פרופ' בועז המאירי / צילום: יח''צ אוניברסיטת תל אביב
כשפרופ' בועז המאירי, חוקר של קונפליקטים אלימים, התייאש מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, הוא החליט לצאת לחקור מקומות אחרים. לאחרונה זכה המאירי, ראש התוכנית לניהול סכסוכים וגישור באוניברסיטת תל אביב, במענק יוקרתי של מועצת המחקר האירופית (ERC). הוא קיבל 2 מיליון דולר כדי לחקור את התאמתן ואת יעילותן של התערבויות שונות בסכסוכים מסוגים שונים. בראיון עמו, הוא מספר על המחקר, שייערך בין היתר בקולומביה, ניגריה וארה"ב, ועל הסיכוי שממצאיו יתממשו יום אחד גם כאן.
מהמקום המסוכן בעולם לאתר תיירות
רובנו אולי חושבים על קולומביה כעל אחד המקומות המסוכנים בעולם, אבל מתברר שיש שם מגמת שיפור. עד כדי כך שהמחקר שם הוא בבחינת אסקפיזם לחוקר ישראלי.
● ממדאני הוא רק סימפטום? כך מתגבש הדור החדש באקדמיה האמריקאית נגד ישראל
● הולנד מציגה: מסיבת החנוכה, הצעד האנטי-ישראלי והסערה
"קולומביה סבלה מסכסוך אלים מאוד במשך כמה עשורים", מספר המאירי. "משנות ה־50 והלאה סבלה המדינה מסכסוך אלים בין הממשל לבין כמה מחתרות. אחת המוכרות שבהן היא פאר"ק, שקמה כדי להגן על כפרים בקולומביה מפני ניצול על ידי הממשל המרכזי, אבל כדי לפרנס את פעילותה אנשיה סחרו בסמים וחטפו אנשים, לאו דווקא אויבים שלהם.
"זמן רב הם היו מאוד אלימים, ומאז 2016 המצב נמצא במעין לימבו, שבו יש הסכם וירידה משמעותית ברמת האלימות. ארגונים ממשלתיים הוקמו כדי לקיים פיוס, אך במדינה פועלים גם כוחות נגד שמנסים לערער על כך. הוזמנתי להרצות ולחקור שם על ידי ארגונים ממשלתיים המקדמים פיוס ואמת. הרגשתי שם היענות רבה ומוכנות לקבל את הרעיונות שלי".
לעומת זאת בישראל, הרגיש המאירי חוסר אונים. "כאן יותר אנשים מרגישים שניסו הכול ואין עתיד, וזה מכביד על הרווחה הנפשית. כדי להתמודד עם הקושי הפסיכולוגי של החיים בסכסוך - האיום, הקושי לחלום קדימה, תהליך הגיוס המתמשך של העם לקחת חלק בסכסוך - נוצר תהליך פסיכולוגי שהוא די אדפטיבי ליחיד, אבל הוא מקשה על סיום הסכסוך. יש יותר סיכון לדה־הומניזציה, להכללות. עדיין יש אנשים שעוסקים בנושא הזה בארץ, אף שאולי הם היום פחות אופטימיים".
ובכל זאת, קולומביה. לא פחדת שיחטפו אותך?
"ביקרתי באזור שנקרא קומונה 13 (שכונה בעיר מדיין - ג"ו). לפני 20 שנה או קצת יותר, זה נחשב לאזור הכי מסוכן בעולם. כל כך מסוכן, שפנייה אחת לא נכונה הייתה כנראה מספיקה לוודא שלא תצאי משם. כיום אותן כנופיות שולטות במקום, אבל הן החליטו כנראה שיותר כדאי להן לעשות כסף מתיירות. אפשר לקרוא לזה אפקט נארקוס. תיירים מגיעים לראות את המקום הכי מסוכן בעולם ואיך אנשים חיים בו בעוני.
"יש עדיין חטיפות, אך בעיקר באזורי ספר ולא בערים הגדולות. בכל זאת המארח המקומי שלי היה די 'מארח הליקופטר', שפיקח עליי מקרוב או מרחוק כל הזמן ודאג שלא אלך למקומות שאני לא אמור ללכת אליהם".
לא תמיד אנחנו יודעים מה חושבים עלינו
מה תבדוק במסגרת המחקר?
