יפעת תומר-ירושלמי / צילום: דובר צה''ל
הדרמה סביב התנהלותה של הפצ"רית המתפטרת, האלופה יפעת תומר־ירושלמי, הולכת ומתעצמת. לאחר שבסוף השבוע נודע שתומר־ירושלמי תיחקר באזהרה, ביום ראשון היא נעדרה למשך מספר שעות, כשלבסוף נמצאה בריאה ושלמה בחוף הצוק. היא עוכבה על ידי המשטרה, ואז התברר שהטלפון הנייד שלה נעלם. מאז היא והתובע הצבאי הראשי לשעבר, אל"מ מתן סולומש, שוהים במעצר, שהוארך עד יום רביעי.
● "כולם חשדו שיש שטיקים": סוכן ביטוח אחד עומד בלב הפרשה החמורה
● פרשת "יד לוחצת יד": בית המשפט הורה להאריך את מעצרו של יו"ר ההסתדרות בשבוע
● הפשיטה הנרחבת, העצורים והחשדות: כל מה שניתן לומר על פרשת השחיתות בהסתדרות
הפרשה, שהתחילה בהדלפה של סרטון ממתקן המעצר "שדה תימן", כבר חרגה הרבה מעבר להוצאת סרטונים לעיתונות. אחד החשדות המופנים נגד הפצ"רית לשעבר, ואפשר שנגד גורמים נוספים בסביבתה, הוא כי הטעו ביודעין גורמים במערכת המשפט, לרבות את היועמ"שית לממשלה, וכן את בית המשפט, בכך שהמדינה טענה כי מוצו מאמצי החקירה בניסיון לגלות את מקור ההדלפה, כאשר בכל אותה עת ידעו היטב מהו.
איזו עבירה עלולה להתגבש בהתנהלות הפצ"רית מול בית המשפט ומול היועמ"שית, האם יש לכך תקדימים - ואיך על הרקע הזה בוחרים פצ"ר חדש? בשורות הבאות ננסה להשיב על השאלות.
מהי העבירה של דיווח כוזב?
כפי שעלה מהדיווחים בתקשורת, ייתכן שמה שייבדק הוא חשד שהדיווחים שמסרה הפצ"רית לבית המשפט עלולים לעלות כדי "עדות שקר". נזכיר שחוק העונשין (בסעיף 236) מגדיר "עדות" כ"אמרות בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה... ולרבות חוות דעת שניתנו לשם ראיה ותרגומים מפי מתרגם בהליך שיפוטי".
"עדות שקר", לפי סעיף 237 לחוק, מוגדרת כך: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר". הסעיף גם קובע עונש מקסימלי של מאסר שבע שנים. בנוסף, סעיף 239 קובע ש"מי שביודעין מוסר תצהיר שקר... לפני מי שהוסמך לקבלו, דינו - מאסר שלוש שנים".
ההבדל בין שתי העבירות הוא שבעוד שעבירת עדות השקר מתייחסת למסירת עדות במסגרת הליך שיפוטי, עבירה של מסירת מידע כוזב לא מוגבלת אך ורק להליך שיפוטי, והיא רלוונטית במצבים בהם אדם נדרש לחתום על תצהיר המקיים את דרישות דיני הראיות.
אילו דוגמאות בולטות יש מהעבר?
מקרה מפורסם של הרשעה במתן עדות שקר הוא עניינו של צחי הנגבי. הנגבי כיהן בשנים 2001־2003 כשר להגנת הסביבה. ב־2002, בזמן מערכת הבחירות לכנסת, הגיעה לוועדת הבחירות מודעה: "השר צחי הנגבי: שיא לאומי במינוי חברי ליכוד". הנגבי מסר לוועדת הבחירות תצהיר והעיד בעל פה תחת אזהרה - והכחיש קשר לחיבור המודעה ולפרסומה.
ב־2004, עת הנגבי כיהן כחבר כנסת וכשר לביטחון פנים, נפתחה נגדו חקירה פלילית בעניין אותה מודעה. הוא הועבר מתפקידו כשר לביטחון פנים והחל לכהן כשר ללא תיק. כשהוחלט סופית על העמדתו לדין של הנגבי, פרש מתפקידו כשר.
ב־2010 בית משפט השלום קבע שהוכח מעבר לספק סביר שבניגוד לגרסתו של הנגבי - המודעה הנזכרת הייתה פרסום שהנגבי הפיק, וכי הוא היה הגורם המרכזי, ואולי הבלעדי, בעשיית הפרסום. לפיכך, בית משפט השלום הרשיע אותו (בדעת רוב) בעבירה של עדות שקר.
