שלט תמיכה בנשיא דונלד טראמפ בכיכר החטופים בתל אביב, מוצ''ש / צילום: ap, Emilio Morenatti
דונלד טראמפ החמיץ במוצאי שבת את העצרת הפרו־טראמפית הגדולה ביותר בהיסטוריה. היא נערכה כמובן בכיכר החטופים בתל אביב.
● "הסתיו המרוקאי": הם קוראים לעצמם GenZ 212, ורוצים מהפכה עכשיו
● כותרות העיתונים | "נשארה מחוץ לתמונה": המדינה שהפכה למפסידה הגדולה של ההסכם
אל נא תתפלאו אם מועצת העיר תקרא לכיכר על שם טראמפ. היא תמלא בזה את רצונו המובע של הציבור. בשעה שהפופולריות של נשיא ארה"ב פוחתת מבית (גירעון של עד 13% ברוב הסקרים), ישראל נוטפת רצון טוב והערכה כלפיו. הוא סיים את המלחמה הארוכה ביותר בתולדותיה במכה אחת.
הדימוי ההיסטורי העולה על הדעת הוא זה של אלכסנדר הגדול לפני 2,358 שנה, בעיר גורדיום שבממלכת פריגיה, בטורקיה של ימינו. הוא עמד אז בשלבים הראשונים של התפשטותו לאסיה. על פי אגדה יוונית עתיקה (היא הייתה עתיקה עוד אז), אסיה תינתן לכל מי שיתיר קשר מסובך של עגלת שוורים. אלכסנדר היה קצר־רוח ויהיר. הוא התיר באיבחת חרב. המושג "הקשר הגורדי", על שם העיר שבה הותר, נכנס מאז לקלאסיקה.
אין קושי להניח שטראמפ יתענג על ההשוואה. הוא ואלכסנדר מוקדון. תומכיו חוזרים ומכריזים שהוא הנשיא הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית. עניין טבעי הוא שידרוגו למעלת השליט הגדול ביותר מאז ומעולם בארץ כלשהי, לפחות מאז המאה הרביעית לפני הספירה.
הדיפלומטיה הטראמפית
יהיו ההסתייגויות מאישיותו וממעשיו של טראמפ אשר יהיו, הוא עשה כאן משהו כל־כך נועז ומקורי, עד שאפשר להגיד עליו כי הוא קנה את עולמו בשעה אחת.
הנרי קיסינג'ר יסד את "דיפלומטיית הדילוגים". בהיותו מזכיר המדינה, בין 1973 לתחילת 1977, הוא היה מקפץ בין ערי בירה כדי להניב הפסקות אש והסכמי ביניים. הוא עשה כן בהצלחה ובפרופיל גבוה במיוחד במזרח התיכון. שליחויותיו היו נמשכות שבועות. הוא עסק במשא־ומתן פרטני בשיעורים יוצאים מהכלל של חוכמה ושל סבלנות. פה ושם הוא נכשל.
כשספד ליצחק רבין שני עשורים אחר־כך, הוא כתב על ראש הממשלה המנוח שהוא הקדיש את מאודו לפיתוח "הדקדוק של השלום". הוא מצא ברבין שותף לגישה אנליטית ולהתעניינות עמוקה בפרטים.
את זה קשה להגיד על טראמפ. אומנם תוכנית 20 הנקודות שלו עתירת פרטים, אבל מאז פרסם אותה, בסוף החודש שעבר, הוא גילה נכונות מוגבלת לשאת ולתת באריכות על פרטיה. בלשון פרשנים אמריקאים, נוסחת הפעולה שלו הייתה להודיע על הצלחה לפני שהושגה, ולהמחיש את המחיר שהצדדים ישלמו אם לא יאמתו את התיימרותו.
את דיפלומטיית הדילוגים הקלה של קיסינג'ר ירשה דיפלומטיית המרפקים והמגפיים של טראמפ. מיום כניסתו לבית הלבן הוא העלה למדרגת אמנות את יכולתו להלך אימים על בני שיחו, כמעט ללא מאמץ. הנכונות למלא את ציפיותיו ציינה כמעט כל אורח בבית הלבן. טראמפ לא מדלג, הוא מזנק; והוא נוחת על היעד במלוא כובד משקלו.
"אני רוצה עכשיו"
בספרו "אמנות העסקה" הוא כתב: "אני לא אוהב לחכות שאנשים אחרים ימסרו את הכדור". בנאום בחירות אחד, שבו דיבר על הקמת חומה לאורך גבול של 3,000 ק"מ עם מקסיקו, הוא אמר: "אני רוצה את החומה עכשיו, לא בשנה הבאה, ומקסיקו תשלם בשבילה".
