סוף עידן התמיכה המובנת מאליה? וושינגטון / צילום: Shutterstock
האם בעוד שלוש שנים בבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, המעצמה הגדולה בעולם תתמוך בנו? האם יהודיה ירגישו בטוחים? האם הם ירגישו בבית במדינה שחרטה על דגלה חירות וחופש לכולם?
● האיום של ראש העיר החדש והשאלה: האם חוזי ענק של ישראלים בסכנה?
● אוטובוסים חינם, מס על עשירים: ההבטחות הגדולות של ממדאני יעמדו למבחן המציאות
במשך עשרות שנים התמיכה בישראל הייתה כמעט מובנת מאליה בארה"ב. אלא שלאחרונה הדברים מתחילים להשתנות. סקר גאלופ מצא כי 59% מהדמוקרטים מזדהים עם הפלסטינים ורק 21% עם ישראל. מחקר של מכון Pew מצביע על כך שרוב הצעירים האמריקאים מתייחסים באופי שלילי לישראל; מכון YouGov מראה התנגדות בולטת לסיוע צבאי לישראל. גם בקרב רפובליקנים צעירים נרשמת ירידה משמעותית בתמיכה.
הספקנות הזו מקבלת שפה שונה בשני המחנות: בשמאל, מוסר מצטלב והיררכיית המדוכאים הם שגורמים לשנאת ישראל ויהודים; בימין, בדלנות לאומית ואנטישמיות מהסוג הישן.
האנטי־ישראליות מקבלת במה בשני המחנות
הדוגמאות לכניסת השנאה הזו למיינסטרים רבות. חברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז כינתה את מעשי ישראל ברצועת עזה כ"רצח עם מתמשך"; אילהאן עומאר, גם היא חברת קונגרס דמוקרטית, מדברת בגלוי על "רצח עם", וכך גם ברני סנדרס, מהקולות הבולטים בשמאל החדש, שטען ל"רצח עם" ודרש להפסיק את הסיוע האמריקאי.
בניו יורק, זוהרן ממדאני, ראש העיר הנבחר, סירב לגנות את הקריאה "Globalize the Intifada", נפגש עם מתכנני פיגועים, סירב לענות כשנשאל האם על חמאס להתפרק מנשקו ועוד. אפילו סגנית הנשיאה לשעבר והמעומדת לנשיאות, קמלה האריס, אמרה כי "זו שאלה שראוי לשאול" אם פעולות ישראל הן רצח עם.
כך, ישראל ממוסגרת בשמאל כחלק ממערך "קולוניאלי", והגבול בין אנטי־ציונות לאנטישמיות מיטשטש. בקמפוסים נשמעות קריאות לאינתיפאדה, בבתי כנסת מדווחים על ונדליזם, ובתי עסק של יהודים סובלים מהשחתת רכוש, הצקות והפגנות.
בימין הסיבות הן אחרות: התנגדות לסיוע חוץ, למעורבות מעבר לים ובקצה - אנטישמיות בוטה.
טאקר קרלסון, ממנהיגי הזרם הבדלני וחבר קרוב של סגן נשיא ארה"ב ג'יי.די ואנס, נותן במה בקביעות לגרועי האנטישמים ומקדם רטוריקה אנטי־ישראלית בוטה. אחד מאורחיו בפודקאסט היה ניק פואנטס, אנטישמי מוצהר, מעריץ של אדולף היטלר ומכחיש שואה. השניים לגלגו על "יהודים ציונים" וכינו את הנצרות הפרו־ישראלית "וירוס מוחי". הביקורת הייתה חריפה, אך גם כאן, ההשפעה נותרה אדירה.
הסערה הגיעה גם להריטג' פאונדיישן, מכון המחקר השמרני המשפיע ביותר בארה"ב: נשיא המכון, קווין רוברטס, הגן על זכותו של קרלסון לערער על יחסי ארה"ב ישראל, אף שגינה את האנטישמיות של פואנטס. אל השיח הזה מצטרפות השדרנית קנדיס אוונס שמקדמת בפני מיליוני מאזיניה תיאוריות אנטישמיות מחליאות וחברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין שמדברת באובססיביות נגד ישראל.
