באר שבע. דבקה במודל הפרברי / צילום: Shutterstock
בזיכרון הישראלי הקצרצר שלנו, לא רבים זוכרים את הבריחה מתל אביב, שנמשכה עד סוף שנות ה־80 של האלף הקודם. כמות ההגירה השלילית נטו הייתה כמעט בלתי נתפסת: האוכלוסייה בעיר צנחה מאז סוף שנות ה־60 בכ־20% - הכי רחוק מדימוי "העיר ללא הפסקה" שכולם נוהרים אליה. אבל הלקח החשוב מאותן שנים הוא שהשינוי שהגיע היה רחוק מהסטריאוטיפ על החלום הנדל"ני הישראלי.
● הצפון מתעורר: הסכם מימון ב-91 מיליון שקל לפרויקט בקריית שמונה
● עיר מעל האיילון: התוכניות להקמת מתחמי התחבורה החדשים בגוש דן
אם כבר, התשוקה ל"בית עם גינה" היא זו שהבריחה את התושבים לערי לוויין, והזניקה מקומות כמו רמת השרון ואפילו מערב ראשון לציון. ואז הם חזרו - בעיקר כי תל אביב נזכרה שהיא עיר; כזו שבה גם בני המאיון והאלפיון העליון מוכנים להצטופף עם עוד עשרות דיירים, בתנאי שלמטה, ברחוב ובמרחק הליכה, הם ימצאו כל מה שבן אדם צריך.
התחלתי בתל אביב רק בגלל הניגוד המשווע, והצורך לחזור ולהתריע על המתרחש בבאר שבע. זאת על רקע נתונים חדשים שפורסמו השבוע, שהראו ברמת המקרו את מה שכל מי שמתגורר בעיר מרגיש ביום־יום: "הפתרונות" של קובעי המדיניות אולי עובדים, אבל הם פשוט שגויים מהיסוד.
האנומליה של בירת הנגב
שימו לב לנתון הבא: ב־2019, 69.7% מהבניינים בבירת הנגב היו צמודי קרקע - יחידה אחת או שתיים על כל מגרש. שבע שנים לאחר מכן, ב־2025, בזמן שכל הערים הגדולות בישראל התנהלו הפוך, שיעור צמודי הקרקע בבאר שבע כבר עמד על 70.7%. זאת למרות הבנייה המאסיבית בעיר באותן שנים (תוספת של כ־1,500 בניינים), ואולי בעצם דווקא בגללה.
לכאורה זה מינורי, אבל כך עובד תכנון: המגמה היא החשובה, והיא זו שמבהילה. בתל אביב, לשם השוואה, צמודי הקרקע מהווים נתח של 25.2% לעומת 25.6% לפני שבע שנים; ירושלים ירדה מ־28.2% ל־27.3%, וחיפה הצטמצמה מ־19.5% ל־18.7%.
המגמות ברורות: באר שבע אינה מנסה להיות עיר, אלא לוחצת ודוחקת להציע פתרון פרברי לתל אביב. אלא שאם בפרבור עסקינן: למה להגיע לעיר מתוסבכת כל כך, במקום לאחד מעשרות היישובים הקהילתיים המקיפים אותה?
זה כבר מזמן לא סוד שהמלך עירום. רק בסוף השנה האחרונה נכשל מכרז ל־613 צמודי קרקע ב־14 מתחמים שונים בשכונת רקפות בבאר שבע. אף קבלן לא הרים את הכפפה והגיש הצעה, אפילו לא במחירי המינימום. זוהי אותה שכונה חדשה בצפון העיר שראש העירייה, רוביק דנילוביץ', התאמץ לשכנע לאשרה - הכל כדי שהתושבים לא יברחו ליישובים כמו להבים ועומר. מתוך 4,150 יחידות דיור בשכונה, 1,360 הן בשיטת "בנה ביתך" ועוד 1,230 הן צמודי קרקע קבלניים. גם בדצמבר 2024, נרשמו זוכים ל־42% מהמגרשים בלבד - 295 צמודי קרקע מתוך 707 שהוצעו.
