ליאור ועופר פיין במטולה. הקימו את עגלת הקפה גולדי / צילום: אלה לוי-וינריב
בוקר שמשי במטולה. עגלת הקפה גולדי, הממוקמת מול נוף עוצר נשימה של השדות והעמק המקיפים את מטולה, מלאה בקהל מגוון. כמה שולחנות תפוסים על ידי 14 לוחמים שמוצבים לא רחוק משם ושומרים על הגבול. בשולחן אחר יושב רב המועצה הדתית ושולחן ליד שלוש אימהות בשיחת בוקר ערה. שולחן נוסף מאויש על ידי שלושה צעירים בשנות ה־20 לחייהם המתהדרים בפירסינג, קעקועים וסטייל. כולם נהנים מהרגע. מדברים, צוחקים, רגועים.
● מסע בין יישובי עוטף עזה מגלה ניצנים של שיקום, אבל גם מרדף אחר תרומות
רק כמה חודשים אחורה, התמונה הפסטורלית הזאת הייתה בלתי אפשרית. עד הפסקת האש מול לבנון, שהחלה בנובמבר אשתקד, הייתה מטולה אזור מלחמה. המושבה הייתה נטושה, הכבישים היו שבורים לאחר שטנקים וכלים כבדים חרצו אותם לעייפה, בתים רבים ספגו פגיעות קשות מטילי חיזבאללה או ממעבר הצבא באזור, ועמדות צבאיות היו פזורות ברחבי העיר.
היום המושבה נראית אחרת. הכבישים שופצו ומרבית הבתים שנפגעו שוקמו או מצויים בעיצומם של הליכי שיפוץ. ועדיין לא כל התושבים חזרו. מנתוני מטה תנופה לצפון עולה כי 55.5 אלף מתוך 64.2 אלף תושבי הצפון שפונו - חזרו לביתם. עוד עולה מהנתונים כי עשרה יישובים כבר עברו את רף ה־100% וקיימים בהם כעת יותר תושבים מאלה שהתגוררו בהם בספטמבר 2023, בטרם פרצה המלחמה, מה שמלמד על צמיחה דמוגרפית מסוימת. עם זאת, התושבים מעידים שבשטח, המצב הרבה פחות ורוד.
עוד נעסוק בנתונים הללו בהמשך, אבל בינתיים במטולה המספרים רחוקים מהנתון הכללי האופטימי. רק 920 מקרב 1,905 התושבים שהתגוררו כאן ב־6 באוקטובר 2023 חזרו למטולה. 48% בלבד. סיבוב במושבה הוותיקה מגלה שעל רבים מהבתים יש שלטי מכירה או השכרה. "כל הזמן שומעים על אנשים שמוכרים את הבית ולא חוזרים אחרי שהם גילו את המרכז והתמקמו במקומות אחרים", מספרים התושבים.
"יש הרבה בעיות בעניין הפיצויים"
"הייתה פה במטולה תיירות, מסעדנות ואטרקציות כמו מרכז קנדה (מרכז ספורט ונופש, אל"ו), וחזרנו לכאן בינואר לכלום ושום דבר", אומרות ליאור ועופר פיין, תאומות בנות 22, דור חמישי למייסדי המושבה. "מרכז קנדה הרוס, המסעדות לא נפתחו, חלק מהמלונות והצימרים היו סגורים, החקלאות נפגעה מאוד".
אביהן הוא הבעלים של משק פיין, שספג פגיעות ישירות וגם נזקים בעקבות חוסר יכולת לעבד את האדמות בתקופת המלחמה ופינויי היישוב; האם היא בעלת עסק למנעולים ואופניים בקריית שמונה, יחד עם אחיה. עכשיו, מספרות השתיים, המקום מתעורר שוב לחיים. לאחרונה, האב חזר לשדות והאם פתחה את העסק לאחר שנה וחצי.
"העסקים והתיירות כבר החלו לחזור והצימרים פועלים - חלקם אפילו בתפוסה מלאה בחגים. למלונות עוד ייקח טיפה זמן להשתקם ולהתמלא". מספר חודשים לאחר חזרתן, החליטו ליאור ועופר לקחת חלק במאמצי השיקום של מטולה והקימו את העסק הראשון - עגלת הקפה גולדי, שהפכה בין לילה לנקודה של אופטימיות במושבה.
