"חודש מאי היפהפה": העמדה מובחנת של דמויות "אחרות" בקדמת הבמה
"אנשים החלו לשים לב שמשהו לא בסדר כשהגיעה השעה 21:39 ביום שלישי, 14 במאי, ופעמון המעלית לא צלצל. בכל זאת, זה לא היה יום לגמרי רגיל, ודווקא משום אי-רגילותו הייתה ההכרה האיטית לחלחל ולמלא את הלבבות בדאגה". כך נפתח הפרק המכונן ברומן בעל השם הנאה "חודש מאי היפהפה", שאף שנכתב בעברית על אדמתנו אנו, ניתן לראות בו רומן מתח אמריקאי. אבל לא רק.
● "מרגו צריכה כסף": כמה חופש באמת נשאר לאישה כשהגוף הופך למטבע
● גלעד כהנא בשלושה סיפורים בועטים ועדי קיסר משכיבה לישון: המלצות קריאה לסופ"ש
הסופרת הלגמרי ישראלית לירן גולוד בראה מותחן פסיכולוגי שמתרחש בקווינס, השוליים המעט מודחקים של ניו יורק, ועוסק במשפחה של אחראי בניין משותף. גיבורי הרומן הם ג'ייסון, בחור צעיר על הספקטרום שמנקה את הבניין, וחברתו ליזי, בעלת מוגבלות כלשהי אף היא. כאשר ג'ייסון נעלם, משפחתו וזוגתו יוצאים למסע חקירה מסועף על מנת לחפש אותו, מה שיוצר, לצד עלילות משנה נוגעות ללב המתרחשות אף הן בבניין, רגעים קונפליקטואלים ומעוררי מחשבה המפגישים את הדמויות "הרגילות" (נוירוטיפיקליות) עם אלה שצריכות עזרה.
''חודש מאי היפהפה'' / צילום: כריכת הספר
הפורטה הבולט של הרומן הוא לא רק העמדה מובחנת של דמויות "אחרות" בקדמת הבמה, אלא הכתיבה הנהירה והמשוכללת של הסופרת. ספר מהודק, מושך לב ועין, מותח ומרגש לפרקים, שמגיש רומן מעניין וקל לעיכול.
לירן גולוד, 256 עמ', הוצאת כנרת זמורה ביתן
"הרבע הנותר": החיים ללא משפחה גרעינית, מפי זו שנשארה אחרונה
שימו לב לפתיחה המצמיתה של הממואר הקצר הבא: "ומה יהיה על הבדיחות? בדיחות משפחתיות אינן יכולות לחרוג מבית גידולן. הן לא בדיוק הומור, יותר אחוות מי שהיו שם. מושב לצים פרטי לגמרי, מביך בחוסר התחכום שלו, קלוש יותר מהחלקה על קליפת בננה. מסיבה זו לא משתפים אותן עם אחרים - הם לא יבינו מה מצחיק. אפשר לומר שעכשיו, אחרי הסתלקותם של אמא, מוטי ואבא, תם עידן הבדיחות המשפחתיות שגדלתי עליהן".
בספר השביעי שלה מתארת הסופרת אביבית משמרי את החיים בעולם ללא משפחה גרעינית. אביה מת, אמא אושפזה במוסד סיעודי ומתה, ואחיה חולה הסכיזופרניה אף הוא נפרד מהחיים, והכותבת מגלה שהיא "הרבע הנותר", מי שנשארה אחרונה, לכתוב, להספיד, להבין.
''הרבע הנותר'' / צילום: כריכת הספר
הספר מורכב מפרקים קצרים, כאנקדוטות מחשבה מזוקקות, א-כרונולוגיות, הפורשות את סיפור המשפחה כפי שרואה אותו משמרי. באמצעות הכתיבה היא בוחנת לא רק את זיכרונותיה מהוריה העיראקים, מילדות פשוטה במציאות לא פשוטה, מהמוסד שבו הייתה מאושפזת אמה ובהתמודדות עם מחלתו הנפשית של האח, אלא גם את מעשה הכתיבה עצמו ואת האפקט שלו על מנגנוני האבל, ותפקידו בכוח הגדרת תפקידה של מי שנותרה. היתמות המשפחתית, הנצחית, מדומה ל"כלי סדוק", שבתוכו נמצאים כל האנשים החיים, אלו שמתבוננים במתים שעזבו אותם, ובו זמנית ממשיכים לחיות בתוכם.
אביבית משמרי, 116 עמ', הוצאת פטל
"המורה": מורה שרק רוצה הביתה במערכת שאיבדה שליטה
מורה צעיר וחסר שם עובד במערכת החינוך הישראלית. מה הוא בסך הכל רוצה? לחזור הביתה בשלום ולחגוג יום נישואין ראשון עם אשתו. אבל 146 צעדים (זהים כמעט למספר עמודי הרומן הקצר הזה) מפרידים בינו לבין החופש האינסופי, כאשר באופן מהופך למצופה, תלמידי בית הספר הופכים למעין סוהרים אכזריים, בעוד המורים לאסירים שאסור להם, כדברי פינק פלויד, לבנות עוד לבנה בחומה.
