נשיא טורקיה ארדואן / צילום: ap, Richard Drew
החרם שהטילה טורקיה על ישראל באביב 2024, על רקע החרפת הלחימה בעזה והפסקת היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, טרף את הקלפים ביחסי הסחר בין שתי הכלכלות. בתוך זמן קצר נחתך היבוא מטורקיה ביותר ממחצית: מכ-4.6 מיליארד דולר ב-2023, כ-6.3% מסך היבוא לישראל, לקצת יותר מ־2 מיליארד דולר בלבד. גם היצוא הישראלי לטורקיה, שהתמקד במוצרים כימיים, פלסטיק ומתכת, ירד בכמיליארד דולר בהשוואה לשנה הקודמת.
● פרשנות | דיפלומטיית מרפקים והבטחות ל"שלום נצחי": טראמפ קנה את עולמו בשעה אחת
● כותרות העיתונים | "נשארה מחוץ לתמונה": המדינה שהפכה למפסידה הגדולה של ההסכם
האמברגו, שנכנס לתוקף באפריל-מאי 2024, כלל איסור על מכירת 54 קטגוריות של מוצרים לישראל, בראשן תשומות לבנייה, פלדה, זכוכית ומלט, ובהמשך הורחב לסנקציה על כל סחר בין המדינות. השינוי המהיר פגע ישירות בענף הבנייה הישראלי, שהתבסס שנים על יבוא חומרי גלם ומוצרי גמר מטורקיה, אך גם חשף את גמישות המשק: בתוך חודשים הצליחו היבואנים לאתר ספקים חלופיים מיוון, מאיטליה, מקפריסין ומסין.
עם זאת, מאחורי הנתונים היבשים מסתתרת תמונה מורכבת יותר. בעוד שבישראל מדובר בפגיעה נקודתית, עלייה של אחוזים בודדים במחירי חומרי הבנייה ועיכובים באספקה, בטורקיה ההשלכות היו הרבה יותר רוחביות. מדינה שתלויה ביצוא לאזור מצאה את עצמה מתמודדת עם ירידה דרמטית בהכנסות, עלייה בפשיטות רגל ולחץ גובר מצד התעשייה המקומית. שנה לאחר תחילת החרם, ברור לשני הצדדים שהמהלך גרם נזק, אלא שבישראל הוא הורגש בעיקר בשוליים, ואילו בטורקיה הוא הפך לגורם מואץ במשבר כלכלי מתמשך.
פגיעה בענף הבנייה
כאמור, ענף הבנייה הישראלי היה הראשון להרגיש את ההשלכות. טורקיה שימשה במשך שנים ספקית מרכזית של חומרי גלם חיוניים, מלט, ברזל, שיש, זכוכית וכלים סניטריים, והפסקת היבוא יצרה שיבוש כמעט מיידי. "זו הייתה פגיעה אמיתית לענף הבנייה, שעלתה הרבה כסף", אומר מקור בכיר בענף. "בעשור האחרון הייתה חלוקה ברורה - חלק מהחומרים מסין, חלק מטורקיה. אחרי 7 באוקטובר, סין התחילה להקשות עלינו, טורקיה הפכה למקור כמעט בלעדי, ואז גם נעלמה. זה היה כאוס".
לדבריו, "היו חודשים שבהם לא היה מחסור פיזי, אבל הכול נהיה יקר. חומרים בסיסיים עלו בעשרות אחוזים - ברזל, פלדות, אלומיניום. מוצרי גמר כמו אמבטיות וכיורים התייקרו ב-30% עד 40%. לא קרסה הבנייה, אבל נוצרה עלות עודפת אדירה".
לדברי ד"ר גליה לינדנשטראוס, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), האמברגו הטורקי לא עצר לחלוטין את הזרימה של סחורות בין המדינות, אלא רק שינה את הצורה שבה הן עברו. "החרם המלא הוכרז במאי 2024, כחודש לאחר תחילת הצעדים הראשוניים, ומאז כמעט שאין סחר ישיר בין ישראל לטורקיה", היא אומרת. "עם זאת, חלק לא מבוטל מהיבוא המשיך להגיע בדרכים עקיפות - דרך מדינות שלישיות כמו יוון וקפריסין, ולעיתים גם באמצעות סוחרים פלסטינים דרך נמלי אשדוד וחיפה. בשלב מסוים גם הערוץ הפלסטיני נחסם, ואז נפתחו מסלולים חדשים דרך ירדן".
לדבריה, גם לאחר החמרת החרם, נמשכו עסקאות שמקורן בטורקיה בהיקפים שהגיעו לעיתים עד מחצית מרמת היבוא שלפני המלחמה.
דוח בנק ישראל מוסיף גם הוא פרספקטיבה מרסנת: "האמברגו גרם זעזוע נקודתי בענף הבנייה, אך המשק הישראלי הפגין עמידות גבוהה, הודות לגיוון מקורות היבוא ולגמישות היזמים. פתיחות הסחר אפשרה בלימה של עליות המחירים, ותרומת החרם למדד תשומות הבנייה נאמדה בפחות מ־0.7 נקודות אחוז", כך נכתב.