סגן הנשיא, ואנס, הוא חבר של רבים מהדמויות האלה, דוברו הוא בנו של קרלסון ועד כה הוא נמנע מלבקר את התופעה. הרטוריקה שהוא משמיע כלפי ישראל מסויגת; תומך, אך מבהיר שלא תמיד האינטרסים חופפים וארה"ב תעמוד על שלה.
"תופעת רשת שלא מיתרגמת למציאות"
דייב רובין, מנחה הפודקאסט הפופולרי The Rubin Report ואחד הדמויות הבולטות בזירה הפוליטית השמרנית בארה"ב, ידוע בקשריו ההדוקים עם ממשל טראמפ. בכל יום הוא משדר למיליוני עוקביו ויודע מה קורה בשטח הרפובליקני. שאלנו את רובין על התופעה המתגברת.
"מה שקורה עם קרלסון ועם עוד כמה דמויות בימין נראה כתופעה משמעותית וענקית בעולם הרשתות החברתיות, אבל אני לא חושב שזה באמת מיתרגם למציאות כמו שאנחנו חוששים. הבסיס של המפלגה עדיין עם טראמפ, במיוחד בכל הנוגע לישראל", הוא אומר.
"זה כמובן לא אומר שאין גם דברים מופרעים שיוצאים מהחבורה של טאקר. הוא נהיה אובססיבי לגבי ישראל, והייתי אף אומר שאובססיבי באופן מטריד כלפי יהודים. הוא עשה מאמץ לא להיכנס לשיח עם אף אחד מהאנשים שעליהם הוא מדבר, אנשים שבעבר היו חברים שלו, כולל אותי. פניתי אליו כמה פעמים, הוא פשוט לא מוכן לנהל דיון".
הטענה של נשיא הריטג' היא שגברים שמרנים צעירים הולכים לכיוון הגזעני של פואנטס ולכן צריך לדבר איתו כדי להגיע אליהם.
"יש בזה משהו. יש לאנשים האלה פלטפורמות גדולות וקהל גדול. אבל אלה שאומרים שלא אמורה להיות 'שמירה על השער', שלא צריך לסנן או לקבוע גבולות בימין השמרני, הופכים את המושגים האלה לחסרי משמעות. מה זה בכלל להיות שמרני אם לא לשמור על גבולות? המטרה של שמרנות היא לשמר משהו, אבל איך תשמר אותו בלי גדרות סביבו?".
מה לגבי סגן הנשיא ואנס? אנשים כאן חוששים שהוא מחבק את החבורה הזו.
"לדעתי צריך לתת לו את הקרדיט וליהנות מהספק. אני מכיר אותו. ראיינתי אותו הרבה פעמים, בילינו יחד. אני חושב שהוא מסביר מעולה מה זה MAGA ומספר מצוין את הסיפור האמריקאי. הוא גם סופג מתקפות מהחבורה של פואנטס כי אשתו ממוצא הודי ולא נוצרייה. אז אני חושב שהוא עוד יתפכח".
"אתה יודע", מוסיף רובין, "פוליטיקה היא משחק אכזרי. אתה כל הזמן מנסה להרכיב קואליציות שלא תמיד מסתדרות הגיונית. הגאונות של טראמפ הייתה היכולת שלו להרכיב קואליציה כל כך רחבה. ואם ואנס הוא היורש המיועד כמו שזה נראה, הוא יצטרך להבין איך לנהל את זה. אבל אני בהחלט לא חושב שהוא שונא יהודים או את ישראל. יכול להיות שהוא חלק משינוי דורי מסוים, באופן שבו מדברים על חלק מהנושאים האלה, אבל אני לא מודאג".
