פרבואו סוביאנטו, נשיא אינדונזיה / צילום: ap, Ajeng Dinar Ulfiana
האם הנורמליזציה הבאה של ישראל תגיע דווקא מהמזרח הרחוק - ולא מחצי האי ערב? דיווח על כוונתו של נשיא אינדונזיה פרבובו סוביאנטו לבקר בירושלים אמנם הוכחש בתוך זמן קצר, אך עורר מחדש את השאלה: מהם הקשרים הכלכליים שכבר מתקיימים בין המדינות, ומהו הפוטנציאל שטמון בהידוקם?
● למרות המדיניות הספרדית: החברה הישראלית גייסה הון מקרן מקומית
● מנכ"לי אנבידיה ואמזון בירכו על שחרור החטופים: ההבדל בנוסח אומר הכול
כלכלת אינדונזיה מתקשה לספק תעסוקה, התעשייה במדינה נחלשת והתלות בהשקעות זרות גוברת. ובזמן שהממשלה בג'קרטה מחפשת אפיקי שיקום חדשים, ישראל - גם אם לא רשמית - נמצאת שם כבר מזמן: בתחנות אנרגיה, במערכות סייבר, בטכנולוגיות מים ובמסלולי סחר שמתחבאים מאחורי כתובות בסינגפור, בהונג קונג ובתאילנד.
סחר עקיף, יציב וגדל
לפי מאגר UN Comtrade של האו"ם, המרכז נתוני סחר רשמיים בין מדינות, ישראל ייצאה בשנת 2024 סחורות לאינדונזיה בשווי 49.56 מיליון דולר. עיקר היצוא כלל ציוד אלקטרוני, מכונות ודוודים, תרופות ומוצרים פרמצבטיים וכן מכשור רפואי ואופטי.
באותה שנה ייבאה ישראל מאינדונזיה סחורות בשווי של כ־54 מיליון דולר, ירידה ניכרת לעומת יותר מ־200 מיליון דולר בשנת 2023, אז נרשם גידול חד ביצוא מוצרי טקסטיל ושמן דקלים.
עיקר היצוא האינדונזי לישראל כולל נעלי עור בשווי ממוצע של כ־39 מיליון דולר, לצד שמני דקלים ומוצרים מן הצומח בהיקף של 23־44 מיליון דולר בשנה.
לפי נתוני Trading Economics, פלטפורמה בינלאומית המאגדת נתוני מאקרו רשמיים ממקורות ממשלתיים ובינלאומיים, היקף הסחר הכולל בין המדינות צמח בחמש השנים האחרונות בקצב שנתי ממוצע של כ־3.7%, למרות היעדר נציגויות רשמיות או הסכמי סחר חתומים.
מרבית העסקאות מתבצעות כאמור באמצעות גורמים מתווכים ובנקים אזוריים בסינגפור ובהונג קונג, המאפשרים לקיים סחר שוטף תוך שמירה על הפרדה פורמלית בין הצדדים.
פרופ’ אריה קרמפף, ראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, מציע לראות את ההתפתחויות הכלכליות הללו כחלק ממגמה רחבה יותר. ובכלל, הוא אומר, "צריך להעמיד את ההצהרות והאיתותים מאינדונזיה על רקע תהליך גאו־כלכלי רחב, מעבר מעידן של גלובליזציה לעידן של חלוקה אזורית וגושים כלכליים. כל מדינה שתישאר ללא פטרון עלולה למצוא את עצמה פגיעה".
יחסים שלמים ע"י תיווך
מאחורי המספרים עומדת פעילות כלכלית ממשית. למשל, בפברואר השנה נכנסה לפעולה תחנת אנרגיה גאו־תרמית של חברת אורמת טכנולוגיות, חברה ישראלית שמחזיקה מפעל ביבנה, באי ג'אווה שבאינדונזיה. ג'אווה, האי המאוכלס ביותר במדינה, משמש כמרכז התעשייתי שלה. התחנה מייצרת חשמל מחום טבעי בהספק של 35 מגה־וואט, ואורמת מחזיקה בתחנה 49% לצד השותפה המקומית Medco Power Indonesia.
