אילוסטרציה: Shutterstock
הכותבים הם השותפים המייסדים במשרד עורכי הדין הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה
דירת מגורים אשר נרכשה על־ידי גבר ממיזוג כספי ירושה שקיבלה אשתו וממשאבים משותפים שצברו שניהם במהלך החיים המשותפים, נרשמה על שם האישה בלבד. סכסוך גירושים יצרי שפרץ בין הצדדים העסיק את בית המשפט בתווך שבין חוק המקרקעין וחוקי השיתוף הזוגיים, לאחר שהבעל טען לזכויות כשותף בדירה.
עובדות המקרה: בני הזוג התגוררו בדירה שהבעל רכש טרם הנישואים ונמכרה כחמש שנים לאחר מכן. בכספי התמורה נרכשה דירה חדשה שנרשמה על שם שניהם בחלקים שווים, אף שרוב מקורות המימון היו של הבעל. כ־17 שנים לאחר מכן רכשו הצדדים דירה נוספת במימון משותף מכספי ירושה שקיבלה האישה ומהלוואה שהבעל נטל מחברה שבבעלותו ומקרן הפנסיה שלו.
הצדדים עברו להתגורר בדירה החדשה, ואז העבירו את הדירה הראשונה במתנה לבעלות שלושת ילדיהם.
בעת הגירושים, האיש טען לבעלות במחצית מהדירה, ואילו האישה התנגדה, בטענה כי לבד מכספי הירושה שלה, רכישת הדירה לא מומנה על־ידי האיש אלא באמצעות כספים משותפים, וכי הרישום על שמה בבלעדיות משקף את הבעלות כפי שהוסכמה בין הצדדים בזמן אמת.
מעמד מקודש
החוק: סעיף 125 לחוק המקרקעין מעניק למרשם החוקי (על־פי רוב - הטאבו) מעמד מקודש וקובע כי עצם הרישום בו מהווה ראיה חותכת לתוכן. הפסיקה קבעה כי נטל ההוכחה לסתור את הרישום החוקי מוטל על מי שטוען בניגוד לו, ומדובר בנטל משמעותי.
לצד זאת, חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי עם פקיעת הנישואים זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, בעוד שביחס לנכסים שהתקבלו בירושה נקבעה הפרדה, כאשר הפסיקה הרחיבה וקבעה כי ניתן להכיר בשיתוף בהתקיים נסיבות מתאימות.
ההחלטה: בפסק דין מנומק ומפורט בחנה סגנית נשיאת בית המשפט לענייני משפחה, השופטת שירי היימן, את כוונת הצדדים על סמך התנהלותם לאורך השנים, וקבעה כי גרסתה של האישה היא המועדפת, שכן כספי הירושה שקיבלה נשמרו למעלה מ־10 שנים בחשבון נפרד שניהלה בעצמה עד לרכישת הדירה.
חישוב מדוקדק העלה כי כמעט 80% ממחיר הרכישה שולם ממקורות נפרדים של האישה, בעוד שהאיש היה הרוח החיה במשא־ומתן לרכישה, והוא זה שהוביל את חתימת חוזה הרכישה על־ידי האישה בלבד.
טענות האיש כי רישום הדירה על שם האישה נועד "לשחרר אותו מחרדות", נקבע על־ידי בית המשפט כ"הסבר שאינו מתיישב עם המציאות ועם ההיגיון הסביר".
להוכיח נסיבות מהעבר
המשמעות: רישום בעלות בנכס מקרקעין הוא עניין משמעותי, אין להקל בו ראש, והוא חייב להלום את המציאות ואת ההסכמות שמתקבלות בזמן אמת - אחרת עלול מי שלא נרשם כבעלים למצוא את עצמו נדרש בעתיד להוכיח ולשכנע בקשר לנסיבות שהתקיימו בעבר.
חשוב להבהיר כי רכישה משותפת של בני זוג אינה חייבת להירשם בחלקים שווים, אלא שהרישום יכול להלום את יחס ההשקעה של כל צד - דרך שמאפשרת גם לשמור על הזכויות וגם להימנע ממחלוקות והתדיינות משפטית בחלוף שנים.
תלה"מ (קריות) 16734-07-22