"מטולה היא הבית שלנו. ראינו את המצוקה שהמושבה הייתה בה, היא כבר הייתה מתה, לא היה בה כלום בעקבות המלחמה, והחלטנו שצריך להחזיר את הקסם למטולה", מספרת ליאור.
בגזרת מוסדות החינוך, המצב יותר מורכב. בחודש מרץ אמנם נפתחה מערכת החינוך באזור, אך בית הספר במטולה נסגר בעקבות היעדר תלמידים. שלושה תלמידים בכיתה לא מאפשרים את הפעלתו. תלמידי מטולה ורוב מושבי הסביבה נוסעים בכל בוקר ללמוד בבית הספר בכפר גלעדי.
"זה משבר גדול שסגרו את בית הספר. הוא פעל 130 שנה. זה שובר את הלב", מספרת זהבה ניישטיין, מוותיקות מטולה שמגיעה לקפה בגולדי עם חברה. "יש ביטחון מלא כאן, אבל אנשים לא חוזרים כי הם גילו את החיים הטובים במרכז. אני לעולם לא אחליף את מטולה".
המשפחה של ניישטיין, מרצה לשעבר במכללת תל חי ובעלת משק חקלאי, היו ממייסדי המושבה. בנה היה בכיתת הכוננות לאורך כל המלחמה ובתה ונכדיה עברו ליסוד המעלה לתקופת הפינוי, ורק לאחרונה חזרו. היא עצמה לא עזבה את המושבה, גם לא בתקופת הפינוי ותחת מטח טילים קבוע. "לא עזבתי כשזה היה שטח צבאי סגור, ולעולם לא אעזוב. עיבדנו את האדמה גם תחת אש", היא מספרת.
"אנחנו מגדלים את כל הנשירים. השטחים שלנו צמודי גדר ותקופות ארוכות לא נתנו לחקלאים להגיע למטעים ולטפל בהם. נגרמו לנו נזקים מאוד כבדים. הייתה תקופה שאי־אפשר היה לקטוף והפרי נשר ועכשיו אנחנו מתמודדים עם הניסיונות לקבל את הפיצוי הראוי מהמדינה. זה מאוד קשה. יש הרבה מאוד בעיות בכל הקשור לפיצויים לחקלאים".
ביקשנו מרשות המסים נתונים על הפיצויים בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לתושבי הצפון (נזק כלכלי לעסקים שלא נגרם מפגיעות טיל ישירות), אך נמסר לנו כי אין נתונים על נזק עקיף לפי "אזור" ולכן לא ניתן לספק את המידע.
מאז פרוץ המלחמה ועד היום, הוגשו למעלה מ־786 אלף תביעות בגין נזק עקיף בכל הארץ, כאשר יותר מ־657 אלף כבר טופלו ונסגרו. סכום הפיצויים ששולם במקדמות ותשלום סופי עומד על 21.4 מיליארד שקל. אולם, כאמור, לא ברור מה הסטטוס של התביעות בצפון, ובמיוחד התביעות של החקלאים.
"אחרי המלחמה באיראן, מס רכוש הזניח אותנו"
אנחנו עוזבים את קפה גולדי וממשיכים את הביקור כמה מאות מטרים משם, במדרחוב המרכזי של מטולה. בביקור קודם שערכנו באזור במאי 2024, גילינו שהמדרחוב הפך למפקדה צבאית. מבנים היו מגודרים בגדרות תיל וחצי מהבניינים, שבהם פעל הצבא בחשאי, היו מכוסים בברזנט שחור כדי שהאויב לא יראה את האור בתוכם וישגר לעברם טילים. כביש האבן המשולבת היה מחורץ בסימני שרשרות טנקי מרכבה שעברו שם.
כעת, באוקטובר 2025, אין כל זכר לזה. הברזנטים הוסרו והכבישים שוקמו, אך האזור עדיין נטוש. מלבד קבוצה מצומצמת של כעשרה ילדי גן שיצאה לטיול עם הגננת ומלווה בשומר, אין נפש חיה ברחוב.
