חגיגות בתל אביב בכ''ט בנובמבר. פשרה טריטוריאלית לא הייתה אופציה, היא הייתה תנאי / צילום: הנס פין
אפשר ששתי השאלות החשובות ביותר של זמננו הן גורלה של הדמוקרטיה המערבית וגורלה של מדינת הלאום.
● פרשנות | ישראל התחתנה עם טראמפ, אך בחירות לקונגרס יערערו את מעמדו?
● פרשנות | צ'ארלי קירק היה פרו־ציוני נלהב. רציחתו הזכירה לאמריקה את מומי תרבותה הפוליטית
הצלתה של הדמוקרטיה המערבית היא משימה חובקת עולם, והצלתה של מדינת הלאום היא בהכרח משימה קרתנית.
קשה לחשוב על שתי משימות מנוגדות יותר. הדמוקרטיה היא זכותם הרחבה של אנשים באשר הם, בלי שים לב למוצאם הלאומי או הדתי. מדינת הלאום היא זכותם הצרה של אנשים שקשר שבטי, או אתנוגרפי, או גנטי, מחבר אותם. הדלת לדמוקרטיה פתוחה לרווחה, והדלת למדינת הלאום משאירה לכאורה רק סדק צר.
לא פעם מתעורר הרושם שהסתירה גדולה ומכאיבה מכדי שנוכל ליישב אותה; שאין מנוס מפני בחירה בין המדינה הדמוקרטית לבין מדינת הלאום; שהניסיון לשדך אותן אינו מועד רק לכישלון, כי אם מועד לפורענות. אני מקווה שאפשר להציל את שתיהן.
הסתירה אינה הכרחית. לא אלה היו פני הדברים, כאשר התחילה להתחדד התודעה הלאומית באירופה בחצי המאה שלאחר המהפכה הצרפתית. אנחנו הננו צאצאיה של התודעה ההיא. הציונות בקעה מביצה אירופית. מקורות הגירוי וההשראה שלה היו אירופיים, היא התנהלה בדפוסים אירופיים וכמובן על אדמה אירופית.
אנחנו יודעים לאן סטתה הלאומיות האירופית, ואילו אסונות איומים היא המיטה. אבל נסיבות גידולה היו ליברליות, סובלניות, מסבירות פנים. בראיין פורטר שיקס, היסטוריון אמריקאי של פולין, כתב ספר ששמו 'מתי הלאומיות התחילה לשנוא'. עד שנות השמונים של המאה ה־19 "פטריוטים פולניים הודרכו על ידי התפיסה 'למען החירות, שלנו ושלכם'… אנטישמיות גלויה לא יאתה לפטריוט פולני 'מכובד'. הייתה נחוצה רה־קונפיגורציה יסודית של הלאומיות, כדי להציב שנאות גלויות בזירה הציבורית", כתב פורטר.
חומות גבוהות של הדרה
כל ניסיון להתחקות אחרי שורשי הציונות מצריך עיון מעמיק בהתפתחותן של תנועות לאומיות במזרח אירופה ובמרכזה. לפי פורטר, המפלגה הלאומית העיקרית בפולין, שהייתה ידועה בכינוי 'אֶנדֶציה' (ראשי התיבות הפולניים של שמה), "ערטלה את 'מאבק הקיום' משורשיו הליברליים, ואימצה את התפיסה של מלחמת הכול־בכול, ללא הגבלה וללא קץ. אגב כך היא הקיפה את האומה הפולנית בחומות גבוהות של הדרה, עם סולידריות וסמכות מבפנים ושנאה ואלימות כלפי חוץ".
היהודים היו כמובן הקורבנות העיקריים של התמורה הזאת. פולין לא הייתה חופשית מאנטישמיות לפניה, אבל הייתה לה מסורת ארוכה של סובלנות יחסית. באמצע המאה ה־19 כמרים קתולים ורבנים דיברו לטובת שחרורה של פולין מעול רוסיה, אלה בבתי התפילה של אלה.