"שאלת המחקר היא אם אנחנו יכולים לומר משהו תיאורטי עמוק על הקשר בין טיב ההתערבות לסוג הסכסוך, ולנבא מראש אילו התערבויות יכולות לעבוד.
"נניח, ההתערבות המפורסמת היא הגברת המגע בין קבוצות, ובסך הכול זו התערבות שנחקרה ונמצאה כמועילה מאוד. אלא שזה קורה בשני תנאים - בחברה שבנויה כך שהיא מאפשרת מגע אמיתי בין הצדדים למרות הקונפליקט (לדוגמה יהודים וערבים שעובדים יחד במערכת הבריאות הישראלית - ג"ו), או כשהמוטיבציה גבוהה מאוד. במקרה כזה האנשים שמשתתפים באירועים כאלה הם ממילא פעילי שלום, וההתערבות אינה מקיפה את כלל האוכלוסייה או אפילו נתח גדול ממנה.
"בינתיים, על בסיס הנתונים שיש בידינו, אנחנו יכולים להגיד שככל שהסכסוך יותר 'חם', התערבויות קלאסיות כמו זו יהיו קשות יותר לביצוע. פחות אנשים רוצים לקחת בהן חלק, ואם הם כבר מגיעים למפגש, הם באים יותר טעונים ויותר שליליים. לכן במחקר שלנו אנחנו רוצים לבדוק אילו התערבויות מתאימות בסיטואציה הזאת ואילו בסיטואציות אחרות".
אילו עוד התערבויות אפשריות?
"התערבות יחסית לא יקרה נקראת 'מטא־תפיסות' - מה אני חושב שהחברים בקבוצה השנייה חושבים עליי. בדרך כלל, בקונפליקט מתמשך, במקביל לכך שאני עושה לצד השני דה־הומניזציה ושונא אותו, אני בטוח שגם הוא עושה אותו דבר. לפעמים נוצרת הזדמנות ואני יכול לעשות צעד לקראתו, אך לא אם אני משוכנע שהוא לעולם לא יעשה צעד לקראתי.
"המחקרים מראים שבדרך כלל התפיסה שלנו היא שהצד השני רואה אותנו באופן שלילי יותר מכפי שהוא רואה אותנו באמת. באופן כללי, אנשים חושבים שאחרים תופסים אותם באופן שלילי יותר מכפי שהם תופסים אותם באמת, וזה נכון גם לגבי קבוצות. ואם אנחנו מראים לצד אחד שהצד השני מתעב אותו פחות מכפי שהוא חושב, יכולה להיות הפחתה בהגנות שינוי התפיסות שלנו לטובה.
"תפיסות לגבי מה אני חושב על האחר הן בדרך כלל די יציבות וקשה לשנות אותן, בטח כשמדובר בקונפליקטים ממושכים ומורכבים. לעומת זאת לגבי המטא־תפיסות, אנחנו מפתחים פחות הגנות. אנחנו לא בונים כל כך הרבה חומות רגשיות נגד הרעיון שאוהבים אותנו יותר ממה שחשבנו".
אבל המאירי לא בטוח שזה עובד בכל המקרים. "המחקר מראה את האפקט כמעט ללא יוצא מן הכלל, אבל החשש הוא שלא נחקר מגוון מספיק גדול של סיטואציות. אני חשבתי שאם הדבר הזה נכון לדמוקרטים כלפי רפובליקנים בארה"ב ולהיפך, זה לא בהכרח אומר שהוא נכון, למשל, גם לחילונים ולחרדים בישראל. יחסי כוח עלולים להשפיע על התפיסות הללו. ואכן, המחקרים שלנו התחילו להראות שהמטא־תפיסות של החרדים לגבי האופן שבו החילונים רואים אותם הן די מדויקות, יותר מלהיפך, ואז אין לנו כל כך עם מה לעבוד בכיוון הזה".
מדוע דווקא במקרה הזה התפיסה היא מציאותית?
"חלק מהמחקרים הקודמים שהראו את ההטיות במטא־תפיסות בחנו קבוצות שוות בגודלן. לעומת זאת קבוצות מיעוט חייבות, לשם הישרדותן, להבין היטב מה הרוב חושב. זה ממצא שעלה גם כשבחנו את המגזר הערבי. הם היו הרבה יותר מדויקים בהבנה איך תופסים אותם מאשר היהודים בהכללה. וכאן הפער הוא הפוך, אנחנו חושבים שהיחס של הערבים אלינו גרוע מכפי שהוא באמת".
