יו''ר רב-בריח, שמואל דונרשטיין, והמנכ''ל לשעבר, עידן זו-ארץ / צילום: אייל טואג
בית המשפט הכלכלי דחה בשבוע שעבר בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת רב-בריח ובכיריה, ובהם בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון, שמואל דונרשטיין, והמנכ"ל לשעבר, עידן זו-ארץ. התביעה עסקה בהנפקה שבה גייסה רב-בריח 125 מיליון שקל בשנת 2021, ונטען בה כי התשקיף שפרסמה החברה לקראת ההנפקה כלל פרטים מטעים ודוח כספי שהסתיר הפסדים. כאשר אלה התגלו, כך נטען בתביעה, שער המניה נפל והסב למשקיעים בהנפקה נזק בהיקף של כ-45 מיליון שקל.
● היזם הפסיד למשקיעים 160 מיליון שקל באחת הפרשות החמורות של העשור - אך זכה לקנס מופחת
● שני פסקי דין סותרים והשאלה בדרך לעליון: מי יממן תביעות ייצוגיות?
● בדרך להנפקה? שתי קבוצות מסעדות מושכות את המוסדיים, למרות הסיכונים בענף
רב-בריח טענה בתגובה כי לא הסתירה דבר מהמשקיעים, וכי כל המידע שהיה ברשותה במועד ההנפקה נמסר כדין. חלק מהנתונים, הבהירה רב-בריח, נודעו לה רק בשלב מאוחר יותר.
עוד טענה החברה בין היתר כי מועד פרסום התשקיף לא נקבע על-ידה אלא על-ידי רשות ניירות ערך, וכי העובדה שהמניה נפלה כאשר פורסמו נתוני ההמשך אינה מעידה על הטעיית המשקיעים.
הבקשה לייצוגית נדחתה כאמור, אך מה שהוביל את השופט מגן אלטוביה לקבל את ההחלטה כלל לא נגע לנתוני ההנפקה אלא לזהות התובעים. התביעה הוגשה על-ידי עמותת נציגי הציבור, שיוצגה על-ידי עורכי הדין שלומי מושקוביץ ונתי פולינגר, אך בית המשפט קבע כי מי שאמורים היו להגישה הם המשקיעים המוסדיים שהשתתפו בהנפקה - ואלה בחרו שלא לתבוע.
ואומנם, כל המניות בהנפקה של רב-בריח נרכשו על-ידי 30 גופים מוסדיים, ובראשם אלטשולר שחם, שרכש 60% מההקצאה בשווי של 75 מיליון שקל. החברה טענה אפוא כי המוסדיים המתוחכמים בחרו שלא לתבוע, משום שלא חשבו שהוטעו, ולמרות שהעמותה פנתה והציעה להם להצטרף לתביעה.
הכדור עובר למוסדיים
בהחלטתו לדחות את הבקשה לייצוגית, בית המשפט נסמך על סעיף בחוק התובענות הייצוגיות, המתיר לארגון ציבורי לתבוע בשם קבוצת נפגעים - ובלבד שמי שניזוק ישירות מתקשה להגיש בעצמו את התביעה.
השופט אלטוביה הפנה לפסק דין של בית המשפט העליון מינואר 2025, שם נדחתה בקשה שהגישה עמותת "הצלחה" לאשר תביעה ייצוגית נגד בנקים זרים שהסבו לכאורה נזק למוסדיים בישראל - וכתוצאה מכך לחוסכים המנהלים דרכם את כספי הפנסיה. במרכז אותה פרשה עמדה הטענה לקרטל שבו השתתפו לכאורה הבנקים הזרים כחלק ממניפולציה סביב ריבית הליבור.
אלטוביה קבע כי משמעות הפסיקה של העליון היא כי אין להתיר לעמותה לייצג גופים מוסדיים בתביעה ייצוגית. כך, ולמרות שבהחלטה קודמת דחה אלטוביה את בקשת רב-בריח לסלק את התובענה על הסף, בית המשפט התמקד במוסדיים וקבע כי "יש לכבד את החלטתם שלא להשתמש בזכות התביעה העומדת להם".
הבקשה לייצוגית נדחתה מבלי להכריע בטענות לגבי ההנפקה.
אלטוביה ציטט מדברי שופט העליון, חאלד כבוב, שכתב לגבי המוסדיים כי "עסקינן בגופים מתוחכמים, עתירי משאבים והון, שאינם נמנים עם קבוצה חברתית מוחלשת, ולא מתעורר חשש כי יתקשו למצות זכויותיהם. גופים אלה קיבלו החלטה מושכלת שלא להגיש תביעה, כך שבהיעדר חשש לקיום כשל... אל לנו לטעות כי בידינו לקבל החלטה טובה יותר עבורם".
