יום השחרור של החטופים החיים / צילום: ap, Oded Balilty
"חדשות טובות הן כמו אוראו אבטיח - מי ידע שזה מגיע בטעם הזה?", כתב בסוף השבוע הקומיקאי מתן בלומנבלט. ישראלים אחרים סיפרו שהם מגלים מחדש רגשות כמו שמחה ותקווה. "מול תמונות החטופים, אני כבר לא חשה אשמה שאני חיה", שיתפה מישהי ברשת, והיו גם מי שהצהירו: "עכשיו, כשהמלחמה נגמרה, אני צריך לחזור לפרויקט שזנחתי ולרדת 20 קילו".
● מילדות בחיפה ועד לנובל: החוקר הישראלי שגילה את סודות הצמיחה הכלכלית
● השבוע בביומד | שר הבריאות של ממשל טראמפ מזהיר מברית מילה
אבל מול גילויי השמחה והתוכניות להתנפל שוב על החיים, היו החיים עצמם וההבנה שבעצם שום דבר לא באמת נגמר: לא כל החטופים החללים חזרו, הפסקת האש שברירית והמלחמות הפנימיות עדיין איתנו. "וגם אנחנו לא אותם אנשים שהיינו", אומרת ד"ר כרמית סלע, עובדת סוציאלית קלינית ומרצה באוניברסיטת חיפה, המכהנת בין השאר כראש חוליית החוסן של מערך הנפגעים בצה"ל.
תופעת קו הסיום הפיקטיבי - האופוריה וההתפכחות הכואבת ממנה - מתוארת שוב ושוב במחקרים חוצי תחומים - על טראומה אישית וקולקטיבית, על שיקום רפואי וגם על החיים שמחוץ לעולם הרפואה.
סבבים של ירח דבש והתפכחות
"מודלים שפותחו על ידי ארגוני סיוע מדברים על מחזור החיים הרגשי בזמן ואחרי אסון", אומרת פרופ' שירי שנאן אלטמן מבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר אילן, ראשת מרכז החוסן האוניברסיטאי. "בזמן האסון אנחנו מתמלאים באדרנלין שנועד לעזור לנו להתמודד. במקביל אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא יכולים להתפרק כרגע. ואז, בנקודת הזמן שבה אנחנו מגדירים שהאסון נגמר, יש לפעמים אופוריה רגעית, ואז מפגש חזיתי עם הרגשות שהסטנו הצידה".
מודל זונין מאיירס להתמודדות עם טראומה קולקטיבית מגדיר ארבעה שלבי התמודדות. בשלב הראשון, מיד אחרי האסון, מתעוררים רגשות קשים של פחד, אשמה ואובדן שליטה, והטיפול מתמקד במשפחה ובסביבה הקרובה.
השלב השני הוא השלב ההירואי. מי שנפגעו פחות או עמידים קצת יותר יוצאים לעזור לקהילה. ישנה תחושה של התגייסות, אלטרואיזם, שייכות. זו תקופה של ירח דבש מבחינת היחסים בקהילה שנפגעה, ויש תקווה שדברים יחזרו לקדמותם.
"כמעט בכל מקום שבו יש טראומה קולקטיבית, יש גם רגעי אופוריה", אומרת סלע. "הטראומה נותנת תחושה של חיות אינטנסיבית. שרדנו! אנחנו יחד! אולי אנחנו אומרים לעצמנו שעכשיו נתחיל מחדש, וטוב יותר. אלה מנגנוני הישרדות".
אלא שבהדרגה מידלדלים המשאבים, גם הפיזיים וגם הנפשיים. עייפות החומר מובילה לפסימיות והיחסים בקהילה נעכרים. בשלב זה עולה הסיכון לשימוש לרעה בחומרים ממכרים. מי שלא נפגע ישירות מנסה לחזור לחייו, ומי שנפגע מרגיש לבד וחווה אובדן נוסף של תחושת הקהילתיות.