מלון אלסקה אין, השוכן ברחוב, ספג כמות מכובדת של טילים ישירים במהלך המלחמה וכעת נמצא בשיפוץ אינטנסיבי. מעבר לרחוב נמצא מלון נוסף, בית השלום - מוסד ותיק ונחשב במטולה. בתקופת המלחמה הגינה היפה שלו הייתה הרוסה לחלוטין ושכבת אבק כיסתה את כל השולחנות בחצר ובתוך המלון. כעת, הגינה שוקמה, האבק הוסר והיופי חזר, אך האורחים עדיין לא.
"בסוף שבוע ובחג כבר יש לנו כמה הזמנות", אומרת מרים הוד, בעלת המלון. "לוקח זמן להשתקם. ממרץ אנחנו עובדים כדי לפתוח את המלון בחגים. הרבה עסקים עוד לא הצליחו לפתוח את שעריהם בכל הצפון. יש לי חברים בעלי עסקים בצפון שעד היום מס רכוש לא שילם להם על הנזקים אחרי שהעסקים שלהם נפגעו פיזית ולא בטוח שיצליחו לפתוח את העסק מחדש".
משפחת הוד הם גם הבעלים של 150 דונם של שטחים חקלאיים צמודי גדר, שם גידלו עד המלחמה תפוחים, אפרסקים, שזיפים ופקאנים. "איבדנו את החקלאות", אומרת הוד בעצב. "כל העצים מתו. לא יכולנו לבוא לטפל בהם במלחמה. חלקה של 60 דונם שזיפים, הכתר שלנו, התייבשה ומתה לחלוטין וכך גם שאר המטעים. לשקם את השטח ייקח שנים. אני כבר לא אצליח לעשות את זה. מלאו לי 75 החודש".
גם להוד יש טענות כלפי רשות המסים והדרך שבה היא טיפלה בחקלאים שנפגעו במלחמה. "נתנו לנו פיצוי סמלי. הם הציעו לנו שתי אפשרויות: לקחת את מה שהם רוצים לתת או ללכת למאבק משפטי. משפט עשוי לקחת שנים רבות אין לנו כוח, זמן ואנרגיות לכך, אז לקחנו את מה שהם הציעו. לדוגמה, עלה לנו 130 אלף שקל לכרות את המטע מהשורש וקיבלנו רק 80 אלף פיצוי בתמורה. מה עם רכישת שתילים? מה עם לעבד את האדמה? זה הון תועפות ואף אחד לא ייתן לנו מענה לכך. נציג מס רכוש אמר לי 'זה מה שיש, רוצה תיקחי', ואנחנו הסכמנו כי בעלי כבר לא צעיר ואני הולכת לדאוג לעסק לבד".
הוד מספרת כי התביעה לפיצויים על הנזקים שנגרמו למלון בית השלום עמדה על כמיליון שקל, אך היא קיבלה ממס רכוש כמחצית מהסכום: "לא היינו 'גרידים'. הנזקים אדירים. לא עבדנו שנתיים, אנחנו חיים על האדים. אין רזרבות אז לקחנו את הכסף ועשינו מה שיכולנו איתו", היא אומרת. "עכשיו נשארה לנו עוד יתרה של פיצוי שאנחנו זקוקים לה מאוד ואנחנו מנסים לתפוס את מס רכוש, וזה כל כך קשה. אחרי המלחמה מול איראן והפגיעות בתל אביב זה נעשה יותר קשה. כל מס רכוש התפנה לשם והזניח אותנו".
עם זאת, הוד לא נותנת למציאות הזאת לייאש אותה. "יש תחושה שהמצב משתפר בכל יום. כשחזרתי בסוף מרץ הייתי פה לבד, הלכתי לזרוק את הזבל והרגשתי כמו בעיר רפאים. היום אני יוצאת ורואה מכוניות, אנשים. הסופר עובד, אנשים פה עובדים בכביש, גמרו לשקם את הכביש הראשי. זה נכון שחזרו רק חצי מהתושבים אבל זה הגיוני שזה לוקח זמן. אנשים עברו טראומה".
