פרופ' יצחק פריד / צילום: רמי זרנגר
פרופ' יצחק פריד עסוק בעשורים האחרונים בשאלות העמוקות של הקיום האנושי, כמו רצון חופשי ורוע, תוך כדי מגע קרוב במיוחד עם מוחותיהם של מטופליו ושל מושאי מחקריו. בימים אלה הוא שם את המוח ההיברידי, המשלב בין האנושי למכונה, במוקד.
● החברה הישראלית שקיבלה אישור FDA למכשיר להערכת תפקוד המוח
● החוקרת שמלמדת איך לשכנע אנשים להגיד כן
פריד, בעל קריירה מפוארת באוניברסיטת UCLA ומומחה בעל שם עולמי לגירוי מוחי, קיבל לאחרונה מינוי מסקרן מאוניברסיטת רייכמן: הוא גויס להקים ולעמוד בראש מרכז חדש לחקר המוח היישומי. "המכון הזה יחקור את הממשק בין אינטליגנציה מוחית לאינטליגנציה מלאכותית", הוא אומר בראיון לגלובס.
בדרך למוח היברידי
הממשק הזה אינו מטאפורה בלבד. "טכנולוגיות שהן קרובות מאוד למה שכבר נמצא היום בפיתוח יאפשרו בעתיד קריאה של מידע מתוך המוח וכתיבה של מידע אל תוך המוח, תוך עקיפה של החושים", הוא אומר. "לפני כמה שבועות ביקרתי בחברת נוירלינק של אילון מאסק, שפיתחה שבב שמשתילים במוח ומפיקים ממנו כמה שיותר מידע, ואז בעזרת אוסף של אלגוריתמים של בינה מלאכותית מתכנתים מחדש את המוח עצמו. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זו המטרה".

אתה מתאר עולם עתידי שבו לבני אדם יש מוח היברידי, חלקו אנושי ומורכב מנוירונים וחלקו מחשב ועשוי מסיליקון.
"כבר היום הבינה המלאכותית כותבת לנו לתוך המוח, אבל היא עושה זאת דרך החושים שלנו. המטרה היא שנוכל לעשות זאת במסלול שעוקף את החושים. ההבדל העיקרי בחוויה הוא שלא בהכרח נדע מה שלנו ומה הגיע מהמחשב. אבל האמת היא שכבר היום לפעמים אנחנו לא בטוחים".
אשליית הרצון החופשי
אחת השאלות המורכבות שעולות מהמחקרים של פריד היא שאלת הרצון החופשי. הוא גילה עד כמה המוח הוא זה שיוצר את ההתנהגות שלנו, ולא התודעה. "הייתה לנו מטופלת שכאשר נגענו בנקודה במוח שלה, היא צחקה, ומה שהיה מוזר - היא לא רק צחקה אלא השתכנעה שהסיטואציה מצחיקה. היא אמרה לנו, 'אתם לא רואים כמה המכשיר הזה שאתה מחזיק ביד מצחיק?'", מספר פריד. המקרה הזה הוביל למאמר מכונן שפורסם בכתב העת המדעי Nature.
מה אתה מסיק מכך על רצון חופשי?
"אולי שמעת על החוקר בנג'מין ליבט, שהראה שניתן למדוד מפעילות המוח כוונה לבצע תנועה מסוימת, לפני שהאדם עצמו מודע לכך שהוא עומד לבצע אותה. הוא היה מאוד מוטרד מהממצאים ושאל 'האם אין לנו רצון חופשי בכלל? האם כל זה אשליה?' אבל בסופו של דבר הוא פתר זאת בכך שאמר, התודעה לא בוחרת לעשות פעולה, אבל היא יכולה לדכא אותה. כלומר, לתודעה יש איזו זכות וטו. הוא אמר 'אין לנו Free Will, אבל יש לנו קצת Free Won’t'".
פריד לא בטוח עד כמה השאלה הזאת מטרידה אותו מלכתחילה. "יש מי שאומר, אם אני פועל כך, הרי שזה אני. אז מה אכפת לי אם התודעה ידעה זאת אחרי הגוף או להיפך?".
מחקריו של פריד הראו שניתן לגעת ממש ברצון החופשי עצמו. באחד הניתוחים שביצע, הוא נגע לדבריו באזור במוח "שגרם למטופל לרצות לעשות כל מיני דברים, שהוא לא בהכרח חשב לפני או אחרי כן שהוא רוצה לעשות".
