1
כשמגזין טיים פרסם את רשימת 100 האנשים המשפיעים בתחום ה-AI, קפצו שם מיד כל "החשודים המיידיים": חוקרים, מהנדסים, מנכ"לים, מסם אלטמן ועד אמנון שעשוע. אבל כמה שמות שם שייכים לעולמות תוכן אחרים לגמרי: המפיק המוזיקלי האגדי ריק רובין (ג'וני קאש, ניק קייב, ג'יי-זי), השחקנית, מפיקה ותסריטאית נטשה ליון ("בובה רוסית", "פוקר פייס"), והעיתונאית קארן האו, קול בולט בניתוח השפעת ה-AI על החברה. נוכחותם ברשימה אינה גימיק, אלא מסר: כל אחד מהם ניצב בצומת מהותי בין קריאטיביות אנושית ובינה מלאכותית.
● על אושפיזין שבאים לטלטל את העלילה
● "עדות ראשונה": מפעל תיעוד של בן אדם אחד
רובין כבר מתנסה בכלי הלחנה מבוססי AI, שהוא מקווה לגייס כדי להרחיב את גבולות האפשרי במוזיקה. ליון עובדת עם סטארטאפ AI על בניית מנוע שנקרא "מאריי" שיאפשר ליוצרי סרטים להכניס סטוריבורד או פריימים ולעשות התאמות לקומפוזיציה, צבע, פרצופים וכיו"ב; היא כבר עובדת על סרט היברידי תחת מסר של "הרחבה, לא החלפה". האו, שהפוקוס העיתונאי שלה הוא על ההשלכות החברתיות והפוליטיות של AI, משפיעה על הדרך בה הציבור ומקבלי ההחלטות מבינים את הטכנולוגיה. AI כבר אינה מהפכה טכנולוגית בלבד, זו מהפכה חברתית. יצירתיות שנחשבה המבצר האנושי האחרון הפכה לחלק משיח ה-AI.
2
טילי נורווד הוצגה כמפיקה, שחקנית, כותבת ומייסדת Particle6 וכמי שהקימה אולפן ליצירת טאלנטים AI; מעין פרפורמרית פוטו-ריאליסטית שזמינה לככב בסרטים, להופיע בקמפיינים ולבנות פאנדום. היא הושקה בבליץ תקשורתי ששמור לכוכבים אנושיים עולים, אלא שהיא רק דמות וירטואלית. אין אדם כזה.
התגובה ההוליוודית היתה מהירה וזועמת: איגוד השחקנים גינה את "הפעלול" והזהיר שאווטארים מסוגה עלולים לעקוף הגנות על עובדים ולחתור תחת זכויותיהם. סוכנויות שחקנים גדולות הודיעו שלא יחתימו "טאלנטים סינתטיים". שחקניות מובילות כמו אמילי בלאנט, וופי גולדברג וסופי טרנר יצאו נגד יצור ה-AI החדש, ואפילו נטשה ליון כינתה את ההכרזה "הולכת שולל מופרעת לגמרי".
מאחורי הזעם מסתתר כמובן פחד. יצירת ה-AI החדשה אינה עוד "דמות" אלא פיסת IP בבעלות בלעדית של תאגיד. היא לעולם לא תזדקן, לא תבקש העלאה ולא תסתבך בשערוריות. זה מפחיד את התעשייה יותר מהטכנולוגיה עצמה.
שער תרבות
3
ואם נורווד הסינתטית מייצגת את העתיד מול המצלמה, פרויקט אחר מנסה לפרוץ את הגבולות מאחוריה. המפיק האיטלקי אנדראה אירוולינו חשף את הסרט The Sweet Idleness, שנחשב לסרט הראשון באורך מלא שביימה בינה מלאכותית, אשר קיבלה את השם המתריס "פליני AI". הסרט, שמתרחש בשנת 2135, מציג עולם שבו רק אחוז מהאוכלוסייה עובד, בעוד השאר נהנים מפנאי אינסופי. אלו שעובדים עושים זאת מבחירה, כאקט של התנגדות למצב החדש. העלילה הזו הופכת אותו מתעלול טכנולוגי לפרובוקציה פילוסופית: סרט על חוסר התועלת בבני האנוש שמכונה ביימה. הסרט משלב שחקנים אמיתיים עם מה שהסטודיו מכנה "שחקן+", דמויות דיגיטליות המבוססות על סריקות או דגימות של שחקנים אמיתיים. המטרה היא לא רק ליצור סרט, אלא אקוסיסטם שלם. עולם שבו שחקנים או במאים מתקיימים מחוץ למגבלות של הביולוגיה האנושית.
4
אפילו אולפנים גדולים מחפשים את דרכם בתחום. "ליונסגייט", אולפן שמחזיק ביצירות כמו "ג'ון וויק", "משחקי הרעב" ו"הבלתי נשכחים", משתף פעולה מזה כשנה עם חברת Runway, שמאמנת מודלים על הקטלוג של האולפן. זאת במטרה לייעל תהליכי פרה-פרודקשן ולהפיק תכנים חדשים מהמותגים הקיימים. האולפן שנמצא בקשיים כלכליים מקווה שהטכנולוגיה תאפשר לו לעשות מונטיזציה טובה יותר לנכסים בבעלותו. חרף הכוונות וההשקעה, השמועות אומרות שהקטלוג של ליונסגייט (כ-20 אלף כותרים) לא מספיק למודל כדי לייצר תוכן משמעותי.
5
המתח משתקף כמעט בכל תחום בתעשייה. איגודים מנסחים תקנות לשימוש ב-AI, מחוקקים מתווכחים אם לסמן תוכן או טאלנט סינתטי, והקהל נדמה כחצוי. הסקרנות סביב סיפורים מבוססי AI רבה, וגם הבאקלאש נגדם, שחושש מעתיד נטול השראה.
הכללת דמויות כמו רובין וליון ברשימת הטיים מכוונת בדיוק למתח הזה. רובין ידוע ביכולתו לזקק את המוזיקה למרכיביה הרגשיים הבסיסיים, תהליך מבוסס אינטואיציה. הכתיבה והמשחק של ליון ידועים באלמנט הבלתי צפוי שלהם, והנוכחות מלאת האישיות שלה. העובדה שהם מופיעים ברשימה יכולה מצד אחד להרגיע את אלו שחוששים מהחלפה מלאה, ומצד שני להגביר את החששות של המתנגדים שרואים בכניעתם של השניים עוד "מבצר שנפל".
הרשימה בעצם מנסחת מחדש את השאלה "האם AI יחליף אומנים", ושואלת האם אומנים יכולים להישאר מרכזיים בנוף קריאטיבי שנשלט במידה כזו או אחרת על ידי אלגוריתמים. טילי נורווד ו"פליני AI" ייזכרו, אם בכלל, כלא יותר מגימיקים ראשוניים ומעוררי סקרנות. אבל הם למעשה הקדימון לעתיד שמגיע מהר מכפי שמישהו שיער לפני שנים ספורות.
המכונה נכנסה לחדרי הכותבים, התיישבה על כסא הבמאי ועושה פוזות מול העדשה. הגבולות בין "מתחרה" ל"שותף" ובין "כלי" ל"טאלנט" מעולם לא היו מטושטשים כל כך, ונדמה שלתעשייה נותר להסתגל - או להיות מבוימת על ידי כוחות שכבר אי אפשר לשלוט בהם.