הדרך שבה מתגבשת נורמה חברתית
התערבות נוספת שבוחן המאירי קשורה בנורמות. "אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה חושב 'רוב החברה', או אפילו מה חושבים באמת רוב האנשים במילייה שלנו", אומר המאירי. "אנחנו מסיקים מסקנות על המחשבה המיינסטרימית בכל מיני דרכים, למשל סקרים או קריאה ברשתות החברתיות, האזנה לתקשורת או לדברי המנהיגים שלנו. ואז, אפילו בלי בהכרח להיות מודעים לכך, אנחנו מטים את עצמנו לכיוון התפיסה הרווחת בקרב קבוצת ההתייחסות שלנו. נניח, אם אנשים מאמינים שרוב הציבור ממחזר פסולת ביתית, גם הם ייטו יותר לעשות זאת. ואם, למשל, בית המשפט קבע שנישואים בין בני אותו מין הם חוקיים, החברה תיטה הרבה יותר לקבל זאת.
"לעתים קרובות, אנחנו לא מדייקים לגבי הנורמה. אנחנו שומעים לפעמים ברשתות או בתקשורת אמירות מאוד מאוד קשות של פוליטיקאים. האם רוב הציבור חושב ככה? כנראה שלא. ערן הלפרין, בספר שלו 'אזהרת שוליים', אמר שאחד השינויים הבעייתיים ביותר שקרו בחברה הישראלית בשנים האחרונות הוא הנירמול של הדעות הכי קיצוניות על ידי המיינסטרים".
כתבת בעבר על צנזורה עצמית כחסם לפיוס.
"אנחנו לפעמים לא רוצים להיות חריגים ולכן אנחנו לא משתפים מידע שהוא נגד המיינסטרים. אם אותו מיינסטרים התקבע על גישה שלילית לפיוס, יהיה מאוד קשה להציג מידע או דעה בכיוון השני. אבל חברות דמוקרטיות צריכות לשתף מידע כדי לקבל החלטות מושכלות.
"בתקשורת הישראלית לדוגמה יש אלמנט של צנזורה עצמית לגבי מה שהתרחש בעזה בזמן המלחמה. אני רואה בשיעורים שאני מלמד קושי הולך וגובר של תלמידים להעלות ביקורת על התנהלות המדינה, ולו גם ביקורת רכה. כאשר אני מקבל את הסטודנטים לכיתה, אני מכין אותם לכך שהם ישמעו דברים שלא יסכימו איתם, ומלבן איתם מדוע זה חשוב".
האמונה שאנשים יכולים להשתנות
לפני כמה שנים היה המאירי שותף במחקר תחרותי שהקיף חוקרים רבים בתחום, בשיטת "טורניר התערבויות". "לוקחים בעיה, ומנסים לפתור אותה בכל מיני גישות שונות, כדי לראות איזו מהן משיגה את התוצאה הטובה ביותר. בסוג המחקר הזה, אנחנו לא נותנים העדפה לתיאוריות שיש להן היסטוריה או בסיס תיאורטי יותר עמוק, כמו תיאוריית המגע בין הקבוצות, אלא מנסים הכול ונותנים לנתונים להכריע.
"אז נערך מחקר שבו פנו למגוון חוקרים וחוקרות בתחום ואמרו להם, זו הבעיה שאנחנו רוצים לטפל בה, וכל אחד מכם יכול להגיש את ההתערבות שלו. אני הגעתי עם הרעיון של שינוי מטה־תפיסות, וזה עבד אבל לא ניצח. הזוכה הייתה שיטה שנקראת העלאת ההטרוגניות, כלומר חיזוק התפיסה שבצד השני יש אנשים מכל הסוגים. לדוגמה, ללמוד על חסידי אומות עולם בזמן השואה, זה מגוון את התפיסה לגבי העם הגרמני.
