משפחה שברחה מאל-פאשר יושבת במחנה פליטים בצפון סודן / צילום: Reuters, Mohammed Jamal
זה היה טבח ידוע מראש. אחרי חודשים ארוכים של מצור, העיר הגדולה ביותר בדארפור ננטשה על ידי כוחות הצבא, ומיליציה המכונה כעת RSF - גלגול של הג'נג'וויד הנודעים לשמצה - נכנסה לעיר. התמונות המעטות שיצאו משם ביממות האחרונות מזעזעות: הוצאות להורג בשוחות, גופות תלויות על עצים, התעללות וירי חסר הבחנה לעבר אזרחים. הזוועות לוו בצהלות שמחה וקריאות גזעניות מצד חמושים רכובים על גמלים וג'יפים.
● איראן דורשת מאייל עופר: כופר של 170 מיליון דולר לשחרור ספינה
● אירופה מתמודדת עם משבר ילודה. זה הפתרון של פולין
הקורבנות הם בני השבטים האפריקאיים המקומיים, פור ואחרים, שנותרו כעת לחסדי הפורעים. ההיסטוריה הוכיחה כי הם אינם בוחלים באונס, ברצח חסר־רחמים ובהשמדה אתנית שיטתית. ההערכות מדברות על 1,500 הרוגים ביומיים האחרונים.
20 שנה של פורענות
על אף גודל הזוועה, תשומת הלב העולמית רחוקה מדארפור. ביום בו התפרסמו התמונות - רובן מקטעי וידיאו שצולמו בטלפונים ניידים - תפסו את הכותרות ההוריקן בג'מייקה, הביקור של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ באסיה והנעשה בעזה. האו"ם נזהר מלדבר על "ג'נוסייד" באל-פאשר. הוא הסתפק בהבעת חשש מ"הפרה שיטתית של זכויות אדם". המונח "ג'נוסייד", שהושמע בקלות יחסית מפי גורמים באו״ם בהקשרים אחרים - במיוחד בנוגע לעזה - נשמר לעת עתה. באל־ג'זירה היה קשה למצוא דיווח על הנושא בעמוד הבית. מוסלמים הרוצחים מוסלמים אחרים על רקע אתני ופוליטי כנראה אינן חדשות מסעירות דיין בעבור עורכי הערוץ.
ולא רק בשבילם. העולם כולו מסתכל מרחוק, בעוד הטרגדיה של הקורבנות בדארפור מתגלגלת כבר יותר משני עשורים. ב־2003 החל הג'נג'וויד ("שטן על סוס") לפשוט על כפרים באזור הגדול והמבודד במערב סודן, בליבוי הממשלה האיסלאמיסטית בחרטום. חייליו חומשו, אומנו ונשלחו "לדכא" כל שאיפות עצמאות של המקומיים. שבטים ערביים מול שבטים אפריקאיים, חמושים באיבה עתיקה שהפכה להוצאות המוניות להורג בעזרת קלצ'ניקובים, שריפת כפרים ומעשי טבח המוניים. זמה מה לאחר מכן, הג'נגוויד שינו את שמם ל־RSF, חברו לכוחות צבא סודן - עד שלפני שנתיים היחסים הדרדרו, והם החלו להתעמת אתו.
העולם מסיט את מבטו
מאז שהתחדש העימות, לפני כשנתיים, רבבות בני אדם נהרגו. מיליונים נעקרו מכפריהם ונאלצים עד היום להתמודד עם התנאים הקשים של מחנות הפליטים בצ'אד הסמוכה או קרוב יותר לגבול בסודן. כפי שקורה במחנות פליטים, מחלות רבות פורצות והילדים החלשים ביותר חולים וגוועים ללא טיפול רפואי. יש מגיפות טיפוס, מחלות מעיים. הכל קורה באופן יומיומי, גלוי, תחת כיפת השמיים וללא עניין רב מצד העולם.
כאשר דרום סודן התפצלה מהצפון אחרי מלחמה עקובה מדם, שכרו מספר סלבריטאים הוליוודים כמו ג'ורג' קלוני לוויינים מיוחדים בעשרות מיליוני דולרים, כדי שינטרו מסביב לשעון את הכפרים ויתריעו מבעוד מועד על מעשי אלימות. עכשיו, לעומת זאת, שום לוויין לא נשכר. אף אחד לא מסתכל.