פסק הדין של אלטוביה מעביר אפוא את הכדור למוסדיים, ומותיר בידיהם את ההחלטה האם להשתמש בכלי העוצמתי של תביעה ייצוגית. על פניו, מתבקש שהמוסדיים - כבעלי המניות הגדולים ביותר מטעם הציבור, המשקיעים במניות רבות מהחברות בבורסה - היו מרימים את הכפפה ומגישים תביעות נגד חברות ומנהלים שכשלו, אך זה לא קורה.
חסמים המונעים תביעה
לפי מחקר של רשות ניירות ערך, במהלך העשור הראשון לפעילות בית המשפט הכלכלי (בין 2011 ל-2020) הגישו המוסדיים 1% בלבד מכלל התביעות הייצוגיות והנגזרות בדיני ניירות ערך. מדובר בסך-הכול בשש תביעות מתוך לא פחות מ-565 תביעות קבוצתיות שהוגשו באותה תקופה.
לפי הרשות, ישנם מספר חסמים המונעים ממוסדיים לתבוע: התמריצים הכלכליים אינם חזקים מספיק, המוסדיים לא תופסים את ניהול התביעות כחלק מרכזי מתפקידם, והם לעתים בניגודי עניינים מול החברות הציבוריות שבמניותיהן הם מחזיקים.
פרופ' דב סולומון, מומחה לדיני חברות מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים, החוקר את מעורבות המוסדיים, מסכים כי המבנה הריכוזי של שוק ההון הישראלי יוצר ניגודי עניינים ומונע מהמוסדיים מלפעול נגד בעלי שליטה ונושאי משרה. לגוף מוסדי אף אין לרוב תמריץ לפעול לבדו, ומנגנון דמי הניהול - המבוסס על שיעור נמוך יחסית משווי תיק הנכסים, ולא על התשואה שהניב התיק - לא יוצר גם הוא תמריץ למוסדיים להשקיע באכיפה פרטית.
פרופ' סולומון מוסיף כי מוסדי עשוי לשקול את האפקט המצנן של התביעה על היכולת לגייס מנהלים איכותיים לחברות ציבוריות או את השפעת התביעה על עלייה אפשרית בפרמיות הביטוח בכל החברות בפורטפוליו שלו. בהתאם לכך, מוסדיים מעדיפים להשתמש בכלים אחרים, כמו התנגדות למינוי דירקטורים בחברות בורסאיות, במקום לתבוע אותן.
המוסדיים מנהלים כיום נכסים בכ-3.5 טריליון שקל, כך שהערך הכלכלי של תביעות נגד חברות ספציפיות אינו בהכרח גבוה מבחינתם.
פרשנות מרחיקת לכת
על רקע החסמים הללו, פסק הדין של אלטוביה עשוי להקשות עוד יותר על ארגונים המייצגים את הציבור להיכנס בנעליהם של המוסדיים ולהגיש בשמם תביעות. למעשה, הפרשנות שהעניק בית המשפט הכלכלי להחלטת העליון בפרשת הליבור היא דרמטית - ואולי מרחיקת לכת.
זאת בראש ובראשונה מכיוון שבניגוד לפרשת הליבור, התביעה הפעם כללה גם משקיעים מהציבור שאינם מוסדיים, ואשר רכשו מניות רב-בריח אחרי ההנפקה. בית המשפט אף בחר שלא לאפשר למוסדיים המתנגדים לייצוגית נגד רב-בריח לפרוש מהקבוצה התובעת, כפי שמתיר החוק, אלא העדיף כאמור לדחות מראש את עצם האפשרות לנהל את התביעה.
מנגד, רב-בריח טענה בסיכומים שהגישה לבית המשפט כי המקרה דומה מאוד לפרשת הליבור, שכן בשני המקרים "אצה הדרך" לעמותה להגיש את הבקשה לייצוגית, וכי זו פנתה למוסדיים אחרי שממילא התכוונה להגיש את התביעה. החברה הוסיפה כי לא הוכח שקיים קושי המונע מהמוסדיים לתבוע בעצמם, וכי בהיעדרם לא ניתן באמת לדעת מה חשבו וכיצד היו פועלים.
העמותה צפויה לערער על פסק הדין לעליון. אך גם אם העליון יכריע במחלוקת, ספק אם הדבר ישנה את הרתיעה הקיימת בקרב המוסדיים מניהול עימותים בבית המשפט עם החברות הציבוריות.
כדי לעודד את המוסדיים לתבוע, פרופ' סולומון מציע לאמץ את הכלל שיושם בארה"ב, ולאפשר לבית המשפט להעדיף את התובע בעל האינטרס הכלכלי הגדול ביותר בתיק - לרוב גוף מוסדי - על פני התובע הראשון.
עורכי הדין דני כביר ונטעלי מימון השס ממשרד פירון, שייצגו את רב-בריח ואת נושאי המשרה של החברה, מסרו בתגובה: "אנו מברכים על ההחלטה המוצדקת של בית המשפט. לא בכדי בחרו המוסדיים שלא להגיש תביעה - הם לא ראו ממש בטענות חסרות השחר נגד ההנפקה".