חלק גדול מהמחלות המודרניות נתפסות כמחלות של 'רצון' מכל מיני סוגים. התמכרויות, אובדנות, השמנה, OCD. האם פעולה ישירה על אזור הרצון יכולה להיות המפתח לטיפול בכל המחלות הללו?
"כבר היום, גירוי חשמלי וגירוי מגנטי משמשים לטיפול בדיכאון עמוק, והתגובה היא בין היתר השבת הרצון לחיות. ישנם ניסיונות לטיפול במקרים קשים מאוד של התמכרות. גם הנושא של השמנה כבר נבחן אצל אנשים עם פגם גנטי שגורם השמנה קיצונית. דיברתי בזמנו עם החוקר שהוביל את המחקר הזה, והוא אמר לי שהוא השתיל קוצבים וראה שהם עובדים נהדר בדיכוי הרצון לאכול. אבל בשלב מסוים, כשהמטופלים ממש רצו לאכול, הם כיבו את המכשיר.
"אז מה קורה פה? יש לנו רצון ואז רצון שחותר מתחת לרצון? האם זה האני ה'אמיתי' שמכבה את הקוצב, או אולי זה דווקא האני ה'אמיתי' שהלך והשתיל לעצמו את הקוצב ואילו ההפרעה - שהמקור הגנטי שלה ידוע! - היא שהכריחה אותם לכבות את זה?
"הרצון שלנו לפעול על הרצון שלנו מעלה שאלות מאוד עמוקות".
זיכרונות מג'ניפר אניסטון
במחקרים שלך הצלחת לעורר באדם זיכרון ספציפי שוב ושוב, בכל פעם שנגעת באותה נקודה במוח. האם באמת יש לנו ספריות זיכרון במוח?
"בחולי אפילפסיה, כשאנחנו נוגעים באזור הטמפורלי הרכתי, לפעמים צץ זיכרון מאוד ספציפי. מצאנו אפילו שיש לפעמים תאים יחידים שזוכרים קונספט או אפילו אדם מסוים. במקור קראנו לזה 'תא ג'ניפר אניסטון', שעל תמונות שלה נערך הניסוי".
הניסוי הראה שכאשר מציגים לאדם תמונה של השחקנית, התא המשויך אליה מגיב לפני שהאדם מודע לכך שזה מה שהוא ראה. "וכשאנחנו מודדים את השינה של אותו מטופל, אנחנו יכולים לפעמים לזהות במידה מסוימת של סבירות שהוא נזכר בג'ניפר אניסטון בחלום שלו, כי התא הזה יורה".
אז אולי העתיד הוא "קוצב זיכרון", שיעיר את הזיכרונות המתוקים שלנו על פי דרישה, ימסך זיכרונות לא נעימים ובאופן כללי ישפר את הזיכרון שלנו?
"מבחינה מדעית, מה שאת אומרת לא כל כך מופרך. אנחנו מבינים איך זה יכול בעיקרון לעבוד. אנחנו חושבים שזה רעיון לא לגמרי רע שאם למישהו יש זיכרון טראומטי, נוכל להעלים, לשנות או לכל הפחות להחליש אותו. אנחנו עדיין לא שם בעולם הקליני, אבל מתחילים לגעת בזה בעולם המחקרי.
"בתחום שלנו עוברות 20 שנה עד שמה שאנחנו עושים במחקר נוגע בחיים שלכם. זה אומר שאנשים בדרך כלל לא מעריכים נכון עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה ומה היא כבר יודעת לעשות".
כך קרה, לדוגמה, לפני שהושקו תוכנות הבינה המלאכותית הג'נרטיבית סביב 2022. החוקרים כבר ידעו מה הבוטים יודעים לעשות, אבל לציבור הרחב זו הייתה הפתעה. גם בתחום הגירוי המוחי פריד צופה הפתעות כאלה.
לישון טוב כדי לזכור
כשפריד לא פותח גולגלות, הוא חוקר בין היתר את הקשר בין זיכרון לשינה. כך, הוא תרם לזיהוי השלב בשינה שבו זיכרונות היום מוטמעים בזיכרון לטווח הרחוק. "זה קורה דווקא לא בזמן חלומות, כמו שרבים חשבו תחילה, אלא בשלבי השינה העמוקים מאוד, המאופיינים בגלי מוח איטיים ומסונכרנים.