"הרעיון של הטרוגניות לא מחייב אותך לוותר על תפיסות שיש לך לגבי האוכלוסיה בצד השני, אלא רק לגוון אותן. כיום בארץ יש תפיסה מאוד מונוליטית של החברה הפלסטינית, אבל אני יכול לחשוב על דרכים להראות מגוון. למשל, על ידי הצגת מקרים שבהם פלסטינים הגיבו בביקורתיות אחד כלפי השני או כלפי ההנהגה שלהם בעניין הגישה לישראל. אם הם רבים אחד עם השני על זה, אולי הם לא כולם חושבים אותו דבר".
אף התערבות לעולם לא תעבוד עבור כל האוכלוסייה, אומר המאירי. "הצלחת ההתערבות תלויה בתפיסות העומק שיש לאנשים לגבי האפשרות של קבוצות להשתנות, להפוך לפחות אלימות עם השנים, אם זה כן או לא דטרמיניסטי. מתברר שהנכונות להאמין באפשרות לשינוי מתפלגת בהתפלגות נורמלית באוכלוסיה, על פי נטייה אישית, וקשורה לאמונה כללית לגבי היכולת של אנשים להשתנות, לא רק בהקשר של הקונפליקט.
"אבל למרות שהתכונה הזו נטועה בדרך כלל מגיל צעיר והיא חלק מאמונות היסוד של בני אד ם לגבי האנושות, אפשר לשחק איתה. מחקר הראה שכשנתנו לאנשים לקרוא מחקר לגבי עצם היכולת של אנשים להשתנות, זה הוריד את רמת הדה־לגיטימציה של יהודים כלפי פלסטינים והעלה מוכנות לפשרות.
"במחקר שערכתי ב־2022 בקולומביה, יצרנו סרטונטים שבהם ניסינו התערבות כזאת לגבי הפרא"ק. האם מי שהיו חוטפים של אנשים חפים מפשע וסוחרי סמים הם אנשים אלימים בבסיסם ואין מה לעשות, או לא? הסרטונים הציגו אנשים שעזבו את המחתרת, והם לא ישבו שם ואמרו 'השתניתי', אבל המסר היה שהם מנהלים היום אורח חיים שהוא לא אלים וכבר לא מתבדל מכלל החברה. ההתערבות הזאת השפיעה מאוד.
"אבל האם יעזור אם נצלם כך אנשי חמאס? אני חושב שלא. בקולומביה זה עבר כל כך טוב כי התהליך כבר התחיל, ואנשים עברו את הסף של להיות מסוגלים בכלל לשמוע מסר שמגיע מהפה של האויב שלהם".
תחום מחקר שחווה משבר קיומי
חלק ממהלכי הפיוס שבהם נתקל המאירי בקולומביה נשמעים כמו מדע בדיוני לישראלים. "ערכנו מחקר על סרט דוקומנטרי בשם 'הצד השני', שבו היוצר, איוון גוארניזו, מחפש את האיש שחטף את אמא שלו. היא נחטפה עבור כופר בשנות ה־80, וביומן שכתבה הזכירה שהחוטף התייחס אליה בצורה אנושית ואף הגן עליה מאחרים, ועל כך היא מודה לו.
"הבמאי מראיין את החוטף ועושה הומניזציה לאיש ולמחתרת הפרא"ק. כשהראינו את הסרט לציבור הקולומביאני, רמות הדה־הומניזציה של חברי המחתרת ירדו. אני לא יודע אם אפשר יהיה אי פעם לעשות דבר דומה כאן. בטח לא בשנים הקרובות".
המאירי היה מעורב גם בפרויקט של מדע יישומי, שבמסגרתו עזר לארגוני הפיוס בקולומביה להטמיע מגוון רחב של התערבויות מוכרות מהמדע, ותיעד את הצלחתן אחת ביחס לשנייה.
נראה שאם בעבר היה ברור לכולם שמחקר שעוסק בהפחתת הלהבות בין אוכלוסיות הוא מחקר רצוי, כמו מחקר אקלים או מחקר חיסונים, היום אפילו זה מוטל בספק.
"אני גם בעצמי עסוק בשאלות האתיות. לכל התחום שלנו היה משבר אקזיסטנציאליסטי אחרי 7.10. אבל הנחת היסוד שלי ושל אנשים אחרים בתחום, שסכסוכים אלימים הם בבסיסם אינם דבר טוב ודה־הומניזציה זה לא טוב, נותרה על כנה".