האמת היא שלא צריך הרבה כדי לסייע לאותם קורבנות בדארפור - רק כוח צבאי קטן, מגובה באיום ממשי מאחוריו. יש לעצור את המיליציה שהתחזקה ללא מעצורים בשנים האחרונות, בעוד העולם בוחר להסיט מבט. לארה"ב אין עניין בכך, אירופה מזמן מסתפקת בהצהרות ריקות, האיחוד האפריקאי אינו יעיל. וכך, עוד מדינה אפריקאית - שקוויה שורטטו על ידי אירופה במאה ה־19, ללא התחשבות בהיסטוריה המקומית - מתפרקת בתהליך המלווה בשפיכות דמים ואכזריות. זה כבר לא רק הצפון המוסלמי נגד הדרום הנוצרי, כמו בניגריה, או בסודן. עכשיו זו מלחמה על השטח בין שבטים יריבים, עם מוצא אתני שונה.
תמונת המראה של עזה
אוזלת היד העולמית היא הפנים הנוספות של כישלון מערכת החוק הבינלאומית, שהיתה אמורה לטפל בדיוק במקרים כאלה. ההתרכזות של העולם המערבי בנעשה בעזה היא אולי תמונת המראה של ההתעלמות מדארפור, אך שתיהן מציגות את אותה הבעיה. בית הדין הבינלאומי כבר החליט להעמיד בעבר לדין את שליט סודן, עומאר אל-בשיר. ההחלטה לא עזרה במאומה לתושבי דארפור, אך בהחלט העסיקה הרבה עורכי דין ופקידי בית משפט בהאג במשך שני העשורים האחרונים.
אוזלת היד מתבטאת גם בכישלון של התקשורת המערבית, שמעדיפה לסקר את מה שנוח, מה שצובר צפיות, מה שמעורר רגשות והפגנות ענק. אין הרבה תמונות מדארפור. פעם היו אלה רק ציורים של ילדים ששרדו מכפרים מבודדים שהראו את הפורעים רוכבים על סוסים, יורים והורגים, ואת המסוקים של צבא סודן שסייעו להם. עכשיו מדובר בקטעי וידיאו מעטים שצולמו רובם על ידי הג'נג'וויד עצמם והופצו בטלגרם. יש גם זיופים ב־AI, אבל חלק מהתמונות הן אותנטיות. קשה להגיע לדארפור. קשה אפילו להגיע לסודן או לצ'אד הסמוכה. אי אפשר לדווח באופן יומי על ג'נוסייד ואז לחזור למלון חמישה כוכבים עם יתר הכתבים הבינלאומיים, או לדירה נוחה עם רקע פוטוגני של קו הרקיע, וחיבור אינטרנט מהיר שמעביר את הזוועות במהירות וברזולוזציה מיטבית.
אנשים שאיש לא מכיר
הסכסוך בדארפור הוא רחוק, בין קבוצות שרוב העולם כלל לא מכיר, באזור שאינו רלוונטי לרבים. לכן, הוא משקף את הכישלונות של הקהילה העולמית. פולקר טירק, נציב זכויות האדם של האו"ם, בקושי הזכיר אותה השבוע, ובוודאי שלא בשנתיים האחרונות, אבל עדיין טורח לפרסם גינויים לנעשה בעזה אחרי כל פעולה ישראלית. המצור על אל-פאשר מתנהל כבר שנה וחצי. מסתבר כי תינוקות סובלים שם מרעב חריף ואין כל ניסיון או לחץ להכניס מזון. רבע מיליון בני אדם היו נצורים בעיר, בתנאים הולכים ומידרדרים, במשך 18 חודשים. האם שמענו על כך?
אי אפשר ולא כדאי להשוות את מה שקורה בדארפור למה שקורה בעזה, אבל שני המקרים ממחישים את הכישלון המקיף של מה שהיתה אמורה להיות מערכת בינלאומית למניעת רצח עם, והפכה למשהו אחר לגמרי.