חוזרים מהמילואים / צילום: Shutterstock
עיני ישראל והעולם נשואות אל עזה בציפייה מתוחה לסיום המלחמה. אבל בינתיים הכוחות עדיין ברצועה, ויש מי שלא יכולים לחכות עד שקיעת אבק הקרבות. אלה אנשי ונשות המילואים, שעזבו מאחור הכל - משפחה, חברים, עבודה, לימודים, תחביבים - עלו על מדים והתייצבו לשרת את המדינה במלחמתה הארוכה אי פעם.
● כרטיס האשראי "פייטר" ללוחמי מילואים: מה הוא יציע בתום המלחמה?
● המלחמה הסתיימה ובאוצר מתכננים לקצץ במענקים ובהטבות לאנשי המילואים
● המבחן הבא של שוק העבודה: לקלוט בחזרה את משרתי המילואים
● דעה | "השווארמה-עליי-אחי" הראשונה הייתה מרגשת. השנייה כבר הייתה חבל הצלה
רבות דובר על החוזה הלא כתוב בין המדינה למשרתי המילואים. מה המשרתים נותנים - אנחנו יודעים. אבל על מה חתמה המדינה? מתברר שהשאלה הזאת הרבה יותר דינמית ממה שניתן היה לחשוב. להלן נגולל את סיפורו של התגמול למשרתי המילואים במדינת ישראל - סיפור שיסופר בחמש מערכות.
מלחמת העצמאות (1948)
פיצוי ולא יותר
רס"ן לירז ספיר כתבה במאמר שפורסם בספר "צבא העם בחליפות" (בהוצאת "מערכות"), שבמשך שנים מודל התשלום בגין מילואים היה מודל של פיצוי ולא מודל של תגמול בעבור תעסוקה. הצורך בפיצוי חיילי מילואים על אובדן הכנסה בגין שירות מילואים עלה כבר עם הקמתו של מערך המילואים בתחילת דרכה של המדינה - כותב ד"ר אופיר קבילו, לשעבר רמ"ח מילואים בזרוע היבשה במאמר שפורסם בכתב העת של אגודת חוקרי צבא־חברה בישראל ("חברה, צבא וביטחון לאומי").
כך אמר ראש אכ"א דאז, אלוף שמעון מזא"ה, בדיון בישיבת המטכ"ל בדצמבר 1949: "כאשר קוראים איש לחודש והאיש מפסיד חודש עבודה - וחודש עבודה היום משתלם ב־60־70 לירות בממוצע - ויש לו משפחה, אין אתה יכול להתעלם מזה".
לפי קבילו, "ההכרה בצורך לפצות את חייל המילואים על הפסד הכנסה בעקבות שירות מילואים פעיל, הצורך בתמיכה בפרנסת משפחתו והחשש מפני פגיעה מורלית והשתמטות בקרב חיילי המילואים - כל אלה הובילו למסקנה שהכרחי לפצות את אנשי המילואים בגין שירות מילואים פעיל".
לכן, באפריל 1949, ממש בסמוך לתום מלחמת העצמאות ועוד לפני שבכלל נקבעו יסודות מערך המילואים, הכנסת כבר חוקקה את חוק החיילים המשוחררים שעסק בפיצוי למשרתים. ואולם, החוק דן בעובדים קבועים בלבד, כך שרק מקצת מחיילי המילואים שנקראו לשירות היו זכאים לשכר ממקום עבודתם בעבור תקופת השירות. יתרה מזאת, החוק הגביל את תשלום השכר ל־12 ימים בלבד בשלושה חודשים, והעול הכלכלי של יישום החוק הוטל על המעסיקים.
כעבור מספר חודשים, בתחילת 1950 גיבשו במטכ"ל שיטת תגמול של חיילי מילואים בשירות פעיל, שהייתה מבוססת על המצב המשפחתי. לפי מודל זה, נקבע שכר יסוד לרווק ותוספת לאישה, לילדים ולהורים שעול פרנסתם מוטל על חייל המילואים, וזאת לנוכח חשש כי שלילת התמיכה בהורים תביא להתמרמרות בקרב הציבור, לכרסום במוטיבציה ולפגיעה בהתייצבות לשירות מילואים.
אופן תשלום השכר עבר מעין מהפכה, והוחלט שבנטל הכלכלי של תשלום השכר לחיילי המילואים ישתתפו שלושת הגורמים המרכזיים במשק: המדינה, המעסיקים והעובדים. שרת העבודה דאז, גולדה מאיר, הובילה את חקיקת "חוק שירות מילואים (תגמולים)" שקבע כי המימון לתשלום בעד כל יום מילואים יהיה מתקציב המדינה, והמקורות למימון התגמול יגויסו מהמעסיקים, באמצעות הקמתה של "קרן השוואה לתשלום תגמולים למשרתים במילואים". כשב־1954 הוקם המוסד לביטוח לאומי, עברה הקרן לניהולו.
