לא עוד כיבוי שריפות: הגיע הזמן לחוק יסוד שמבטיח השקעה בעתיד

הכותב הוא עמית בכיר למחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן, לשעבר המפקח על הבנקים

ישראל מפנה כיום רק כ-3% מהתוצר המקומי הגולמי להשקעות ציבוריות, שיעור המהווה כ-10% מתקציב המדינה. מדובר בפער עצום ביחס למדינות מובילות. בשבדיה, לדוגמה, היקף ההשקעה הציבורית עומד על יותר מ-5% מהתוצר, והמדינה ממשיכה להגדיל אותו כדי לבנות תשתיות חכמות, לקדם חינוך איכותי ולהיערך לאתגרי האקלים. אצלנו, לעומת זאת, עיקר התקציב נשחק בצריכה שוטפת של מענקים, סובסידיות ותוספות שכר, בזמן שההשקעות ארוכות-הטווח נדחקות לקרן זווית.

● בלעדי | מנהל רשות המטרו התפטר אחרי חמישה חודשים בלבד
● הוא כיהן 8 שנים כנשיא אוניברסיטה ובטוח: זה האיום הגדול ביותר

המחיר כבר ברור. הון לאומי שנשחק, ירידה בפריון העבודה, פערים הולכים וגדלים בין מרכז לפריפריה וחוב בין-דורי המוטל על כתפי הצעירים. מדינה שלא מקצה משאבים לחינוך לגיל הרך, להכשרת מורים, לתחבורה ציבורית מתקדמת, לבריאות מונעת ולמחקר ופיתוח - מוותרת מרצון על עתידה.

להתחיל להתנהל כמו דירקטוריון אחראי

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מדינת "כיבוי שריפות" תקציבי. במגזר העסקי זה היה בלתי מתקבל על הדעת. אף חברה לא הייתה שורדת אילו לא הבחינה בין הוצאות תפעוליות שוטפות לבין השקעות הוניות לעתיד. הדירקטוריונים מחויבים למדוד את ההשקעות שבונות את העתיד - תשתיות, טכנולוגיה, חינוך, מחקר ופיתוח (CapEx), לעומת ההוצאות שמחזיקות את ההווה - שכר, תחזוקה, סובסידיות ושירותים יומיומיים (OpEx), לפי תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים. אחרת הם לא היו יודעים אם החברה שלהם מתפתחת או מתכווצת.

האם יעלה על הדעת שמדינה תתנהל בפחות אחריות מתאגיד? כדי לתקן את העיוות הזה, נדרש חוק יסוד חדש: "אחריות בין-דורית וחלוקת תקציב המדינה".

החוק יגדיר מסלול ברור ובר-מדידה. כיום כאמור ישראל משקיעה כ-3% מהתוצר, שהם כ-10% מתקציב המדינה. עד שנת 2030, נדרש להגיע ל־5% מהתוצר וכ־17% מתקציב המדינה, ובהמשך, באופן מדורג, לעלות עד יעד סופי של 9% מהתוצר שיהוו כ־30% מתקציב המדינה בשנת 2042.

המשמעות פשוטה: ככל שהכלכלה תגדל, חלק קבוע וידוע מהעוגה הלאומית יופנה להשקעות ארוכות-טווח. כך נוכל למדוד את ההתקדמות בשפה הבינלאומית של אחוזי תוצר, ובמקביל להבין בבית כמה מתוך התקציב השנתי מושקע באמת בעתיד.

היעד של 9% תוצר השקעה ציבורית אינו גחמה, אלא תיקון. הוא משקף גם את הפער שישראל צריכה לסגור, גם את הצורך בחיזוק החוסן הלאומי וגם את ההכרה שהשקעה ציבורית היא לא הוצאה, אלא היא הביטוח של הכלכלה לעשורים הבאים.

המשמעות בשטח פשוטה להמחשה - במקום להוציא את רוב תקציב הבריאות על בתי חולים עמוסים, יש להקצות נתח מחייב לרפואה מונעת בקהילה. במקום להוסיף עוד סובסידיות לא יעילות, יש להשקיע במערכות תחבורה חכמות שיחסכו שעות עבודה ויעלו את הפריון. במקום להעדיף פתרונות נקודתיים בדיור, יש להפנות השקעות להתחדשות עירונית ותשתיות ירוקות.

זה לא רק עניין של חשבונאות - זו הכרעה בשאלה האם אנחנו בונים תשתיות לדורות הבאים בחשיבה ארוכת-טווח, או רק "שורפים" את המשאבים של היום על-מנת לייצר "שקט" במונחי הטווח הקצר.

החוק חייב להיות מגובה במנגנוני פיקוח ובקרה. מועצה פיסקאלית עצמאית תבחן כל תקציב ותפרסם חוות-דעת פומביות. נציב או נציבת הדורות הבאים יפקחו על ההיבט הערכי-חברתי וידאגו לדוח שנתי בתצורה של "מאזן השקעה-צריכה לאומי", שיוצג בכנסת בוועדת הכלכלה ובוועדת הכספים וכן ישוקף לציבור. כל אזרח יוכל לראות כמה המדינה משקיעה, במה היא משקיעה, ואיך זה עומד ביחס ליעדים. חריגים יתאפשרו רק בשעת חירום לאומי וברוב מיוחס.

לא לשרוד, לשגשג

הדיונים על תקציב 2026 עומדים בפתח, ובאוקטובר תתקיימנה הבחירות הקרובות. זוהי הזדמנות נדירה להציב את הנושא במרכז המצע הפוליטי לא כהבטחה כללית, אלא כעוגן חוקתי מחייב. נוכח האתגרים החברתיים, הביטחוניים והכלכליים של ישראל, אין זה מותרות אלא הכרח. אם לא נקבע כבר עכשיו מסגרת שמבטיחה השקעה בעתיד, נמשיך לשלם את המחיר בכל דור מחדש.

הקריאה ברורה. הכנסת והממשלה חייבות להפסיק את עיקר הבחינה והאלוקציה התקציבית במונחים של צורכי ההווה, ועליהן להניח יסודות לעתיד.

חוק יסוד לחלוקת התקציב בין צריכה להשקעה הוא הכלי שיבטיח שישראל לא רק תשרוד את ההווה, אלא תשגשג גם בדורות הבאים. ויפה שעה אחת קודם.