"בשלב הזה יש פער בין הציפייה לחזרה לשגרה לבין ניכור מהשגרה הישנה", אומרת סלע. "יש תחושה של אובדן זהות: מי אני? מה אני רוצה בחיי? האסון פרע לנו את הרצף, והיאחזות בעבר בתוך שינוי מביאה המון סבל".
לכן השלב הבא הוא ההשלמה עם האובדן, לצד בנייה מחדש של זהות אחרת. רוב הנפגעים צפויים לעכל את מצבם החדש, לקבל חזרה את האחריות לעתידם ולמצוא מחדש טעם לחייהם. גם הקהילה מייצרת נרטיבים חדשים ומוצאת משמעות כלשהי לאסון.
"בשלב הזה אנחנו יכולים אפילו לראות צמיחה פוסט־טראומטית, כלומר נגיע לזהות ולנרטיב חדשים שמרגישים לנו נכונים לעצמי החדש שלנו. יש אנשים שרואים בדיעבד את השינוי כחיובי".
מודל זונין־מאיירס אינו תואם בדיוק את מה שהתרחש בישראל. תוך כדי ניסיון ההתמודדות עם אירועי 7.10 המלחמה נמשכה, ורבים מתהליכי השיקום שהחברה זקוקה להם נדחו ליום שאחרי. תוך כדי כך המשיכו לנחות עלינו עוד מכות, כמו המלחמה עם איראן. כשזו נגמרה, הייתה אופוריה זעירה, אבל לא יכולנו להשתקם באמת, כי עדיין היינו בתוך המלחמה הראשונה.
כשהאסון מתמשך, שלב ההתפכחות מ"ירח הדבש" עלול להיות ממושך גם הוא. ככל שמצטברים אירועים נוספים, עלולה להיות רגרסיה של הקהילה לשלבים קודמים. כך, בישראל לדוגמה, עם כל חזרה של חטופים חזרנו קצת לשלב ירח הדבש, ואז שוב חווינו התפכחות. במקרה כזה, שלבי הפסימיות מתארכים, ועד שאנחנו מגיעים לשלב שבו אפשר להשתקם באמת, כבר אין לנו אנרגיות לכך.
האשליה של קו הסיום
במחקר מדברים על מונח נוסף שרלוונטי לישראל כרגע, והוא "אובדן עמום". הכוונה היא לכל סוג אובדן שיש בו אי־ודאות או קצוות לא סגורים. המונח נטבע לראשונה בשנות ה־70 של המאה הקודמת על ידי פרופ' פולין בוס האמריקאית, כדי לתאר את התמודדותן של משפחות חיילים נעדרים. עם השנים הוא הורחב כדי לתאר התמודדויות נוספות, כמו טיפול בנפגעי מוח ונפש, שעדיין איתנו בגופם ושמם אך לא באישיותם; הפלה; מותו של בן זוג לשעבר ועוד.
המשותף לאובדנים הללו הוא שהעמימות מפריעה לתהליכי אבל תקינים. לדוגמה, דיכוי של תחושת האבל או סביבה שאינה תומכת באבל "על פי הספר". לאנשים שחווים אובדן עמום קשה מאוד לבנות זהות חדשה: האם אני עדיין בנו של האב הזה שאינו מזהה אותי? האם אני עדיין נשואה לחייל הנעדר? הצורך להחזיר הביתה את גופות החללים הוא בין היתר כדי להפוך את האובדן של המשפחות לפחות עמום.
מחקר שהובילה ד"ר עינת יהנה, נוירופסיכולוגית שיקומית ומרצה בכירה במכללה האקדמית תל אביב־יפו, וראשת תחום השיקום במערך הבריאות של מטה משפחות השבים, הראה כי אחרי 7.10, האוכלוסייה הישראלית בכללותה עברה אובדן עמום סביב סוגיית החטופים.