מעניין שההתקרבות הנוצרית־יהודית הייתה סיבה מרכזית להחלטת ראשי הכנסייה הפולנית להעדיף שיתוף פעולה עם הכובשים הרוסיים על פני אהבת היהודים של המחתרת הלאומית. הארכיבישוף של ורשה כתב אז: "אלוהים שלח את היהודים אל פולין כדי שישמשו תעלת ביוב, וינקזו את כל הזוהמה של עידן הבורסות, המסחר וההונאה לבל תטנף את ידי הפולנים".
לאומיות ליברלית נכנעה עד מהרה ללאומנות שבטית צרת אופקים, אלימה, מפוחדת ומפחידה; לא רק בפולין, כי אם בכל רחבי אירופה. הציונות, באופן בלתי נמנע, ניזונה מכל המקורות. קוקטייל של אמונות ושל נוסחות עבודה מילא אותה מימיה הראשונים, אולי במידה שלא מילא שום תנועה מהפכנית לאומית בהיסטוריה המודרנית. ממילא היא התקשתה לפתח זהות ברורה.
ההבדלים בנסיבות היו כמובן עצומים. התנועות הלאומיות האירופיות קמו, ברוב הגדול של המקרים, כדי לכונן את זכויותיהן של קבוצות רוב בארצות מחייתן. דרישה מרכזית הייתה הזכות ליצור, לדבר, לכתוב וללמד בלשונותיהן ההיסטוריות. היו כמובן דרישות טריטוריאליות ותלונות על ניצול כלכלי. אבל לא היה צורך להעביר עם שלם אל יבשת אחרת.
בחוכמה שלאחר מעשה ברור שהציונים לא התווכחו די הצורך על אופן ההעברה ועל תוצאותיה. לפני מאה שנה, י"ל מאגנס, הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית, רב רפורמי מאמריקה, קיווה שהיהודים לא ייכנסו לארץ כדרך שיהושע בן נון נכנס אליה. הוא הוחזק כבוגד לאומי בעיני ימין ושמאל. הוא החמיץ לפחות במידה מסוימת את הכורח המהפכני של הציונות. הסיכוי לשותפות גורל יהודית ערבית היה מוגבל מלכתחילה. הנסיבות הקטינו אותו לממדים מיקרוסקופיים.
אף על פי כן מדינת הלאום יכלה לקום רק על יסוד קבלה של חלוקת הארץ, בהחלטת עצרת האו"ם ב־1947. פשרה טריטוריאלית לא הייתה אופציה, היא הייתה תנאי. ההחלטה ההיא מעוררת כיום משיכת כתפיים אצל רוב הישראלים. ממנה ואילך התחילה תרבות או"ם־שמו"ם. ישראל קמה, התבססה והתרחבה על יסוד התכחשות בלתי פוסקת להחלטות האו"ם.
אין צורך להיתמם. ברור למדי שגבולות החלוקה, או חזרת פליטים, או נסיגה מלאה ללא תמורה ב־1967, היו מקצרים את תוחלת חייה של מדינת הלאום. השאלה המטרידה עכשיו היא אם תוחלת חייה מתקצרת והולכת ממילא.
הסטטוס-קוו מת
ממדיה המדויקים של מזימת שבעה באוקטובר יצריכו הרבה יותר מלאכת בילוש וספקולציות מלומדות ממה שסיפקו לנו השנתיים האחרונות. הבעתי כאן את דעתי ב־8 באוקטובר 2023: הסטטוס־קוו מת ולא תהיה לו תקומה.
זה המפתח להבנת מניעיהם של יוזמי המלחמה. זה המפתח להבנת הקונטקסט האזורי והגלובלי שלה. היא אינה מאורע מקומי. היא אינה מוגבלת לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
היא מהלך המתמקם במשוואה רחבה של מאמץ רב־יבשתי מוצהר, מכוּוָן ומתוכנן להרוס את הסדר העולמי הקיים, להוריד את אמריקה מגדולתה ולהביס את הדמוקרטיות המערביות.