לפי ספיר, שיטת התגמול הזאת הייתה ביטוי למודל "צבא העם", מבחינה זו שהתגמול הוא פיצוי ישיר על אובדן ימי העבודה ולא מעבר לכך. התפיסה אז הייתה שהשירות במילואים הוא חובה מוסרית ולאומית ועל כן כל תגמול נוסף יפגע באתוס ההתנדבות.
מלחמת יום הכיפורים (1973)
סל ההטבות מתרחב
אלא שהגישה הזאת עמדה למבחן במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. אף שהמערכה הצבאית העיקרית נמשכה כשלושה שבועות בלבד, בפועל נמשכו קרבות בעצימות נמוכה מול מצרים וסוריה עד לחתימת הסכמי הפרדת כוחות בינואר ובמאי 1974 בהתאמה.
בזמן הזה, היה צורך בלא מעט מילואימניקים, שחלקם שירתו זמן ממושך. הדבר הביא שוב את גולדה מאיר, הפעם כראש ממשלה, להעביר בחקיקת בזק את חוק החייל המשוחרר, שכלל הטבות לשלל סוגי החיילים, כולל משרתי המילואים. "החוק אינו בא לפצות על השירות, כי אין פיצוי על מילוי חובה לאומית, הקרבה ולחימה", צוטט שר האוצר. "החוק בא לגמול לאזרחים, אשר כתוצאה מן המלחמה סטו ממסלול חייהם הרגיל ונאלצו לשרת זמן ממושך במילואים, והפסידו לעיתים הזדמנויות כלכליות, או שנגרמו להם נזקים כספיים".
אף שהאתוס נשאר דומה, ההטבות כבר התחילו להתרחב. מי ששירת במילואים זמן ממושך זכה, בין היתר, לעדיפות בתור ללשכת העבודה, פטור מתחרות במשרות שדורשות מכרז, מימון לימודים להשלמת בגרויות, פטור משכר לימוד לשנה עבור סטודנטים, עדיפות בהשכלה גבוהה היכן שיש מגבלת מקום (כמו ברפואה), עדיפות למי שזכאים לסיוע בדיור ומענקים והלוואות לעצמאים שפרנסתם נפגעה. בנוסף, הממשלה העלתה באותה הזדמנות את תקרת התגמולים שניתן לתת למשפחות אנשי מילואים, אך לא היה מדובר במענק מיוחד.
וזה לא נגמר בזה. ב־1974, לאחר פניית חיילים רבים, הוחלט על עוד שתי הטבות: ראשית, חופשה בתשלום בת שבעה ימים לכל מי ששירתו במצטבר 75 יום (ובתנאי שתקופת השירות הרציפה האחרונה הייתה לפחות 30 יום). שנית, מענק מיוחד לעצמאים ששירתו במשך 180 יום רצופים, בגובה התשלום המשפחתי החודשי.
מלחמת לבנון הראשונה (1982)
תגמול, ולא רק פיצוי
אבל אם עד כה האתוס סביב שירות המילואים נשמר, את האתגר הבא הוא התקשה הרבה יותר לצלוח. מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982), מדינת ישראל חוותה טלטלות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות. אלה השפיעו ישירות על מערך המילואים: ב־1985, במסגרת תוכנית הייצוב הכלכלית, הועבר נטל התקצוב של ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצבא. המשמעות: הצבא כבר לא יכול היה לקרוא למילואים בלי להתחשב בשיקולים כלכליים. התוצאה הייתה קיצוץ משמעותי בימי המילואים.
הדבר הביא לכך שהתגבר הנטל על מי שכן נשאר לשרת במילואים - ועלתה תביעה לתגמול חומרי של המשרתים ושל מעסיקים מחד, ולחצים לחלוקת הנטל מאידך. בשנות ה־90 החלו לצמוח התארגנויות חברתיות שמטרתן הייתה לקדם את הטיפול באנשי המילואים, וגם בכנסת עלו יוזמות שונות להגדלת ההטבות לאנשי מילואים ששירתו תקופה ארוכה.
ב־1998 תוקן חוק שירות ביטחון - ולראשונה הוגדר "תגמול מיוחד": תגמול כספי נוסף לפיצוי השכרי, שנועד לפצות אנשי מילואים על עצם שירותם, ולא רק על אובדן שכר. השינוי הזה, מציינת ספיר, ביטא את ההכרה ששירות המילואים לא יוכל להיות שוויוני, ובמקום הפיצוי והתגמול צריכים להיות מבוססים על "הגינות חברתית" - אם הוטלו משימות לאומיות על מספר מצומצם של אנשים, יש לפצות אותם ולהכיר בתרומתם המיוחדת.