"מצד אחד חווינו רצף מאוד דינמי של אירועים - הטבח והחטופים, סבבי מילואים, נפילת חיילים בעזה, אזעקות, ובתוך כל הסחרור והריבוי הזה, הייתה תחושה של קיפאון רגשי ללא סגירה", היא אומרת. "הציבור כולו התנהל סביב החטופים כמו שמודלים של טראומה מעריכים שיתנהל המעגל המאוד קרוב, למשל מחשבות תדירות וחודרניות על החטופים, אשמת ניצולים, ושאלות איך נכון להמשיך בחיינו אל מול המשך הימצאותם שם. לפי המחקר שערכנו, 18 חודשים אחרי הטבח, העמימות בנושא החטופים הסבירה 45% מהמצוקה שהציבור חווה.
"ואז השחרור קרה נורא מהר, ותחילה החטופים נראו במצב סביר, אבל עכשיו מתחילים לעלות גם הסיפורים הקשים. תמת ההפקרה עוברת כחוט השני, בעיקר בקרב המשפחות אבל לא רק. לגבי החללים החטופים מדברים על הפקרה משולשת: הופקרו להיחטף, הופקרו להירצח, וגם גופותיהם אולי לא יוחזרו. זה מאוד קשה בחברה שראתה את עצמה כמתעדפת חיים".
עם זאת, היא אומרת, השחרור כן מאפשר החלמה. "אנחנו רואים שגם החטופים שחזרו בפעימות הקודמות מתחילים איזושהי תנועה נפשית קדימה", אבל כעת אנחנו נמצאים במה שהיא מכנה תקופה לימינלית, תקופת מעבר. "אנחנו לא בדיוק במלחמה, אבל לא במקום של שלום או ביטחון ובהירות מלאה. אנחנו יכולים כעת להתארגן רגשית להשיל חלק מהדריכות, אבל לא את כולה".
יהנה מציינת גם את האקלים הפוליטי. "בזמן שהציבור דורש ועדת חקירה מדברים על חנינה. או בזמן שאנשים מוזמנים לסבב מילואים רביעי וחמישי, יש גם חוק השתמטות. התחושה היא שאין מבוגר אחראי. אין מישהו לשים אצלו את הדאגות ולהרגיש שבזכותו יהיה בסדר".
התהליך שאנחנו עוברים עכשיו - אופוריה והתפכחות ממנה - אינו ייחודי לאירועי אסון או טראומה. הפסיכולוג הישראלי פרופ' טל בן שחר הגדיר את המונח "אשליית ההגעה" (Arrival Fallacy), שלפיה כאשר נגיע למטרה עתידית מסוימת, נרגיש טוב יותר, והשיפור באיכות חיינו ילווה אותנו הלאה מאותו רגע.
המציאות היא שאנחנו אכן נהנים להשיג מטרות, אך ההנאה היא תחושה חולפת. "לצערנו, יותר קל להרוס שמחה מאשר לייצר אותה, והשגת מטרות בדרך כלל משפרת אותה לזמן קצר בלבד", אומרת ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית ומרצה אמריטה בחוגים לפסיכולוגיה ורפואה באוניברסיטת תל אביב.
"לאחר השגת המטרה אנחנו גם עלולים להיות מאוכזבים מכך שתחושת האופוריה לא נשארת וגם לחוש ריקנות בעקבות השאלה 'מה הלאה'. ובתוך כך אנחנו צריכים לחזור לכל הדברים המעצבנים של היומיום, שכנראה הזנחנו בינתיים, המומים מהגילוי שהגשמת החלום לא באמת פותרת את כל הבעיות שלנו". במקרה של המלחמה, חלקנו מגיעים לקו הזה בשנית כשאנחנו עניים יותר, עייפים יותר ועצובים יותר.
