בודקים את המיתוס. מרקו פולו לא הביא לאיטלקים את הפסטה מסין / צילום: ויקיפדיה
בלתי אפשרי לדבר על המטבח האיטלקי מבלי להזכיר את הפסטה, מאכל המבוסס על קמח, מים וביצים, שזכה לעשרות סוגים וגוונים והפך לנכס יצוא קולינרי ותרבותי של ממש עבור ארץ המגף. אבל לכל הפחות במאה השנים האחרונות, מיתוס עיקש מנסה לשלול ממנה את זכות הראשונים על המאכל עם טענה לפיה מרקו פולו, הסוחר ומגלה הארצות המפורסם, הוא שהביא ממסעותיו את הפסטה מאסיה, ולמעשה האיטלקים העתיקו את הרעיון כולו מהנודלס הסיניים.
● האתרוג הגיע לארץ ישראל רק בימי בית שני, אז איך הוא נהפך לאחד מארבעת המינים?
● חודש תשרי לא תמיד סימן את ראש השנה
אלא שמבחינת העובדות, מדובר בטענה נטולת כל בסיס היסטורי, אשר נראה כי מקורה לא בסין ולא באיטליה, אלא באינטרסים עסקיים ופרי דמיונם של יוצרי המיתוסים הגדולים ביותר: אנשי התקשורת והקולנוע בארצות־הברית של אמריקה. אז כיצד הכול התחיל?
מרקו פולו היה בן למשפחת סוחרים מונציה, אשר במאה ה-13 נסע ממולדתו בדרכי המשי עד למזרח הרחוק. לפי תיעודיו, אשר חלקם מוטלים בספק עד היום, הוא בילה כמעט 20 שנה כאורח כבוד של הקיסר קובלאי חאן, שם למד לעומק את תרבות סין, אז תחת כיבוש מונגולי.
כששב לאירופה, ספר המסעות שלו הפך להצלחה מסחררת שסחפה המונים עם התיאורים האקזוטיים שנכללו בו, בהם בין היתר אזכורים לאטריות חיטה ארוכות שנאכלות במזרח אסיה. עם זאת, אין תיעוד לכך שפולו הביא איתו ממסעותיו מתכון ספציפי או טכניקת ייצור כלשהי שקשורה לפסטה.
יתר על כן, הפסטה האיטלקית, המבוססת בעיקר על חיטה מסוג דורום (המילה הלטינית ל"קשה"), קדמה בהרבה למסעו של פולו למזרח הרחוק. קיימות עדויות כתובות עוד מהמאה ה־9 לייצור אטריות יבשות בדרום איטליה, במיוחד בסיציליה בה התערבבו תרבויות נוצריות ומוסלמיות. משכילים ערבים תיארו את העיר פלרמו כמרכז ייצור פסטה כ־100 שנה לפני מסעות פולו. יתר על כן, ישנן עדויות ארכיאולוגיות להכנת מאכלים דמויי פסטה עוד מימי הרפובליקה הרומית העתיקה.
אז כיצד נולד המיתוס? מקור הסיפור נמצא דווקא בצד השני של העולם, עם התפתחות תקשורת ההמונים. כתבה שפורסמה בשנת 1929 במגזין תעשיית הפסטה האמריקאי, במטרה לשווק את התוצרת המקומית, הייתה כנראה הראשונה לתאר סיפור פיקטיבי על מלווהו של פולו, שצפה בהכנת אטריות בסין ותיעד את ההליך ביומן שהגיע לאיטליה.
כעשור לאחר מכן, ב־1938, הופק בהוליווד סרט מצליח בשם "הרפתקאות מרקו פולו", בו נראה הסוחר חוזר ממסעו עם אטריות לאחר שלמד את סודות המאכל אצל מארחיו. מקורות אלה הם שהטמיעו את המיתוס בציבור, ראשית באמריקה בה באמת הפסטה והנודלס נפגשו זה בזה עם זרמי ההגירה, ומשם עם התרבות האמריקאית לכל מקום אחר.
לסיכום, ההבדלים בין סוגי הקמחים, שיטות ההכנה וההקשר הגאוגרפי־היסטורי מעידים על התפתחות מקבילה אך בלתי קשורה לחלוטין של מאכלים מבוססי בצק בשתי התרבויות. אין ספק כי מאז ומעולם אמונות ורעיונות, גם קולינריים, זלגו והועברו ממזרח למערב, ולהפך. אך לכל הפחות במקרה זה של הפסטה ומרקו פולו, מדובר בסיפור בדיוני שהומצא למטרות מסחריות. איטליה יכולה לשמור על גאוותה.