"הצלחנו להשמיש 50% מהבתים"
אנחנו עוזבים את מטולה בתחושות מורכבות ונוסעים כמה קילומטרים משם אל קיבוץ מנרה, שידוע כישוב שהיה המטווח ביותר בצפון במלחמה מול חיזבאללה, כאשר מעל 75% מהמבנים בקיבוץ ספגו פגיעות, וחלקם נהרסו כליל.
הדרך למנרה יפה. הנוף קסום ומזג האוויר מושלם, אבל לאורך הנסיעה קיימות תזכורות חיות למה שארע בצפון ממש לא מזמן. כביש 90 מצולק לכל אורכו בתיקונים. כשיורדים ממנו לכביש למנרה התמונה משתנה: הכביש חדש לגמרי, האספלט שחור מנצנץ עם סימונים חדשים בצהוב בוהק. הכביש פה נסלל מחדש כי לא נותר ממנו זכר לאחר שהכוחות הצבאיים עברו פה. באמצע הדרך אנחנו נתקלים במחסום של עבודות ומגלים עצים שרופים שמפונים מצידי הכביש. שיקום האזור עדיין בעיצומו.
סיבוב עם מורן ארינובסקי, הרבש"צ של הקיבוץ, מגלה שמרבית בתי הקיבוץ עדיין לא שוקמו. הבניינים והדירות הקטנות מחוררים ומפוחמים. "הצלחנו להשמיש 50% מהבתים", הוא מספר. תהליך החזרת התושבים נראה כבר בכניסה לקיבוץ. שלל כלים כבדים עובדים שם במרץ כדי להקים שכונה חדשה, שהנוף שלה פונה אל גבולות ישראל במקום הבתים שהיו ממוקמים בקו הראשון לכיוון לבנון והכפר מייס אל־ג'בל בלבנון, שממנו שוגרו מאות טילים לעבר הקיבוץ.
"אף אחד לא יחזור לגור פה מול הגבול. ההבנה נפלה ששום דבר לא בטוח בצד הזה של הקיבוץ. יהיו פה מפעלים או פארק, זה בדיונים, אבל שום תינוק לא ילך לישון פה בלילה", אומר ארינובסקי.
מול הנוף של הכפר העוין עומדים שרידיו השרופים של בר הבירליך, בר בירה שהקים לפני המלחמה נועם ארליך, בן קיבוץ מנרה. על צדה של העגלה ממוקמת אדנית עם פרחים סגולים ואדומים שמתעקשים לצמוח למרות החורבן סביבם.
"אנחנו ממש קו ראשון לנוף האויב", אומר ארליך שמתגורר כיום ביסוד המעלה, עד שביתו בקיבוץ ישוקם. "זה כבר הבית העשירי שלי מאז פרוץ המלחמה, עד שאוכל לחזור לקיבוץ מנרה. סבא וסבתא שלי היו ממקימי הקיבוץ. אמא שלי, הדודים שלי, אני, אחותי והבן שלי - כולנו נולדנו בקיבוץ. אנחנו כאן בשביל להישאר".
"הסיוע הכלכלי הנוכחי הוא רק פלסטר"
בינתיים, בסופי השבוע מגיע ארליך למנרה ומנסה להחיות במשהו את העסק. "יש כמה כיסאות ושולחנות לצד העגלה הפגועה ואני מזמין חברים לבוא בשישי בצהריים לשתות בירה יחד ולפצח פיצוחים. אבל זה לא באמת עסק. זה יותר בשביל הנפש שלי. אין קופה. משלמים לפי צו הלב".
קיבלת פיצויים מהמדינה על הנזקים?
"ממי? המדינה לא באירוע - לא אזרחית ולא כלכלית. המדינה היא בכלל לא מבינה את גודל ההרס שעשה הפינוי. זה לא רק נזק כלכלי. עבור רוב בעלים העסקים, העסק הוא החיים שלהם, זה הבית שלהם והשיקום הוא מפרך. הסיוע הכלכלי שהמדינה נותנת לא מחזיר את המצב לקדמותו. זה פלסטר שהוא לא ריאלי כלכלית כי הוא לא באמת מפצה על הנזקים שנגרמים".
כלומר, הפיצוי נמוך מדי?
