בודקים את המיתוס. ארבעת המינים / צילום: Shutterstock
בין חג לשבת ובין ארוחה לארוחה, היה קשה לפספס את הדוכנים הססגוניים הפזורים ברחבי הארץ ובהם לולבים מהוקצעים, אתרוגים עטופים בצמר גפן, הדסים ריחניים וערבות רעננות. נדמה שכל יהודי מחפש את הפריטים היפים והמהודרים ביותר של כל מין, שהרי התורה עצמה מורה: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם… פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כ"ג). אבל בין כל החגיגות חשבנו לעצור רגע ולשאול: האם אלו הם באמת המינים? האם מה שאנחנו מחזיקים היום הוא מה שהחזיקו בו יהודים בימי המקרא בזמן חג הסוכות, או שלמעשה מדובר בפרשנויות שהשתרשו במסורת עם השנים והדורות?
נתחיל בקל ביותר, והוא הלולב, ענף דקל צעיר ואולי היחיד שזיהויו ברור ללא עוררין. עץ התמר היה נפוץ בארץ ישראל מאז ומתמיד, מופיע בטקסטים ובפרטי ארכיאולוגיה מכל התקופות, ובעיקר נשאר בשמו מימי התנ"ך ועד היום. גם הערבה, צמח גדות מים שנפוץ באירופה אך ישראל היא מאזורי התפוצה הדרומיים ביותר שלו, מזוהה בקלות (אם כי יש מחלוקת קלה לגבי מינים שונים במשפחה). אבל "פרי עץ הדר" ו"עץ עבות" מעוררים יותר סימני שאלה, ואינם חד־משמעיים בהצביעם על מין מסוים אלא על משפחה שלמה.
כבר לפני מאות רבות של שנים חז"ל זיהו את ההדר כאתרוג, אך הזיהוי אינו חד־משמעי וקיים דיון עד כמה מבוסס בדיעבד על מסורות שהשתרשו. האתרוג לא ילידי לארץ והובא לאזורנו מהמזרח, כנראה רק בתקופה הפרסית או ההלניסטית, בימי בית שני ולאחר גלות בבל. מדוע בחרו דווקא בו? לפי התלמוד הבבלי, בין היתר משום שזהו עץ יוצא דופן אשר טעם פריו כטעם העץ, וכן כי הפרי הבולט נשאר על העץ לאורך זמן רב. תכונות סמליות אלו של יופי, עמידות ויציבות הפכו אותו למועמד טבעי לייצג את רעיון ה"הדר" שבפסוק. ההדס, שזוהה כ"עץ עבות" בזכות עליו הצומחים בשלשות, הוא כן מין מקומי, אך גם זיהויו נובע מכל מיני מדרשים ומסורות ללא אחידות דעים.
בהתאם לכך, לאורך הדורות המנהגים התעצבו לפי הקהילות. יהודי תימן, למשל, שמרו על זנים ייחודיים של אתרוגים, בעוד יהודי מרוקו טיפחו זנים אחרים. במזרח אירופה, שם לא גדלים הדרים, נוצר שוק ייבוא פעיל של אתרוגים מארץ ישראל, יוון ואיטליה. האתרוג הפך לסמל סטטוס, והדרישה למראה "מושלם" בעל פיטם שלם, עור חלק וסימטריה יצרה סביבו כלכלה עונתית שלמה ומאמצי הכלאות פריטים מוצלחים. בכל סוכות מחירי האתרוגים האמירו, ולעיתים הגיעו לפי עשרות ממחיר שוק של פירות רגילים למאכל.
גם הדסים, ערבות ולולבים קיבלו מאז זיהויים במסורת קריטריונים של מצוינות. למשל, הדס בעל שלושה עלים מנקודה אחת נחשב למהודר, והלולבים נמדדים בהיותם סגורים, ישרים, ובלי קיפולים. כך או כך, ולמרות האובססיה היהודית משהו לפרטים ולהידור במצוות, אם תגיעו לדוכני המינים כדאי לזכור שרוב ההגדרות נקבעו בדיעבד לאורך הדורות, חלקן ממש לאחרונה (במונחים של חג בן אלפי שנים).