החשש: פגיעה בסיוע הביטחוני לישראל
שתי תנועות שנואות זו על זו מתכנסות. מצד השמאל, דה־קולוניזציה ומוסר קורבנות. מצד הימין, America First וחשדנות כלפי התערבות בינלאומית. התוצאה: ישראל מוצגת כנטע זר ומניפולטיבי. עבור יהודי ארה"ב, זהו שינוי מאיים. הביטחון החברתי נשען על קונצנזוס רחב - אנטישמיות כטאבו וישראל כדמוקרטיה לגיטימית - וכשהקונצנזוס נסדק, ההגנה מתערערת.
מתחת לגיל 30, במיוחד בשמאל האמריקאי, ההזדהות עם ישראל נמוכה יותר. האתוס שלאחר השואה איבד את הרלוונטיות שלו עבור אנשים צעירים ובמקומו קם נרטיב של מדכאים מול מדוכאים. בשלוש השנים הקרובות הדור הזה יהפוך לחלק מכריע בבחירת הכיוון שאליה תצעד המעצמה הגדולה בעולם והחברה הקרובה ביותר של מדינת ישראל. אם המגמה תימשך, שום מפלגה לא תהיה "בית בטוח" מובהק לתומכי ישראל או ליהודים.
ישראל מקבלת מארה"ב כ־3.8 מיליארד דולר בשנה בסיוע ביטחוני. פרוגרסיבים בקונגרס כבר מדברים על התניות וקיצוצים ובדלנים מימין שואלים "למה בכלל?". קל לדמיין קואליציה שחוצה קווים שתפגע בסיוע. ממשל שיראה בישראל נטל ישנה את מאזן ההרתעה, יחזק את איראן, וישדר ליהודי ארה"ב שהם לבד.
יש עדיין זרמים נגדיים: ממשל טראמפ מזרים לכאן נשק ומציב וטו באו"ם נגד כל החלטה אנטי־ישראלית; הנהגה רפובליקנית מסורתית שומרת על קו פרו־ישראלי מובהק; רוב האמריקאים מתנגדים לחמאס ורואים באנטישמיות סכנה אמיתית. אבל האנרגיה הפוליטית, בעיקר ברשתות, זזה למקום אחר ומעצבת מחדש את התודעה הציבורית משני הצדדים.
האם ארה"ב תישאר בת ברית של ישראל בעוד שלוש שנים? כנראה שכן. אלא שאם המגמה לא תיעצר - מוסדית. פוליטית ותרבותית, התמיכה תהיה צרה ושברירית יותר. האם היהודים יהיו בטוחים באמריקה? החוק יגן, התרבות פחות. אנטישמיות לא צריכה לשלוט במפלגה אחת כדי לסכן יהודים, די בכך ששתי המפלגות לומדות לחיות איתה.
מה ישראל יכולה לעשות כדי להתמודד עם זה? אחד הדברים שעולים בשיחות עם אמריקאים שביקורתיים כלפי ישראל היא שהם מתנגדים לסיוע שארה"ב נותנת לישראל. שאלנו את ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, ומי שנחשב למקורב מאוד גם לממשל האמריקאי וגם לממשלת ישראל, האם על ישראל לוותר על הסיוע הביטחוני מארה"ב.
"ישראל כבר כמה עשורים עובדת יחד עם ארה"ב כדי לשמר את היתרון הביטחוני שלנו באזור. זו מהות השותפות האסטרטגית בין המדינות", מסביר דייקר. אלא ש"מאז 7 באוקטובר ברור לכל שישראל חייבת להיגמל מהסיוע הכספי של ארה"ב ולהגיע לעצמאות אבסולוטית בתחום הביטחון. אבל כדי שזה יעבוד בצורה בטוחה חשוב שזה ייעשה בהדרגתיות על פני לפחות עשור".
מה יקרה אם בעוד שלוש שנים נשיא ארה"ב החדש יחתוך את כל הסיוע בבת אחת?
"זה יהיה מאוד קשה לקבל החלטה כל כך מהותית ולהחליט לבד לסגור את הברז לישראל - כי זאת באמת החלטה של קונגרס וכל עוד הקונגרס ממשיך לאשר את הסיוע לישראל אנחנו נהיה במצב סביר ונוכל להתנהל בצורה נאותה".