שלמה קרעי, הליכוד הוועדה לדיון בהצעת חוק התקשורת, 08.12.25 / צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב
לאחר שבוע סוער בכנסת, הרפורמה בתקשורת שמוביל השר הממונה שלמה קרעי התקדמה עוד צעד בדרך להפיכתה לחוק. את הרפורמה מלווה קול מחאה אדיר, שבמקרים רבים לא נשאר ללא מענה מצד שר התקשורת. התגובות של קרעי זכו לתגובות מצד המבקרים, התגובות לתגובות זכו לעוד תגובות - וחוזר חלילה.
האם יש ממש בחששות המתנגדים, או שבסך־הכול מדובר בליברליזציה של השוק? כדי לענות על השאלות האלה, נפרק את הרפורמה למרכיביה הבולטים - ומהם ננסה לבנות תמונה שלמה יותר. לצורך כך, נעזרנו במומחים מהתחום: ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ועם פרופ' עמית שכטר מאוניברסיטת בן גוריון.
● ועדת התקשורת החדשה יצאה לדרך; קרעי הבטיח: "הרפורמה לא תיעצר"
● עשרות עיתונאים נכחו בכנס החירום: "קרעי מאיים גם על ערוץ 14"
ביטול ההפרדה המבנית
מה זה אומר? כיום, חוק הרשות השנייה קובע חובת הפרדה מבנית בין גופי שידור החדשות לבין החברות המסחריות המפעילות את הערוצים, לפיה בעל רישיון לשידורי טלוויזיה נדרש להקים חברת חדשות שהיא חברת־בת מופרדת מהחברה המחזיקה בה, ולקבל עבורה רישיון ייעודי. הרפורמה תבטל את החובה.
מה טוענים המתנגדים? גופי החדשות יהיו נתונים ללחצים מסחריים ופוליטיים, ובעלי אינטרס יוכלו להטות את הסיקור התקשורתי.
מה טוען קרעי? "הפרדה בין חברת חדשות לבעלי הערוץ קיימת רק בישראל! המדינה היחידה בעולם".
מה העובדות? "זה לא נכון להגיד שאין הפרדה מבנית בשום מקום בעולם", מסבירה לנו ד"ר שוורץ־אלטשולר. "את ההסדר הספציפי הזה אין, אבל כן קיימת בעולם התפיסה לפיה צריך להגן על העצמאות של גופי החדשות: בבריטניה יש כללים ברישיונות שמחייבים שמירה על עצמאות עריכתית, מועצת עיתונות מאוד חזקה ונציבות בתוך הרגולטור שמאפשרת קבלת תלונות על אתיקה; באיחוד האירופי עבר חוק שקובע במפורש שצריכה להיות חובה לעגן את עצמאותם של העורכים של כלי התקשורת. האם הם עשו את ההפרדה בצורה כזאת של הקמת חברה נפרדת? לא, אבל הרעיון בהחלט קיים".
פרופ' שכטר מוסיף כי אף שהטענה של קרעי אינה שגויה כשלעצמה, חשוב להתחשב בהסדר הכולל. שכטר מציין כי משרד התקשורת הממשלתי שיש בישראל לא קיים באף דמוקרטיה מערבית וכמעט באף מדינה בעולם. "מאז שנות ה־90 בוטלו בעולם משרדי התקשורת הממשלתיים, ובמקומם הוקמו רשויות תקשורת עצמאיות, מנותקות מהדרג הפוליטי. יש היום כעשר מדינות שיש בהן משרד תקשורת, כשהדמוקרטיה היחידה היא יפן. ב־1996 גם ממשלת ישראל קיבלה החלטה להחליף את המשרד ברשות עצמאית, וההמלצה חזרה על עצמה מאז, אבל הממשלות לדורותיהן התעלמו ממנה".
"מה שקרעי מנסה להגיד זה שלא צריך כלום", אומרת שוורץ־אלטשולר, "אבל בתזכיר חוק שלו הוא מבטל גם את הצורך בכללי אתיקה מרכזיים של הרגולטור, וגם את נציב תלונות הציבור שכיום קיים ברשות השנייה, ואפילו את הדברים הקטנים שקיימים למשל לגבי ערוץ 14 - החובה הזאת שהעורך יהיה לגמרי עצמאי. את כל הדברים האלה הוא מבטל - ואותם יש בעולם".
השינויים ברייטינג
מה זה אומר? הרייטינג (מדרוג) הוא הערכה של אחוזי הצפייה בתוכנית טלוויזיה מסוימת. כיום אחראית עליו "ועדת המדרוג" שהוקמה בהסכם שנעשה בין המפרסמים, הפרסומאים וגופי השידור. הרפורמה של קרעי מסמיכה את הרגולטור לחייב את השחקנים לפרסם בזמן אמת כל מיני נתונים.
מה טוענים המתנגדים? המדינה תקבל גישה לכל נתוני הרייטינג ותפרסם אותה בעצמה, בדומה לרוסיה ולסין.
מה טוען קרעי? "אין שום התערבות של המדינה, פשוט שקיפות של נתוני האמת".
מה העובדות? שכטר אומר כי הסדרה מדינתית של עניין הרייטינג היא שינוי משמעותי מהמצב הקיים, שכן כיום נושא הרייטינג כלל לא קיים בספר החוקים. "זה עניין מסחרי טהור", הוא טוען, "בו המדינה צריכה שהמעורבות שלה בנושאים כאלה תהיה מינימלית", אומר שכטר.