מפורסמת היא הבטחתו החוזרת לסיים את מלחמת אוקראינה "בתוך 24 שעות". בזה הוא נחל כישלון חרוץ. אפשר לטעון שולדימיר פוטין הוליך אותו שולל. הוא רמז שיעניש את רוסיה, אבל נקפו שבועות וחודשים, והוא אינו עומד בדיבורו, גם כאשר מאות כטב"מים רוסיים מתנפצים על תשתית החשמל והמים של אוקראינה לילה אחר לילה.
האם זה אומר לנו משהו על חולשותיו הפוטנציאליות של טראמפ? הוא האיש הידוע בחוסר סלחנותו ובנטייתו לשמור טינה במשך שנים. הייתכן שהוא קצת פחות מזה?
נראה בעליל שבנימין נתניהו לא היה מוכן להעמיד את טראמפ במבחן רצינותו. אולי הוא זכר את קיסינג'ר, שלא הצליח לשכנע את ראש הממשלה רבין במרץ 1975 לחתום על הסכם הפרדה עם מצרים. מזכיר המדינה חזר לוושינגטון, ושכנע את הנשיא ג'רלד פורד להכריז על "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב עם ישראל. הסכם ההפרדה נחתם חצי שנה אחר־כך.
אבל מצד שני, ראש הממשלה אריאל שרון התעלם מדרישת הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב־2002 לסגת מן הערים הפלסטיניות במבצע "חומת מגן". בוש כעס בפומבי, אם כי לא פנים אל פנים, אבל לא העניש.
מחפש את הגביע הקדוש
הספקולציה על מניעי טראמפ הניבה את מחוות נתניהו בבית הלבן לפני שלושה חודשים, כשהגיש לנשיא עותק של המלצתו לוועדת נובל להעניק את פרס השלום לטראמפ. להיטותו לקבל את הפרס הזה היא כמעט כפייתית, מעין חיפוש אחר "הגביע הקדוש" באגדות המלך ארתור. פרסי נובל לא מוענקים בלי השתדלות כלשהי לטובת מקבליהם - וזה אמור שבעתיים בפרס הפוליטי ביותר. אבל טראמפ חצה גבולות בהשתדלות שלו לטובת עצמו.
רונלד רייגן קיווה לפרס נובל לשלום לפני 35 שנה, כשניהל קשר אישי הדוק עם מנהיג ברית־המועצות גורבצ'וב. יודעי דבר אמרו אז שזו הייתה משאת־נפשה של אשתו ננסי. רייגן קיבל עליו סיכונים פוליטיים ניכרים. הימין השמרני בארה"ב התנגד, ומודעה בניו יורק טיימס אף הוקיעה אותו כ"שוטה שימושי".
רייגן צדק בהחלט, והוא ראוי לפחות לחלק מן האשראי על התמוטטות הקומוניזם ביבשת אירופה. אבל את פרס נובל הוא לא קיבל, וגם טראמפ לא. קשה להאמין שפוליטיקאים נורווגים היו מעניקים את הפרס לנשיא שביטל את סיוע החוץ של ארצו, ובכך פגע בבריאותם של מיליוני ילדים באפריקה; לנשיא המאיים לפרוש צבא בחוצות הערים הגדולות של אמריקה; לנשיא המטביע ספינות חשודות בים הקריבי ללא בסיס משפטי.
איך נעריך את שיעור הצלחת טראמפ? קל לשער שהוא ישתמש בנאומו בכנסת, ואחר־כך במצרים, בכל לשון הפלגה אפשרית כדי לתאר את הצלחתו. עוד כשהבית הלבן הציג את תוכנית 20 הנקודות, טראמפ הבטיח "שלום נצחי".
אחד הסעיפים הפחות מובלטים של תוכניתו קרא ל"שינוי המנטליות" של ישראלים ופלסטינים. שינוי זה יהיה אמת־מידה מעניינת לבחינת השלום של טראמפ. אם הוא יתרחש, יהיה מקום לגייס מאוצר המילים של הלשון הלטינית את המושג "Pax Trumpiana", שלום טראמפי. התאזרחות המושג הזה במילון אוקספורד או וובסטר עשויה להיות פיצוי הולם על פרס נובל.
רשימות קודמות ב־yoavkarny.com וב־sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים בעברית: @KavHamashve