האם השנתיים האחרונות אישרו את הדעה ההיא? אינני בטוח שהן אישרו את הכוונה, אבל הן התקרבו לאשר את התוצאה. 'האינתיפדה העולמית' של הפגנות הרחוב באמריקה ובאירופה היא יותר מהתפרצות רטורית. התהלוכות הענקיות בחוצות הערים התקבצו סביב דגל פלסטיני וסביב סיסמאות של 'ביטול ישראל'. אבל מתחוור יותר ויותר, שהמטרה העיקרית אינה נמצאת 'בין הנהר לים', אלא בין שני צדי האוקיינוס האטלנטי.
שבעה באוקטובר פתח סכר לא רק ל'מבול אל־אקצא', אלא גם למאבק נגד אחדות המערב, נגד מוסדותיו הפוליטיים והחברתיים, נגד תרבותו ונגד מורשתו.
במרוצת השנתיים האחרונות ההתנגדות לישראל קראה דרור למסע רחב־ממדים להכפשת ההיסטוריה של המערב, שהציונות נתפסת כיציר כפיו וכשלוחה הקולוניאלית האחרונה שלו. המסע הזה, בלי קשר לציונות, התחיל לפני עשרות שנים, בעיקר בקמפוסים של אמריקה. הוא צבר תנופה בחמש השנים שקדמו לשבעה באוקטובר.
גזענות ו'פריבילגיה'
ב־2019 הניו יורק טיימס התחיל פרויקט שנוי במחלוקת לציון יום השנה ה־400 לעגינתה של ספינת העבדים הראשונה בחופי וירג'יניה. במרכז פרויקט 1619 עמדה הטענה שאת אמריקה ייסדו סוחרי עבדים כדי להפיץ בה את מרכולתם, לא אידאליסטים שרצו לכונן חברה של בני חורין.
ב־2021 באה חניקתו הפומבית המצולמת של גבר שחור, ג'ורג' פלויד, עבריין זוטר, בידי משטרת מיניאפוליס. הרצח התחיל גל רב־יבשתי של הכאה על חטא מצד לבנים ונטייה גוברת לייחס גזענות ו'פריבילגיה' לבעלי עור לבן באשר הם.
1619, פלויד ועזה העניקו תנופה פנומנלית לתנועה נגד המערב. בזה המכונה 'הדרום הגלובלי' פלישת רוסיה לאוקראינה התקבלה במשיכת כתפיים, או אפילו בשמחה לאיד. דווקא רוסיה שוחרת ההתפשטות עוררה אהדה, מפני שהיא נתפסה כשותפת במאבק נגד ההגמוניה המערבית. הרוסים דיברו במפורש על תקוותם שהמלחמה תעזור לקעקע את מה שפוטין התחיל לקרוא 'המערב הקולקטיבי'.
לפלישת רוסיה לאוקראינה ולפלישת חמאס לישראל היו צדדי דמיון: הם ביטאו התכחשות אגרסיבית לזכות הקיום של קורבנותיהן. פוטין פרסם ביולי 2021 פמפלט ארוך לביסוס טענתו, שלקיומה העצמאי של אוקראינה אין בסיס היסטורי. חמאס הכין פתרון סופי לשאלה הציונית בוועידה בעזה בספטמבר 2021 (לפי שלומי אלדר בהארץ), שנידונו בה פרטי משטר הכיבוש והגירוש שחמאס יכונן בארץ לאחר ניצחונו.
פגיעתה של עזה באחדות המערב, חמורה כאשר תהיה, באה בשעה שמשברים אחרים העניקו דחיפה עצומה לימין הקיצוני במערב: בייחוד משבר ההגירה לצד התסכול הכלכלי והחברתי של דור ה־Gen Z. הפיתוי הרדיקלי הגובר מייתר את הלקח החשוב ביותר של מאה השנה האחרונות: יתרונו של המרכז הפוליטי.