לאחר השגת היעד ישנה שאלה נוספת, אומרת כצנלסון, והיא איך שומרים על ההישג. "למשל במקרה שלנו, המצב שבו אין חטופים חיים בידי האויב הוא לא עובדה מוגמרת, הוא עלול להשתנות לרעה בכל רגע. לא היה לנו מקום רגשי לדאוג מזה כל עוד קיווינו שהחטופים האלה יחזרו. זה נכון גם לגבי הפסקת האש".
ללמוד מאמנות הקינצוגי היפנית
"הציבור מאוד שחוק, יש הזנחה בריאותית ונפשית, שינויים במערכות יחסים", אומרת יהנה על מצבנו הנוכחי. "יש מקרים רבים של גירושים. אם הצבא או האקטיביזם נתנו משמעות, קשה שוב לחזור להיות ביחסים עם מי שלא היה שייך לזה. האינטגרציה לחיים הקודמים קשה".
אז מה עושים, במישור האישי והציבורי, עם ההתפכחות הכואבת וההבנה שהחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו?
"קודם כול, זה תהליך שמאוד חשוב לעבור אותו", אומרת פרופ' שירי שנאן־אלטמן. "להתאבל ולכאוב, לדבר גם את הכאב. חשוב לדעת שלרובנו יש המשאבים להתמודד עם אירועים כאלה, ואפילו לצמוח מהם".
ד"ר דורית רדליך־עמירב, מרצה וחוקרת תקווה מאוניברסיטת תל אביב, מזכירה את אמנות הקינצוגי היפנית, מלאכת ההרכבה מחדש של כד שנשבר, תוך הדגשת הסדקים בזהב. בצמיחה פוסט־טראומטית, הכד לא בהכרח ייראה בסוף כמו גרסה סדוקה של עצמו. אולי הוא בכלל יהיה צלחת.
רדליך־עמירב מדגישה שהמפתח להחלמה הוא ההבנה שהיא כרוכה בשינוי. "את זה למדתי בצורה הטובה ביותר ממחקר שערכתי על אמהות לילדים עם מחלות נפש ממערב וממזרח ירושלים. אף אחת מהן לא באמת המשיכה בחיים שלה. הן בנו חיים חדשים מתוך מה שנשבר".
סלע מוסיפה את הדימוי של יער שהשתקם אחרי שריפה. "לא רק שסימני השריפה עדיין ניכרים בו, אלא גם צמחו בו מיני צמחים שקודם לא צמחו בו, ו אילו אחרים נעלמו", היא אומרת. זה לא עצוב בעיניה, אלא דרכו של עולם.
"יש חמישה סוגי שינויים שאנחנו יכולים לראות בצמיחה פוסט־טראומטית", מציינת סלע. הראשון הוא שינוי בפילוסופיית החיים, למשל הבנה עמוקה יותר של ערך החיים; השני הוא שינוי בתפיסה העצמית, למשל גיליתי בתוכי כוחות שלא ידעתי שיש לי; השלישי: העמקה ביחסים בין אישיים. "אנחנו רואים אנשים יותר אמפתיים. אני אוהבת להגיד שהם מביטים בעיניים טובות, ומחפשים סביבם את מי שמביט בהם בעיניים טובות", היא אומרת; השינוי הרביעי הוא בתחומי העניין. "ראינו למשל אנשים שחזרו מהמילואים ועשו הסבה מקצועית". והאחרון הוא שינוי בסדרי העדיפויות, למשל העדפה לחוויות על פני חפצים חומריים.
סלע מבטיחה שהרשימה הזאת איננה רק תקווה או משאלת לב. "אני עובדת עם משפחות שכולות ושורדים של מגוון טראומות. זה יכול לקרות. לא בן יום, אבל זה קורה". עם זאת, היא מקפידה לוודא שהדברים הללו לא ייצרו רגשות אשמה או אכזבה אצל מי שלא מצליח להגיע לכך. "לכל אחד יש יכולות, אבל לכל אחד יש גם קצב אחר. זה לוקח זמן וזה בסדר".
