בודקים את המיתוס. הדורבן לא באמת יורה את קוציו / צילום: ויקיפדיה - Rushenb
אם אתם גרים מחוץ לעיר או מרבים לטייל ברחבי הארץ, ודאי נתקלתם בקוצים שחורים-לבנים שהשאיר אחריו הדורבן המצוי. רבים מאמינים שהקוצים הללו נורים ע"י הדורבן כשהוא חש בסכנה או כאמצעי הגנה או ציד, אך זהו מיתוס עיקש וגלובלי, שיש לו תיעודים כבר ביוון העתיקה, ומאז מופץ ע"י גננות וסרטים מצוירים כאחד, כיום גם בעזרת סרטוני בינה מלאכותית. אך במציאות, הדורבן לא משגר, לא יורה ולא משליך את קוציו. אז איך הם מגיעים לרצפה או לגוף של טורפים, ולמה המיתוס מסרב להיכחד?
● המשרוקית | עם כל הכבוד לסרט, בפועל קרבות הגלדיאטורים לרוב לא היו עד המוות
● המשרוקית | מרקו פולו לא הביא לאיטלקים את הפסטה מסין
נתחיל בחיה עצמה. הדורבן הוא המכרסם הגדול ביותר בישראל, ולמעשה בכל אסיה. זכר בוגר יכול להגיע למעל ל-15 ק"ג, ולחיות מספר דומה של שנים. מדובר ביונק לילי, אז הוא יוצא ממחילתו בחיפוש אחר אוכל. הוא צמחוני לחלוטין (ובעל תיאבון בריא וחיבה לגינות ירק), ובעיקר שקט ולא מתבלט. דורבן לעולם לא יסתער לתקוף לולא חש בסכנה קיומית. למקרים כאלו, גופו מכוסה בשני סוגי קוצים עשויים קרטין, אותו החומר הקיים בשיער ובציפורניים שלנו, ובפרסות וקרניים של חיות אחרות.
כשהדורבן מרגיש איום, הוא מסמר את גבו ומשמיע רעש בעזרת הקוצים החלולים שמעטרים את חלקו האחורי. במקרים חריגים, הוא גם יסתובב ויזנק אחורה בכדי לדקור את התוקף עם קוציו. במפגש עגום שכזה, הקוצים האחוריים מתנתקים יחסית בקלות מגבו, ויכולים לגרום לנזק לא קטן לכלבים, זאבים, או בני אדם חסרי מזל ונימוסין. במקרה שזה קרה בקרבתכם, כדאי גם לדעת שהקוצים לא רעילים או ארסיים, אבל כן נושאים לעיתים חיידקים שעלולים לגרום לזיהום, וכמו כן כוללים בקצהם מיקרו-בליטות שפועלות כמו קרס, מה שמקשה על הוצאתם ללא ציוד מיוחד.
על כן, אם ראיתם קוצי דורבן על הקרקע או על חיית מחמד מסכנה, הם הגיעו לשם כתוצאה מחיכוך, לא ירי, כשלדורבן בפועל אין שום יכולת ביולוגית לשגר את קוציו רק מכוח הרצון, ודאי שלא לכוון אותם על מטרה. ועדיין, אנשים בטוחים שהדורבן כן יורה את קוציו כבר למעלה מאלפיים שנה. במאה ה-4 לפנה"ס, אריסטו הפילוסוף היווני המפורסם כתב גם ספר זואולוגיה בשם "תולדות בעלי החיים", בו סקר למעלה מ-500 מינים שחיו בעולם שהכיר דאז. וכבר בספר זה מופיע תיאור מקיף, אך שגוי, המייחס לדורבן יכולת לירות את קוציו.
מאז ועד לעת המודרנית זו הייתה אמונה עממית רווחת, אך במאה ה-20 "הדורבן שיורה את קוציו" כבר הפך למיתוס מושרש של ממש, כשהאחראים הפעם הם סרטים מצוירים ומשחקי מחשב. דורבנים זועמים שמשגרים קוצים, לפעמים כמו טיל מונחה, הופיעו במשחקי נינטנדו ובתופעות תרבותיות כמו סוניק (שהוא למעשה קיפוד, בן-דוד רחוק מאוד של הדורבן, שניזון בעיקר מטרף חרקים).
לסיכום, הדורבן לא יורה, אלא מעדיף להתמקד בחיפוש פקעות ומסתמך על הגנה פסיבית של שריון הקוצים שלו, שבהחלט מסוגל לדקור ואף להכאיב למי שיתקרב יותר מדי. נראה שכאן הטכנולוגיה לא עזרה להפריך את המיתוס, אלא דווקא להעמיק את אחיזתו.