לבנון השנייה (2006)
השירות במלחמה נותן יותר
המלחמה השנייה בלבנון (2006) הביאה עוד חידוש: תגמול מיוחד בגין שירות מילואים במלחמה, בנוסף לתגמולים ה"רגילים" שניתנים עבור שירות מילואים. במלחמות העבר, שבהן גויסו אנשי מילואים לתקופות ממושכות יותר ולשירות קשה יותר, לא הוענק תגמול כזה. פרופ' יגיל לוי סבור שזה לא מקרי. לדעתו, "אחד ההסברים לנדיבות זו היה ניסיון להרגיע את הרוחות: התגמול אושר לאחר שמחאת אנשי המילואים על המלחמה, ובעיקר על אי כשירות היחידות, החלה לבוא לידי ביטוי".
כך, ב־2008 נחקק חוק מילואים חדש שהתייחס לסוגיית התגמול בכמה דרכים: שינוי שיטת החישוב של פיצוי אובדן הכנסה; תגמול מיוחד בהתאם לתקופת השירות; תגמול נוסף מרשות המסים בשווי של עד שתי נקודות זיכוי שנתיות (כתלות במשך השירות); היתר לגופים ציבוריים לתת "העדפה מתקנת" והוקרה מיוחדת למשרתי מילואים; השתתפות בהוצאות הכרוכות בשירות המילואים.
במרוצת השנים התווספו תגמולים אשר התבססו על החלטות פנימיות של צה"ל, ובהם תגמול מפקדים במילואים מעל 60 יום בשנה, תגמול חיילי מילואים אשר נקראו לשירות מילואים בשל המקצוע שלהם במסגרת צו מוחרגי גיל ולימודים אקדמיים למפקדים במילואים.
הרחבת התגמולים התבססה על קידום החלטות ממשלה, ובשנים 2008־2024 התקבלו 12 החלטות העוסקות בקידום הטבות ומעטפת תומכת למשרתי המילואים. לפי קבילו, רוב ההחלטות עסקו בתחומים הנוגעים לתגמול הפרט, כמו פיצוי שכרי ומעטפת לחיילי מילואים, ופחות בעיסוק בהיבטים של בניין הכוח. לדבריו, נראה שזה הצורך המרכזי של חיילי המילואים שנותר טעון טיפול לאחר חקיקת החוק.
מלחמת חרבות ברזל (2023)
מגוון הטבות, אך מחכים לשינוי
ואז הגיע 7 באוקטובר. שנתיים של מלחמה אינטנסיבית דרשו היקף מילואים אדיר (כ־300 אלף משרתי מילואים) לזמן ממושך. מערך המילואים, אם כן, נדרש להתמודד עם אתגרים חסרי תקדים. איך הוא עשה את זה?
ד"ר טלי לוי, סוציולוגית יישומית ומומחית ליחסי צבא־חברה שעיסוקה מתמקד בשירות המילואים, מסבירה שככל שהמערכה נמשכה, נוצרו גם דפוסי שירות חדשים: "אחד הדפוסים החדשים הוא גיוס במשמרות או כיתות כוננות. במקביל לשירות המילואים, משרת המילואים יכול להמשיך לעבוד ולקבל שכר. כך, המענקים שהוא מקבל הם לא פיצוי על אובדן שכר אלא סוג של משרה נוספת". כדי למנוע מהמצב לצאת מכלל שליטה, במאי האחרון המדינה החליטה להגביל את התגמול הכולל למשרת ל־220% משכרו.
אבל חוץ מהפיצוי על השכר, אנשי המילואים זכאים להטבות מסוגים שונים לגמרי: הנחות על רכישת קרקעות, קדימות בהגרלות "דירה בהנחה", הנחה באגרת רישוי רכב שנתית (טסט), נופשים, כניסה חינם למוזיאונים, מימון קייטנות - ועוד כהנה וכהנה הטבות.
"אלה תגמולים שלא הגיעו מעקרון הפיצוי על אובדן הכנסה", אומרת לוי. ביחד עם כריכת גובה התגמול ברמת הסיכון בשירות, היא טוענת שיש כאן שינוי עקרוני בתפיסה. אם בעבר התגמולים במערך המילואים התבסס על מודל של פיצוי על אובדן הכנסה, הרי שכיום מרכזיות עיקרון זה מתערערת: "במלחמה הנוכחית אימצו בתגמולי המילואים את העיקרון של רמת ההקרבה והסיכון, שקיים כבר שנים בשירות הסדיר", היא אומרת. "משרתים ביחידות לוחמה מקבלים תגמול גבוה יותר, מה שמייצר היררכיה בתפיסת תרומת השירות בתוך המילואים של מי תורם יותר".
"אנו נמצאים בתקופת עיצוב מחדש של מודל השירות במילואים", לוי מסכמת. "המהלכים שהמדינה עשתה וההתארגנות של משרתי המילואים משפיעים על המודל והחוזה בינם למדינה. כרגע עוד לא ידוע לאן זה יתפתח, אבל כבר מסתמנת מדיניות המתאפיינת בהאמרה משמעותית של התגמולים בתמורה לשירות המילואים והרחבת היקף המשרתים בדרכים שונות, ביניהן העלאת גיל הפטור משירות מילואים, פנייה לקהילות שלא התגייסו לפני כן והרחבת ההתנדבות למילואים".