הדוח מתאר גם את האופן שבו ישראל נקטה צעדים מהירים לאיתור שותפי סחר חליפיים. תופעה נוספת שהתפשטה היא ה"יבוא האפור", כלומר סחורות טורקיות שהמשיכו להגיע דרך צדדים שלישיים. "שרשרת אספקה מבוזרת מאפשרת למשק הישראלי לשמר רציפות גם בזמן סנקציות מדיניות", נכתב שם.
בשוק עצמו מזהים תופעה מעניינת: העלייה בעלויות היבוא לא הובילה לעלייה מקבילה במחירי הדירות, בין היתר משום שהגורמים המרכזיים המשפיעים על השוק - ריבית, רגולציה ומחסור בכוח אדם - גברו בהשפעתם על מחירי חומרי הגלם.
"החרם היה כאב נקודתי, לא מחולל משבר", מסביר אחד הקבלנים. "אבל אם טורקיה תיפתח שוב, זה יורגש מיידית, המחירים ירדו, והביצוע יהיה מהיר יותר".
בטורקיה: תעשייה קורסת
בטורקיה עצמה התמונה קשה בהרבה. אנקרה איבדה באחת את אחד משוקי היצוא היציבים שלה במזרח התיכון, ובענפים כמו מתכת, שיש, טקסטיל וזכוכית נרשמה ירידה חדה בהכנסות. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הטורקית, שיעור פשיטות הרגל בתעשייה עלה בכ-20% עד סוף 2024.
בדוח בנק ישראל נכתב כי "היקף הנזק היחסי לטורקיה גבוה משמעותית, לאור תלותה ביצוא אזורי ובמטבע חוץ. בעוד שבישראל ההשפעה נותרה תחומית, בטורקיה מדובר בפגיעה רוחבית בעלת השלכות תעסוקתיות ופוליטיות".
טורקיה, שמתמודדת ממילא עם אינפלציה דו־ספרתית ומטבע חלש, מצאה את עצמה במלכוד כפול: מצד אחד, לחץ פנימי מצד תעשיינים ותאגידי עובדים לסיים את החרם, ומצד שני, הצורך לשמר דימוי אנטי־ישראלי לציבור המקומי. "ישראל אולי שוק קטן, אבל היא משלמת בזמן ומביאה עסקים נלווים, הובלות, אשראי, ביטוח", אמר באחרונה גורם באיגוד התעשיינים הטורקי. "כשאיבדנו אותה, איבדנו הרבה יותר ממה שחשבנו".
בהיבט המדיני, ארדואן מנסה כעת להחזיר את טורקיה לעמדת השפעה אזורית, בין היתר דרך שיקום עזה ותיווך בין גורמים פלסטיניים למערב. חידוש הסחר עם ישראל נתפס באנקרה לא רק כמהלך כלכלי אלא גם כחלק ממאמץ מדיני רחב, לחזור להיות שחקן רלוונטי בזירה המזרח־תיכונית.
דלת לדיאלוג מדיני
בישראל מתייחסים לפיוס באיפוק, אך מזהים אינטרס ברור. "חידוש היבוא מטורקיה יכול להוזיל משמעותית את מחירי חומרי הבנייה, לשפר את התחרות ואף להקל על הלחץ האינפלציוני", אומר גורם במשרד הכלכלה.
במקביל, גם בירושלים מבינים שמערכת יחסים כלכלית עם טורקיה משרתת יעד מדיני רחב יותר, חזרה לקשרים אזוריים ויציבות כלכלית משותפת. בשטח כבר מתחילים להתרחש צעדים ראשונים: משלחות דיפלומטיות בוחנות מתווה לחידוש הטיסות, הסרת מגבלות יבוא הדרגתית ופתיחת ערוצים מסחריים מוגבלים בתחומי חומרי הבנייה, המתכת והטקסטיל. על פי הערכות, אם הקצב יישמר, היקף הסחר עשוי לשוב לרמות שלפני החרם כבר במחצית הראשונה של 2026.
דוח בנק ישראל מסכם את הסיפור במשפט אחד: "האינטרסים הכלכליים ממשיכים להניע את היחסים בין המדינות. הכלכלה הוכיחה את עליונותה על פני הסנטימנט הפוליטי, והיא זו שתכתיב את המשך היחסים בטווח הארוך".
אבל בשני הצדדים כבר מבינים שהלקח חורג מעבר למספרים. בישראל לומדים שגיוון מקורות הסחר הוא תנאי לחוסן כלכלי, ובטורקיה מבינים שחרמות פוליטיים לא מחזיקים מעמד בעולם גלובלי ותחרותי. כפי שאומר אותו מקור בענף הבנייה: "בסוף, כולם חוזרים לעבוד. רק שבינתיים, זה עלה לכולם הרבה כסף".