לפי שוורץ־אלטשולר, הבעייתיות בהצעה היא שעלול להיווצר "סוג של כאוס במדידה, כל אחד ימדוד אחרת, ואז לא יהיה ניתן להגיד שיש מטבע אחד של כל השוק שלפיו אפשר למדוד".
לדבריה, "היות שמדידת הרייטינג היא אינטרס של השחקנים ושל המפרסמים, אם אין מטבע אחוד של מדידת רייטינג, אי־אפשר יהיה לסנכרן את שוק הפרסום, והשוק לא יוכל לתפקד. איך מפרסם יוכל להחליט כיצד לחלק את תקציבי הפרסום שלו בין כלי התקשורת השונים? איך הוא יידע כמה כסף צריך לשלם לכל ערוץ אם כל אחד מהם מודד רייטינג בצורה שונה?".
"אבל", היא ממשיכה, "זו לא הלאמה של המדידה. בסופו של דבר, לא כתוב בהצעת החוק שהמדינה או הרגולטור ימדוד את הרייטינג. אין שום התייחסות בהצעת חוק לאופן מדידת הרייטינג, זה פייק ניוז".
מבנה הרגולטור החדש
מה זה אומר? במצב הנוכחי, הרגולטורים בשוק התקשורת הם מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. הרפורמה מציעה להקים מועצה חדשה שתסדיר את השוק בכללותו, ותורכב משבעה חברים: מרביתם (ארבעה) נציגי ציבור ומיעוטם (שלושה) עובדי מדינה. שלושת עובדי המדינה יהיו נציגי משרד התקשורת, רשות התחרות ורשות האסדרה. כדי למנוע ככל הניתן מעורבות פסולה בבחירת נציגי הציבור, מוצע להקים ועדת איתור שתבחר את נציגי הציבור.
מה טוענים המתנגדים? העצמאות שהייתה לגופי הפיקוח תיעלם, והכוח ירוכז בידי גורם פוליטי.
מה טוען קרעי? "המועצה החדשה תהיה מועצה בלתי תלויה ומבוזרת".
מה העובדות? כיום, מועצת הרשות השנייה מורכבת מ־15 חברים שממנה הממשלה בהמלצת שר התקשורת - כלומר, 100% מהחברים ממונים על־ידי גורם פוליטי. מועצת הכבלים והלוויין מורכבת מ־13 חברים שמציע שר התקשורת לממשלה, ומהם רק שני חברים מתמנים על־ידי גורם שאינו פוליטי - כלומר, כ־85% מהחברים ממונים על־ידי גורם פוליטי. במקרה של המועצה המוצעת, חמישה מתוך שבעה חברים ימונו על־ידי שר התקשורת - ארבעה נציגי הציבור ונציג משרד התקשורת. כלומר, כ־70% מחברי המועצה ימונו על־ידי גורם פוליטי.
אבל יש אבל: ארבעת נציגי הציבור שממנה שר התקשורת - שהם רוב הוועדה - ימונו מתוך מאגר שבוחרת ועדת איתור. ועדת האיתור תמנה חמישה חברים, ומתוכה רק היו"ר, שהוא מנכ"ל משרד התקשורת, מתמנה על־ידי השר. ארבעת האחרים הם גורמים מהדרג המקצועי (או עובד מטעמם) או מהאקדמיה: מנהל רשות האסדרה, ראש אגף התקציבים, הממונה על התחרות ואיש אקדמיה שייבחרו ראשי החוגים לתקשורת.
בנוסף, כדי להבטיח את עצמאות הרשות המוקמת, יהיו הסדרים נוספים כמו הקמתה כתאגיד סטטוטורי נפרד מהממשלה; הגבלת כהונה לחברי המועצה; הגבלת היכולת לפזר את המועצה או להדיח את חבריה; קביעה של חובת החברים להפעיל את שיקול־דעתם באופן עצמאי; תקצוב הרשות בחוק התקציב השנתי בסעיף נפרד.
ובשורה התחתונה?
אז כשמחברים את הנקודות, איזו תמונה אנחנו מגלים? לדעת שוורץ־אלטושלר, "70% מהרפורמה היא נדרשת - בכלל זה מבנה הרגולטור, הצורך לייצר האחדה של מגרש המשחקים והחלוקה מחדש של נטל ההפקה הישראלית המקורית". אבל אחד ההיבטים שמעוררים קשיים, לשיטתה, הוא "הצפת השוק, התחרות הבלתי מפוקחת. הבעיה שאם באמת השוק יהיה מוצף, אין שום ערובות לתוכן ולאיכותו.
"משרד התקשורת בעצמו כתב על כך ששוק התקשורת הוא שוק שיש בו בעיה שנקראת 'א־סימטריה במידע': היצרנים יודעים הרבה יותר מהצרכנים, ולכן הצרכנים לא מסוגלים לעשות באמת החלטה טובה לגבי המוצר. מי שצופה במהדורת החדשות לא באמת יודע להעריך את התוכן או להבין מה קרה מאחורי הקלעים. לכן תחרות חופשית בשווקים שיש בהם באופן אינהרנטי א־סימטריה במידע היא לא ערובה לאיכות של תוכן".