"אפשר היום לגרות את המוח גם באמצעות הפעלת זרם חשמלי עדין ולא כואב לגולגולת, ולשפר כך את הסנכרון בין גלי המוח בשלב השינה העמוקה, ובתקווה את הזיכרון".
זה לאנשים עם בעיות זיכרון או לכולם?
"מבחינה רגולטורית, תמיד מתחילים במצב של תחלואה, והיום אין אינדיקציה שמאפשרת העצמה קוגניטיבית לאנשים בריאים. מה שכן יש לנו הוא בדיקות שמראות שאנשים ספציפיים שסובלים מירידה קלה בזיכרון עומדים לפתח דמנציה חמורה, ובהם כבר מותר לנו לטפל.
"יש היום תרופות לזה, וגם תרופה היא אירוע פולשני, אז למה שלא נעשה גירוי מוחי לצורך שיפור הזיכרון? זה כנראה לא ירפא את המחלה, אבל גם גירוי מוחי באמצעות אלקטרודות מושתלות לפרקינסון לא מרפא את המחלה. הוא כן יכול לתת לאנשים עשור של פעילות אחרי שהטיפול התרופתי מוצה. אז למה בפרקינסון כן ובדמנציה לא?
"בעתיד, כשנצליח למדוד את הפעילות בצורה מדויקת ולגרות מבחוץ בצורה מאוד מדויקת, נוכל אולי לעשות זאת באופן לא פולשני, ואז להרחיב את השימוש במוצרים הללו עבור פלחים הרבה יותר רחבים של האוכלוסייה".
זיהיתם גם שאנשים יכולים לעבד שמע בשינה. זה אומר שאם יספרו לנו משהו בלילה, למחרת נזכור אותו?
"תאי השמע אכן פועלים בשינה, אם כי חסר כנראה המשוב מהאונה המצחית שנותן למידע הזה משמעות. ישנם מחקרים שמראים שאם מלמדים קטע טקסט מסוים כשברקע מוזיקה וקטע אחר עם מוזיקה אחרת ואז משמיעים רק את אחד הקטעים המוזיקליים האלה בלילה, נזכור למחרת את הטקסט שנלמד איתו טוב יותר מאשר את הטקסט השני. אולי זו דרך לחזק זיכרון חיובי לעומת שלילי".
הניתוח שעושה עלייה
בין כל ההתערבויות האפשריות שנחקרות במעבדה, איזו הכי קרובה לשוק?
"בכנס הבריאות של ג'יי.פי מורגן, שבו נקבעים הטרנדים בתחום, נאמר שנוירוטק יהיה אחד התחומים המובילים בעולם הרפואי־עסקי בשנים הקרובות, אך כעת המטרה היא למצוא את הקילר אפ".
הכוונה לא לאפליקציה שהורגת אנשים - זה קל בתחום הזה - אלא לזו שברגע שהיא מבליחה לשוק ברור לכולם שאי אפשר בלעדיה, והאימוץ המאסיבי שלה דוחף את כל התחום קדימה.
"כרגע, המטרה המוצהרת של רוב החברות שעוסקות בתחום היא לאפשר לאנשים משותקים לחלוטין, כולל אובדן יכולת תקשורת, להביע את עצמם ישירות מהמוח למחשב", אומר פריד. "ההבדל בין החברות היום הוא בעיקר ברמת הפולשנות. נוירלינק רוצה להשתיל במוח 100 שערות קטנות, כה זעירות שכמעט אי אפשר לראות אותן, והן יביאו לנו מידע מ־1,000 תאים, שזה המון, המון מידע. יהיה מאתגר מאוד לעבד אותו.
"קשה להתחרות בהשתלה הישירה מבחינת הדיוק ומהירות קבלת המידע, אך חברה בשם סינכרון משתילה בהליך צנתור מכשיר בכלי דם שעולה עד המוח, ורושמת פעילות לא של תאים ספציפיים אלא של אזורים מסוימים במוח. מדובר במידע פחות מדויק, אבל יהיו הרבה יותר מטופלים שמוכנים להשתתף בניסוי כזה. רמה אחת מעל זה נמצא הגירוי מהקרקפת. יש עדויות התומכות בכך שאפשר לעשות לא מעט גם עם זה".