והעונש? ביהמ"ש קבע שיש עם העבירה שבה הורשע הנגבי קלון, הטיל עליו קנס בסך 10,000 שקלים (או חודשיים מאסר תמורתו), וחייב אותו לחתום על התחייבות בסך 10,000 שקלים שלא לעבור עבירה דומה לזו שהורשע בה בשלוש השנים לאחר מתן גזר הדין.
אבל פעילותו הציבורי של הנגבי נמשכה גם לאחר ההרשעה. ב־2013 הוא כבר נבחר שוב לכנסת ומונה ליו"ר ועדת הכנסת, ובהמשך שימש במגוון תפקידים בכנסת ובממשלה. בנובמבר 2022, הוא מונה לראש המטה לביטחון לאומי - תפקיד בו כיהן עד לפני כשבועיים.
עוד פרשה ידועה מהתחום הזה נקשרה לשר המשפטים יעקב נאמן ב־1996. שעות ספורות לפני שמונה לתפקיד, הוגשה עתירה נגד מינויו - בטענה שביצע מעשים פליליים. כעבור פחות מחודשיים, היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר הודיע כי החליט לפתוח בחקירה פלילית נגד נאמן בשני עניינים: הגשת תצהיר כוזב לבית המשפט העליון ומסירת עדות שקר כשנחקר במשטרה בעניין אריה דרעי. באותו היום נאמן הגיש את התפטרותו.
ואולם, במאי 1997 נאמן זוכה לאחר שנמצא שפעל בתום לב. בית המשפט אומנם קבע שהתצהיר שמסר נאמן הוא אכן בלתי נכון ומטעה, אך ציין שהדבר נעשה מתוך טעות רישום וללא כוונה פלילית.
ועדיין, חשוב להגיד שאין המון מקרים של האשמות בעדות שקר. מנתונים שמסר משרד המשפטים לבקשות חופש מידע, עולה שבין השנים 2014־2020 נפתחו בפרקליטות 166 תיקים הכוללים חשד לביצוע עבירה לפי סעיף 237 לחוק העונשין (העוסק ב"עדות שקר") כנגד חשוד אחד או יותר. באותה תקופה, הגישה הפרקליטות 13 כתבי אישום שכללו את העבירה הזאת.
איך ממנים את הפצ"ר החדש?
ד"ר ערן שמיר־בורר, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית וכיום מנהל המרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מציין שבחוק השיפוט הצבאי נקבע ש"שר הביטחון, על פי המלצת הרמטכ"ל, ימנה פרקליט צבאי ראשי שהוא פרקליט צבאי ובעל ניסיון משפטי של שבע שנים לפחות". ב־2015, ועדה שבחנה את אירועי משט המרמרה, המליצה שהפצ"ר ימונה גם בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. אלא שכדי לעשות את זה, נדרש תיקון חקיקה - שעד כה לא בוצע. בפועל, ביחס למינוי של שני הפצ"רים האחרונים היה היועמ"ש לממשלה מעורב והמינויים נעשו בברכתו.
ומי ימלא את מקום הפצ"ר עד אז? החוק קובע שסגן הפצ"ר ימלא "את התפקידים המוטלים על הפצ"ר". אבל מה עושים כשיש אפשרות, שטרם התבררה, שסגן הפצ"ר המכהן אינו נקי ממעורבות בפרשייה הנחקרת? לדעת שמיר־בורר, נראה שהקביעה בחוק, לפיה סגן הפצ"ר ישמש מ"מ הפצ"רית, היא אוטומטית, ולא נתונה לשיקול דעתו של הרמטכ"ל או גורם אחר. הסבר אפשרי הוא שהחוק נותן בידי הפצ"ר סמכויות רבות שמחייבות איוש של תפקיד בכל עת (כמו אישור כתבי אישום במקרים מסוימים).
אבל יש עוד מורכבות. כאמור, החוק קובע שמי שימונה לפצ"ר יהיה "פרקליט צבאי". ומיהו "פרקליט צבאי"? ההגדרה החוקית היא קצין בעל ניסיון משפטי של ארבע שנים לפחות שמונה על ידי הרמטכ"ל על פי המלצת הפצ"ר. ומה קורה אם רוצים למנות מועמד מן החוץ? מינוי כזה, אומר שמיר־בורר, מותנה בכך שהפצ"ר (או ממלא מקומו) המליץ על אותו אדם ל"פרקליט צבאי" כתנאי מוקדם - אבל בנסיבות שבהן איש לא מכהן כפרקליט צבאי ראשי וכשמרחף סימן שאלה סביב ממלא המקום, העניין עשוי להסתבך.
***חזקת החפות: יפעת תומר־ירושלמי ומתן סולומש לא הורשעו, ולכן עומדת להם חזקת החפות