קורה, אומר רייט. לדוגמה, במלחמת העולם השנייה ציפו בבריטניה שהתקפת גרמניה עליה תוביל למאות אלפי הרוגים. בפועל מספר ההרוגים היה נמוך יותר וזה הוביל לאופטימיות בקרב הבריטים, שעזרה להם לשרוד את ההתקפות הבאות. בגרמניה ראו ולמדו, והחלו לדווח במכוון על מספר הרוגים גבוה במתקפות בנות הברית עליהם, ואז לתקן כלפי מטה. זה אפילו עבד עד גבול מסוים, אומר רייט.
טראמפ הפתיע את העולם כשבאמצע מו"מ על הפסקת אש הודיע שהוא מתכנן ריביירה בעזה ו"יישוב מחדש" של כל האוכלוסייה.
"הפתעה היא כלי. יצירתיות היא חשובה. אבל השאלה היא מה משיגים בעזרתה. אם לא משתמשים בהפתעה כדי לקדם תהליכים חיוביים, היא לא תיצור הישגים דיפלומטיים ובטח לא תביא לפיוס. הפתעה בלי כוונה לא נותנת כלום. הפתעה לבניית אמון צריכה להיות מלווה בצעדים בוני אמון בפועל".
מרכיב ההפתעה חשוב בדיפלומטיה ובלוחמה, אומר רייט, בעוד שחוסר הפתעה חשוב בחיים עצמם. לדבריו, "כשהחיים צפויים, אנשים יוצאים לפחות מלחמות, פחות מורדים בשלטון".
לשאול "מי אני"
אז איך מסיימים מלחמות?
"לפעמים אין ברירה אלא ממש לנצח, ממש לכבוש. גרמניה עברה במלחמת העולם השנייה שני קרבות שאחריהם היה ברור שאת המלחמה הזאת היא כבר לא תנצח, ובכל זאת היא המשיכה להילחם עוד פרק זמן ארוך. כשנלחמים כל כך הרבה זמן בחירוף נפש, אי־אפשר פשוט לכבות את זה. הדבר היחיד שעזר היה כשכוחות הברית ממש עמדו על אדמת גרמניה".
ישראלים רבים יזדהו עם המסר.
"לא, לא. אי־אפשר להשיג את זה אם הכוחות פחות או יותר שווי ערך. ארה"ב לא תגיע לזה מול רוסיה, ואני לא חושב שישראל תגיע לזה מול חמאס המגובה בכוחות האזוריים.
"אם אין בכוונתך לאייד את כל הצד השני, וזה כמובן לא מוסרי ולא אפשרי, צריך לשנות את האופן שבו אנשים מבינים את עצמם ובונים את הנרטיב של החיים שלהם ועונים על השאלה 'מי אני' כך שיהיה להם טוב יותר".
רייט שוב חוזר לגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להסביר את כוונתו. "לגרמנים נדרשו שנים כדי לשנות באמת את דעתם על מלחמת העולם השנייה ועל כדאיותה", הוא אומר. "היום דעת הקהל בגרמניה שונה לגמרי. איך זה קרה? המוח האנושי שואל את עצמו שאלות כל הזמן על החברה שבה הוא חי. אחת מהן היא 'מי אני', כלומר מהי הזהות שלי בחברה, והשנייה היא 'איך דברים עובדים פה', בחברה שבה אני חי". שתי השאלות האלה מאפשרות ליצור תרבות וקבוצות השתייכות גדולות, הרבה מעבר ל־150 איש שהמוח שלנו מסוגל להכיל.
בסיום המלחמה, אומר רייט, המשטר שהפיץ את רעיונות הנאציזם נוצח בצורה חזקה וברורה, וזה היה חשוב לשינוי הגישה. התהליכים שהתרחשו לאחר מכן - העדויות, עשיית הצדק וצעדי השיקום של בעלות הברית - שינו את הסיפור של "איך דברים נעשים פה". ואת זה היה צריך לחבר ל"מי אני".
"היה צריך לעזור לדור שעבר את המלחמה ליצור נרטיב חדש, שבו יש אינטגרציה בין העצמי הנאצי שלהם לבין עתיד אחר. חלקם מצאו דרך לומר לעצמם שחלק מהתכונות שהפכו אותם ל'נאצים טובים' יכולות לעבור הסבה ולשמש אותם לעבודה קשה ולהצלחה בשיטה הקפיטליסטית. כך הם התחברו לסיפור של גרמניה החדשה".
בחזרה לזמננו אנו, "אנחנו צריכים להבין מיהם העזתים, מיהם החמאסניקים בעזה בעת שלום. ומיהם הישראלים בישראל של שלום. התשובה אינה זהה, אבל האופן שבו המוח משנה את דעתו דומה אצל כולם.
"אני לא חושב שישראלים ופלסטינים יגיעו לשלום בקרוב, אבל אפשר להתקדם לקראת שיווי משקל פחות גרוע".