"הוא לא מתקרב לנזק. מס רכוש נתן לי 8,000 שקל על העגלה שנהרסה כי היא משנת 2011, אבל אני צריך לקנות עגלה עכשיו שהיא לא מ־2011, אלא מ־2025. עשיתי 80 אלף שקל בחודש ועכשיו אני עושה אפס. תנסה להסביר את זה לאיזה פקיד של מס רכוש שלא אכפת לו בכלל שאם הוא לא יפצה אותי בהתאם אני לא אוכל לשקם את העסק. הכול נופל עליי ועל הרצון להחיות".
אז ממה אתה מתפרנס?
"אני מוכר מארזים של בירות לחברות הייטק, ארגונים ואנשים פרטיים. יש לי דוכן בירה שאני מגיע איתו לאירועים, פסטיבלים וירידים. אני לא יכול לחכות לעזרה של המדינה".
בהמשך הסיור בקיבוץ אנחנו רואים את אחד משני המפעלים שהיו בקיבוץ שהופצץ ונהרס כליל ואת השני שטרם חזר לפעילות. גם שטחי החקלאות מסביב לקיבוץ טרם שוקמו. "השיקום של הבתים והמבנים בקיבוץ ייקח עוד שנתיים־שנתיים וחצי", אומר מורן בחיוך, כאילו זו בשורה טובה. "הכול יחסי בחיים. יכל להיות יותר גרוע".
לפני המלחמה חיו במנרה 300 איש. על פי נתוני מטה תנופה, חזרו לקיבוץ כ־160 תושבים, מעל 50%. "זה נתון מפרגן. אנחנו לא מגיעים למספרים האלה. מנרה פיצית. אנחנו סביב 80 איש היום פה, אולי 40% כשכוללים גם את הפועלים התאילנדים והצעירים מגרעין נחל שהגיעו לפה", אומר מורן.
"הסיפור האזרחי כאן הוא קטסטרופה"
אנחנו עוזבים את מנרה ומדרימים לכיוון קריית שמונה. בשעות הצהריים התנועה בעיר ערה מאוד. מכוניות ואוטובוסים חולפי ביעף ונראה שמרבית החנויות ברחוב הראשי פתוחות. העיר חיה ונושמת, בוודאי ביחס לשממה שהייתה פה לפני כמה חודשים. אבל מתחת לפני השטח המציאות הרבה פחות ורודה.
"כ־70% מהתושבים חזרו לעיר כרגע, אבל הסיפור האזרחי פה הוא קטסטרופה מאוד גדולה", אומר ירדן ארליך, מנהל אגף תעשייה, עסקים ותיירות בעירייה. את מרבית תקופת המלחמה, כולל היום, בילה ארליך בשירות מילואים קרבי. בין לבין, הוא הבין שהוא חייב לשקם את העיר שהוא נולד בה. "הבנתי לקראת הפסקת האש שהעיר מדממת ועלולה לא לחזור לעצמה, ושחייבים שחלק מהתושבים יחזרו לכאן. הפינוי היה ארוך, כמעט כמו שתי תקופות חיים של תא משפחתי. זה יצר מצב שהזמני הפך לקבוע ואנשים העתיקו את עצמם והשתרשו במקום אחר".
היום מתמודדים בעיר עם ההשלכות של התקופה. "אנחנו פועלים להחזיר חזרה את התושבים שאיבדנו וגם להחליף את אלה שכבר לא יחזרו. מצבנו טוב יותר ממה שהיה במרץ והמקום משתקם, אבל לוקח זמן להשתקם מהטראומה. בהיבט הכלכלי, מדובר בשלב ההתפכחות. הקמנו פלטפורמה שעוזרת לעסקים במסע חזרה הביתה, במיצוי זכויות מול מס רכוש. הרבה מהם קיבלו מקדמות והם עוד לא סיימו את התביעות שלהם והם נכנסים עכשיו לתוך סחרור פיננסי, כי התביעות האלה לצערי לוקחות זמן. גם המלחמה עם איראן טרפה את הקלפים, ויצרה עוד תחרות עם אזור המרכז והמדינה".