מדובר באחד ממיזמי האנרגיה המתחדשת הגדולים במדינה, הנכלל בתוכנית הלאומית של אינדונזיה להגדלת ייצור האנרגיה הירוקה ל־7.2 ג'יגה־וואט עד שנת 2035.
ומעבר לתחום האנרגיה, מתקיימים שיתופי־פעולה עקיפים גם בתחומי חקלאות מדויקת, ניהול מים חכם, בריאות דיגיטלית וטכנולוגיות אקלים, כך בין היתר לפי מספר גורמים ישראליים.
מרביתם מתבצעים באמצעות שותפים אזוריים או קרנות השקעה בינלאומיות, המאפשרות לקדם שיתופי־פעולה גם ללא קשרים מדיניים ישירים.
במקביל, דוח שפורסם בשנה שעברה על ידי ארגון Amnesty International, הפועל בלמעלה מ־150 מדינות ונחשב לאחד הגופים המרכזיים בעולם במעקב אחר זכויות אדם, חשף כי חברות ישראליות, בהן NSO Group ו־Candiru, מכרו לאינדונזיה תוכנות סייבר התקפי דרך מתווכים בינלאומיים. לפי הדוח, המכירות נועדו לצורכי מודיעין ואכיפת חוק, אך לא נמסרו נתונים כמותיים על היקפן.
לדברי פרופ’ אריה קרמפף, ההתפתחויות הללו אינן מקריות. "אינדונזיה פעלה לאורך שנים מתוך תפיסה אנטי-קולוניאלית ובדלנית, שהכתיבה גם קו אנטי-מערבי ואנטי-ישראלי", הוא מסביר, "אך ההנהגה בג’קרטה רואה את השינויים שמתחוללים במזרח התיכון לאחר הסכמי אברהם ואת ניסיונות ארה"ב לעצב מחדש את הסדר האזורי, ולכן היא נדרשת להגדיר מחדש את מיקומה האסטרטגי".
צמיחה ללא תעסוקה
לצד הפוטנציאל הגלום בשיתופי־הפעולה, הכלכלה האינדונזית מתמודדת בהווה עם שינויים מבניים עמוקים. המדינה, הרביעית בגודלה באסיה, חווה ירידה מתמשכת במעמדו של מגזר הייצור, אותו מנוע צמיחה שאפיין את שנות התשעים והאלפיים.
לפי נתוני פייננשל טיימס, מפעלים שבעבר שגשגו, כמו למשל מפעל הטקסטיל הענק Sritex שסיפק בגדים לרשתות ענק דוגמת יוניקלו ו־וולמארט, נסגרו בזה אחר זה. המפעל פיטר במרץ האחרון יותר מ־10 אלף עובדים, וחברות בינלאומיות נוספות כמו ימהאה ונייק צמצמו את פעילותן או עזבו את המדינה.
בנוסף, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של אינדונזיה, יותר ממחצית מהמשרות שאבדו במחצית הראשונה של 2025 היו בענפי הייצור. במקביל, השקעות הממשלה פונות למיזמים עתירי הון כמו כריית ניקל ועיבוד שמן דקלים, שמניבים רווחים גבוהים אך כמעט שאינם יוצרים מקומות עבודה חדשים.
תרומת הייצור לתוצר הלאומי ירדה מכ־32% ל־19% בלבד, ונרשמה ירידה חדה במכירות הרכב, בצריכה הפרטית ובאשראי הצרכני. הבנק העולמי עדכן את תחזית הצמיחה של אינדונזיה לשנת 2025 כלפי מטה ל־4.7%, ושיעור העובדים במשרות בלתי פורמליות עלה ל־59%.
כלכלנים מזהירים כי הזרמת ההון לפרויקטים גדולים במקום למפעלים המעסיקים עובדים רבים, פוגעת ביכולתה של אינדונזיה לספק תעסוקה איכותית ולשמור על יציבות ולכידות חברתית. שר האוצר לשעבר צ’טיב בסרי הגדיר את המצב כ"צמיחה ללא תעסוקה".
בנוסף, גארת לדר, כלכלן בכיר ב־Capital Economics, הוסיף כי מדינות אסיה שהתפתחו בהצלחה עשו זאת בזכות מגזר ייצור תחרותי, וכי אינדונזיה הולכת ומתרחקת מהמודל הזה.