לקוות אבל עם שתי רגליים על הקרקע
"אסון אף פעם לא נגמר באמת", אומרת רדליך־עמירב, "אבל הגוף והנפש מתעייפים, ואז אנחנו לומדים לחיות בתוך השבר. מהמקום הזה נובעת תקווה. אחת ההגדרות שאני אוהבת לתקווה - ויש איזה 40 הגדרות - היא היכולת להחזיק את הכאב, אבל גם לדמיין עתיד שאנחנו רוצים להיות בו"
התחושה היא שלא לגמרי הרשינו לעצמנו לדמיין עתיד ליום שאחרי, אולי למעט מי שדמיינו את כיבוש עזה.
"אבל תקווה יכולה להופיע במקום שבו אין ודאות, לעומת אופטימיות שמנסה לפחות להתבסס על עובדות. זה היופי שלה. תקווה אינה מטרה ספציפית. מול המציאות שלא נענית לציפיות שלנו, אנחנו מתגמשים ומקווים למשהו אחר. זה סוג של מנגנון הגנה.
"אם אנחנו מחלקים תקווה לארבעה חלקים: ביטחון, שליטה, יחסים ומשמעות, באירוע הזה כולנו איבדנו ביטחון ואיבדנו תחושת שליטה. אלה לא במהרה יחזרו. אבל מה שאנחנו יכולים לחזק בינתיים הוא את היחסים ואת המשמעות".
הצמיחה יכולה להגיע מתוך טיפול פסיכולוגי קלאסי, אבל לא בהכרח. "לפעמים אנשים רוצים לתת עדות על החוויה שלהם ולקבל תהודה אמפתית. לפעמים זה יותר חזק מטיפול", אומרת יהנה. ושאנן-אלטמן מוסיפה שאנשים יכולים לעשות תהליכים עם עצמם או עם סביבתם הקרובה באמצעות "כל מה שמאפשר עיבוד - לכתוב לעצמך או לאחרים, לצייר, לדבר עם אחרים, וגם עם אנשי מקצוע".
התנועה קדימה צריכה להגיע אחרי שלב ההכרה באובדנים, או תוך כדי?
רדליך־עמירב: "היא יכולה להתחיל תוך כדי, אבל על אש קטנה".
בנובמבר צפויה רדליך־עמירב להוביל בארץ את סקר מדד התקווה התקופתי. עד היום ישראלים הגיעו למקומות מאוד גבוהים במדד הזה, וזאת לדבריה "משום שיש לנו המון משמעות והמצב הקשה שלנו מחייב אותנו לפתח תקווה, כי יש לנו לאן לשאוף. עם זאת, אף שהתקווה הישראלית כנראה באה מהקהילתיות שלנו, בדרך כלל אנחנו מפגינים יותר תקווה באישי מאשר במדיני. מאוד מעניין יהיה לראות מה יקרה עם המדד הזה השנה".
כצנלסון חושבת שכדי להתמודד אנחנו צריכים להכיר במציאות כפי שהיא. התחושה הקשה ביותר היא כאשר נוצר נרטיב חדש וגם הוא נשבר. זה קרה לניצולי שואה אחרי אירועי 7.10 וגם למי שעברו את מלחמת יום הכיפורים. "סיפרנו לעצמנו שעכשיו יש מודיעין חזק ומחוסן מקונספציות, וקרה הנורא ביותר. קשה לנו מאוד כעת להבנות את הנרטיב מחדש. ביחד ננצח? לא קרה. הניצחון המוחלט? לא קרה. הגרעין האיראני הושמד? לא בדיוק. הילדים שפיתחו חרדות במלחמה, לא החלימו כי טראמפ חתם על נייר. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא להבין שזו דרכו של עולם, ושהציפייה לפתרון אינה ריאלית. קלוז'ר הוא לא באמת אפשרי, ואנחנו צריכים לקבל את זה".