סטארט־אפים עזבו את קריית שמונה
אחת הפגיעות הקשות שעברה קריית שמונה נוגעת לעסקים. ארליך מספר שבקריית שמונה החברות והמפעלים הגדולים שלא הייתה להם ברירה המשיכו לפעול, אך בקרב העסקים הבינוניים היו כאלה שעזבו ולא יחזרו. "יש לפחות חמישה מפעלים כאלה של בין 80 ל־100 עובדים שעזבו".
מכה נוספת חטפה העיר בתחום הסטרט־אפים. Margalit Startup City Galil, מרכז החדשנות שהקים היזם וחה"כ לשעבר אראל מרגלית בקריית שמונה, אכלס עשרות סטארט־אפים, גופי אקדמיה ומחקר עד לפני המלחמה. כעת הוא עומד ריק. "בתחום הסטארט־אפים רוב החברות עזבו ולא חזרו. זה משבר גדול. חלקם מתחילים לחזור בימים אלה, אבל זה אירוע מאתגר כי העובדים כבר מקובעים במקום אחר".
דרמה נוספת היא העסקים הקטנים בעיר. "חלקם חזרו ופתחו אבל אין להם לקוחות. אנחנו כבר בעיצומו של כדור שלג כזה של הרבה עסקים שהולכים לסגור כי אין להם אפשרות להתקיים בפועל. אנחנו רואים ניצנים של שלטים של 'מכירת חיסול' של עסקים שמתחילים לסגור".
אבל ארליך משתדל לשמור על אופטימיות: "יש פה אתגר ענק לשקם את העיר, אבל מתוך המשבר הזה אנחנו נצמח ואנחנו נגדל וגם הולכת לקום פה אוניברסיטה והסטודנטים יחזרו אלינו. לפני המלחמה העיר הייתה במגמת צמיחה ואנחנו נחזיר אותה לשם. האתגר הוא איך לקצר את הזמן, איך להשתקם מהר".
הצעירים שהחליטו לא לוותר על הצפון
האופטימיות כנראה מדבקת, כי רבים מתושבי האזור שפגשנו במהלך הביקור, ובעיקר הצעירים שבהם, אומרים לנו שהם החליטו שהם לא יתנו לצפון לשקוע. אחת מהם היא עפרי אליהו־רימוני, שעזבה משרה בכירה ומתגמלת כדוברת חברת אל על והצעות עבודה מפתות במרכז, וחזרה להתגורר ביסוד המעלה, שם נולדה וגדלה. כיום היא פרויקטורית לעולמות התודעה והנרטיב הגלילי בתנועת "הביתה. חוזרים לגליל", תנועה הפועלת לייצר סיפור חדש להתיישבות בגליל באמצעות הקמת פרויקטים בתחומי החינוך, פיתוח כלכלי, תרבות ופנאי.
התנועה הקימה HUBayt, מתחם יזמות וחדשנות סמוך למלון גליליון שבין ראש פינה לקריית שמונה, המעניק לסטרט־אפים חיבור בין קהילות, גופי השקעה, פיתוח עסקי, אירועים והזדמנויות צמיחה. המתחם כולל 1,500 מ"ר של משרדים וכבר כעת, כחודשיים לפני פתיחתו הרשמית, עומד על 80% תפוסה ויאכלס מעל ל־13 חברות סטארט־אפ וחברות טכנולוגיות נוספות.
"אנחנו מביאים לגליל 200 משרות טכנולוגיות עם שכר גבוה", מספרת אליהו־רימוני. "זו בשורה עצומה לאיזור שסובל מתדמית מנומנמת בכל הקשור להתפתחות קריירה והייטק, אנשים לא יודעים אבל יש כאן אקוסיסטם מאוד משמעותי של חברות סטארט־אפ. הרבה אנשי הייטק שמחפשים קריירה משגשגת לצד חיים בטבע ורחוק מהמירוץ המתיש במרכז".
בנוסף, התנועה יזמה פרויקטים חינוכיים ואחרים. "המטרה שלנו היא שיהיו בגליל משרות איכותיות, חינוך טוב והזדמנויות כך שהצעירים שגדלו כאן יישארו ויגיעו משפחות וצעירים חדשים יתיישבו פה - ואנחנו מתקדמים לשם בצעדי ענק", היא אומרת. "הסיפור של ההתיישבות זה סיפור של האזרחים - ואנחנו נצליח".