''המורה'' / צילום: כריכת הספר
רומן זה, שהעפיל לרשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2025, נכתב על ידי מי שמלמד ספרות ואזרחות בתיכון ישראלי למעלה מעשור, ובעמוד הראשון של הספר, עוד לפני שקוראים פיסה ממנו, מודפסות המילים: מבוסס על מערכת חינוך אמיתית. ובתוכה הסיפור.
"שום שורה ביוגרפית שלו לא רמזה שהוא עתיד למצוא את עצמו מורה. כשהיה קטן התעניין תמיד בספורט, במוזיקה ובבנות יותר מאשר במתרחש בכיתה, שאליה היה נכנס בעיקר כדי לבלות איתן". המטאפורה הסאטירית הסובבת אזרח ישראלי שתכנן חיים אחרים מלמד תלמידי תיכון מסתבכת והולכת כשבמתחם בית הספר איש החינוך נקלע לסאטירת אימה.
מורים ומורות, כך מסביר ארד לקוראיו במכתב אזהרה מעורר מחשבה, איבדו שליטה על המערכת, בעוד תלמידיה איבדו כל רסן. ולקוראים נותר רק לתהות על הסיבה.
אלון ארד, הוצאת קתרזיס, 142 עמ'
"היסוד הנפשי": כתיבה שמותירה את הקורא עם הבנה חדשה
גבר באמצע החיים, איש משפחה, מוזיקאי ואינטלקטואל שנע בין הגשמה לכישלון, מוצא את עצמו מקלח את אביו הזקן, בערוב ימיו במוסד. האינטראקציה המושתקת בין השניים מובילה את הבן למסע אחורה בזמן, בו הוא מנסה לפענח את היסוד הנפשי של ילדותו, זה שהוביל אותו להיות האדם שהוא, לטוב ולרע.
''היסוד הנפשי'' / צילום: כריכת הספר
תוך כדי הקריאה בסיפור המשפחתי מנקודת מבטו הוא פונה אל נפשו בגוף שני, במעין דיאלוג פנימי, ומתגלים פצעיו של הבית ושל החיים בצל האב. "לרוב אתה חש שהדיכאון לא קשור לעולם החיצון. לנסיבות. לאכזבות. לציפיות. לדברים שקורים. לאנשים שפוגעים. אלא המערכת תוקפת את עצמה ורק אז התודעה משליכה זאת על העולם החיצון. כלומר מקשרת בין הכימי לעולם התופעות והאנשים. מסדרת מחדש את הנרטיבים. היא הרי חייבת לנמק לעצמה את מצבה".
בסיפור התבגרות שנע בין אלימות, אומללות, אפלה וחמלה, כותב עמיחי שלו ספר התוהה על מקורו של הכאב האנושי. בכתיבה מאופקת ונטולת מלודרמה, מצליח הרומן לאבחן את מקורותיו בתוך תא משפחתי מלא בפגמים, ולהשאיר את הקורא, עם הבנה רכה מאוד וחדשה על עצמו. הרומן זכה לאחרונה בפרס ברנר היוקרתי והיה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר.
עמיחי שלו, הוצאת ידיעות ספרים, 248 עמ'
"אינסוף שברונות לב קטנים": יאנג אדולטס: סוגה שמתמקמת פה
ישנן סוגות ספרותיות שמהגרות לתרבות הקריאה העברית באיחור אופנתי, בהן ספרות אירוטית, ז'אנר הממואר והאוטופיקשן, והשירה ההיברידית שנעה בין פרוזה לשירה. כולן התחילו בחוץ, ביבשות אחרות רחוקות מן הלבנט, וכבשו לאט ובמתינות את המדף העברי. אך נדמה כי לסוגה המזהירה שמקורה באמריקה ה-ya (יאנג אדולטס) עדיין קשה להגיע לפינה העברית שלנו. מדוע אין בספרות העברית יצירות המתאימות גם לנוער, לצעירים ולמבוגרים, נוסח ספרים מיתיים "אשמת הכוכבים" או "כמה טוב להיות פרח קיר?" והנה, מיכל פיטקובסקי, סופרת עברית זוכת פרסים הכותבת לילדים ונוער, אוחזת בשרביט והופכת לנציגת הז'אנר.
''אינסוף שברונות לב קטנים'' / צילום: כריכת הספר
ברומן צעיר ויפה היא עונה על השאלה בספר שמתמודד עם שאלות של מיניות ומגדר. הסיפור עוסק במערכת היחסים המפותלת בואך דרמטית בין מעין ונועם, צעירים ביסקסואלים שוחרי ספרות המחפשים את מקומם הנכון בעולם ואת הידיים הנכונות להניח בהם את הלב שלהם, פן ישוב ויתרסק. על רקע סצנות מעט פרובוקטיביות, שאלות על מיניות וגם על ספרות - מין הוא לא הדבר היחיד שמעניין את הגיבורים של הספר הזה - השניים נפרדים, מתאהבים, מתוודעים זה לגבולותיו של זה ובעיקר לעצמם, ומגלים שלפעמים להיות קצת מוזר ואחר, זה אמנם מכאיב, אבל גם לא רע בכלל.
מיכל פיטקובסקי, 290 עמ', הוצאת כנרת זמורה-ביתן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