בינתיים בישראל, נערך לפני כמה שבועות בבית החולים הדסה הניתוח הראשון להשתלת אלקטרודות בשיטה שבה מתמחה פריד. "גם באיכילוב צפויים ליישם אותה", הוא אומר. היקף ההטמעה תלוי לסל הבריאות, כי זו טכנולוגיה לא זולה, אבל היא יכולה לשנות חיים של חולי אפילפסיה ופרקינסון, וגם להיות רלוונטית לפוסט טראומה, וזה משמעותי מאוד לישראל כרגע".
"לא בנויים להרבה מידע"
במכון שמקים פריד באוניברסיטת רייכמן יבחנו לא רק גירויים מוחיים ישירים ומוחות היברידיים. "אנחנו מקבצים אנשים מדיסציפלינות שונות כדי לבחון כל מיני פנים של האינטראקציה בין בינה מלאכותית למוח. נלמד מהמוח איך אפשר לשפר את הבינה המלאכותית, ולהיפך".
גם סייבר הוא תחום רלוונטי בהקשר הזה. "בסופו של דבר המוח הוא עדיין רכיב עם חולשות, פגיע לאינפורמציה. לכן סוכנים שליליים יכולים אולי לנצל את החולשות האלה כדי להחדיר מידע. נקודת המוצא היא איך אנחנו מטייבים את המידע ואיך אנחנו שולטים במה שנכנס אלינו, לאלגוריתמים ולמוחות. מידע הוא חומר הגלם שעליו פועלים הן המוח והן הבינה המלאכותית, והוא גם התוצר שלהם".
בעיית הרוע היא אחד הנושאים שמעסיקים את פריד בשלושת העשורים האחרונים. ב־1997 הוא כתב על כך מאמר מכונן בכתב העת Lancet וב־2021 ערך ספר שעסק בתופעה, ששמו "המוח שלוחץ על ההדק".
פריד בחן מהם הכוחות המאפשרים לאנשים "רגילים" להצטרף לקבוצות אלימות ולבצע מעשים מזעזעים, מה שהוא כינה סינדרום E. המסקנה שלו הייתה שבתהליך הזה מעורבת קליפת המוח, דווקא החלק שאנחנו מזהים עם אנושיות ורעיונות נשגבים. פריד תיאר תהליך שבו מעשה הרצח או ההתעללות הראשון מעורר במבצע תגובות רגשיות עזות, אך כשהוא מגלה שזו לא התגובה הרצויה בסביבתו, הוא לומד בהדרגה לדכא את החלקים הרגשיים באמצעות החלק הרעיוני והאידיאולוגי במוח.
"בשנים האחרונות אנחנו רואים שסינדרום E מתפשט לקבוצות וירטואליות, כלומר אין כמעט גבול למספר האנשים שהסינדרום יכול להשפיע עליהם. במקביל, עודף המידע בעולם מוביל לקיטוב - אמפתיה מלאה בתוך הקבוצה לעומת חוסר אמפתיה מוחלט מחוץ לה. במידה מסוימת, זאת הפגיעות של המוח לאינפורמציה. אנחנו לא בנויים לכל כך הרבה אינפורמציה".
אפשר לפתח תרופה לזה?
"התרופה היא חינוך. אף אחד לא ייקח תרופה נגד האפשרות שיהפוך להיות אדם רצחני שטוף אידיאולוגיה. אבל אולי ההבנה של המנגנונים הביולוגיים יכולה לעזור לפתח את הכלים החינוכיים".
"אבן שואבת למדענים"
פריד עדיין לא יודע אילו חוקרים יביא למכון, אבל הוא כן יודע לומר שהוא מחפש צוות רב־תחומי: "אנשי AI, פסיכולוגיה, מדעי המוח, וגם אנשים שיהיו אחראים על הממשק עם התעשייה. אם נניח נרצה לפתח רובוטים שמונעים מכוח המחשבה של בני אדם, ואני בעד, ברור שנצטרך גם מהנדסים ואפילו אנשי משפט, שיאמרו עד להיכן מוגדרת האחריות האנושית.
"מדענים ורופאים מישראל עוזבים בקצבים שלא הכרנו. זו ממש השמדת ערך נוראית של מדינת ישראל שמתרחשת בשנתיים האחרונות.
"חלק מהרעיון בהקמת המכון הוא ליצור אבן שואבת שתחזיר חלק מהאנשים האלה לארץ או למנוע את עזיבתם על ידי הקמת סביבה מחקרית שהיא ליברלית ופתוחה".