בשעה שארה"ב עומדת בעיצומו של ניסוי ימני פופוליסטי, ובשעה שצרפת ובריטניה מתכוננות לפנייה חדה ימינה במהלך שלוש השנים הבאות, התקפה של שמאל רדיקלי מתנהלת כמעט בכל ארץ מערבית חשובה נגד המרכז־שמאל. גוברת והולכת הסבירות של שינוי היסטורי, אולי בלתי הפיך, אשר יסיים את החתירה אל הסכמה חברתית רחבה, בבת עינן של הדמוקרטיות מאז מלחמת העולם השנייה. החלטות לא יתקבלו עוד במרכז או סמוך לו, אלא בקצוות.
בארה"ב הפנייה ימינה אינה נוגעת רק להגדרת המטרות, כי אם גם להגדרת האמצעים. שימוש גובר בכלי אכיפה ותביעה נגד יריבים פוליטיים, כולל שיגור צבא לרחובות הערים, הגבלת חופש הדיבור בתקשורת, הצרת החופש האקדמי, התערבות פוליטית בניהולם של מוסדות תרבות, פיטורים מסיביים של עובדי מדינה החשודים בחוסר נאמנות רעיונית, העמדת יריבים פוליטיים לדין ואיומים על המגזר הפרטי כדי להבטיח את צייתנותו. לא היו כדברים האלה בהיסטוריה האמריקאית.
הנסיגה הגדולה
ממעמקי הימין מתנהלת התקפה לא סתם נגד שמאל ליברלי, כי אם נגד עצם תנועת ההשכלה, או 'עידן הנאורות', מן המאה ה־18 ואילך. יש לה הדים מובהקים בימין הישראלי ובכמה מקרים יש אפילו זהות פרסונלית של מטיפים ופעילים.
הוויכוח בין שמרנים לליברלים במערב, לפחות מאז המהפכה הצרפתית, נגע בעיקר לקצב ההתקדמות. שמרנים לא התנגדו לה, אבל חשבו שהיא צריכה להיות הדרגתית וזהירה. עכשיו חלק מן השמרנים משליכים את הזהירות לכל רוח, וקוראים לנסיגה מן ההישגים הגדולים ביותר של זכויות האדם וזכויות הפרט ב־250 השנים האחרונות.
הריאקציה הזאת קיבלה עליה משימת הצלה, באמריקה, באירופה ובישר אל. היא תופסת את העולם בדיוק באופן שתפסה אותה ה'אנדציה' הפולנית המוזכרת למעלה בשלהי המאה ה־19: מלחמת הכול בכול, המצריכה סמכות ומשמעת מבית. על פי דרכה, ובוודאי בכנות אמונתה, הריאקציה מכינה כלים להגבלת חרויותיהם של יריביה הפוליטיים. הלקח של השנים האחרונות הוא שאין טעם להניח עוד את קיומם של קווים אדומים.
את משבר מדינת הלאום הישראלית אפשר לקשור הן בשינוי מושגים הדרגתי בעולם והן בהתמזגותה של מדינת הלאום בתודעה המערבית עם הסלידה מפני ניהול המלחמה.
מוטב להבין שמדינות לאום באשר הן, לא רק בישראל, חשודות בניסיון לקדם את עליונותה של קבוצה אתנית יחידה ולהתכחש לזכויות מיעוטים. כדי להוסיף ולהתקיים, אפשר שמדינת הלאום זקוקה לנסיוב חדש של לגיטימיות בינלאומית, אשר תשחרר אותה מן המצור הדיפלומטי שבו היא עומדת, ממשטר הסנקציות המתרחב ומן הדמורליזציה הכרוכה בבוז ובטינה שהיא סופגת ובהתנכלות לאזרחיה בחו"ל.
היום שאחרי אינו נוגע רק לחמאס בעזה. הוא נוגע גם ליכולתם של ישראלים להתהלך ברחובות אירופה מבלי להסתיר את תליוניהם ומבלי להתלחש כדי שאיש לא יזהה את המילים או את המבטא.
סיימתי. אני מודה לכל מי שהאריכו איתם את רוחי ב־32 השנה האחרונות. הֱיּו בטוב.