בסופו של דבר, הבתים הללו הרי ייבנו. המדינה תוריד מעט את עלות הפיתוח, עלויות המימון יצטמצמו עם ירידת הריבית, הקבלנים ירכשו את המגרשים והישראלים יבואו - גם אם לאט מהמצופה. אלא שגם אז, קשה יהיה לראות בכך בשורה לבאר שבע.
רחוב ללא עיניים
תחשבו על תחושת הביטחון, אולי הבעיה הקרדינלית ביותר כרגע בעיר. חלמתם על בית עם גינה, אבל זה לא ממש מרגיע כשהבן או הבת צריכים לחזור בערב מתנועת הנוער דרך רחובות השכונה. ג'יין ג'ייקובס היא זו שטבעה את הביטוי "עיניים ברחוב" (Eyes on the Street): בעיר צפופה תמיד יהיה מישהו במרפסת או בבית הקפה; בשכונת וילות, הרבה פחות.
אז שייקחו אוטובוס? גם שירותי התחבורה הציבורית לעולם לא יוכלו להיות יעילים בשכונה הפרוסה על שטח עצום כל כך. השכונה והעיר דנות את עצמן לפקקים נצחיים, אלא אם מישהו יחליט לסבסד את התחבורה הציבורית, ללא היגיון כלכלי. בפועל, כל תושב נזקק לרכב פרטי, וכל הורה הופך לנהג מונית. לך תזכור שפעם חלמתם שבית עם גינה זו איכות חיים.
ולא לגמרי בשוליים - עדיין לא השתחררנו מהתפיסה שצפיפות היא דבר שלילי. אולי בגלל המטען הלשוני של המילה, היא משדרת דוחק ורעש, בעוד שמבחינה תכנונית וכלכלית היא המפתח לעיר משגשגת. לא מעט מחקרים שהוכיחו כי חיים בעיר גדולה וצפופה מעלים את פריון העבודה והשכר של העובדים בכ־25%. מדובר בתועלות כמו שוק עבודה מגוון, חילופי רעיונות מהירים, חדשנות, ואפילו האפשרות להגיע לעבודה ברגל או באופניים, בלי להיתקע פעם אחר פעם בפקקים.
כוכבי השבוע
מצוין: רשות התחרות מפחידה - בלי להוציא מילה
דלק ישראל הודיעה השבוע כי היא מתקרבת לרכישת חברת הסלולר הוט מובייל, לאחר שגברה על הצעתה של פלאפון המתחרה. דלק קיבלה מהמוכרת, חברת אלטיס של המיליארדר פטריק דרהי, בלעדיות ל־60 יום כדי להשלים את בדיקת הנאותות.
הפרט המעניין הוא המחיר: דלק הציעה 1.88 מיליארד שקל - זאת מול 2.3 מיליארד שקל בהצעת פלאפון. מדובר בפער של יותר מ־400 מיליון שקל.
דווקא כשהבון־טון הוא לרדת על הרגולטור, קיבלנו השבוע דוגמה לכך שלפעמים כוחו נוכח וברור - אפילו בלי לעשות כלום. החשש שרשות התחרות תבלום את המיזוג בין פלאפון (המחזיקה ב־22% מהשוק) להוט מובייל (15%), שכנע ככל הנראה את המוכרת שעדיף להתקדם לעסקה בטוחה, גם אם היא משתלמת הרבה פחות. ועל הדרך, הצרכן הישראלי אמור להרוויח תחרות חזקה הרבה יותר.
בלתי מספיק: התזכורת העצובה מהפקרות הפעוטונים
הטרגדיה השבוע בירושלים, שגבתה את חייהם של שני תינוקות, היא עוד תזכורת עצובה עד כמה הצורך במשילות ובהרתעה הוא בגדר פיקוח נפש. החוק היבש הסדיר כבר מזמן את התנהלות המעונות: כל מסגרת שבה שוהים שבעה פעוטות לפחות מחויבת ברישיון, והיעדרו הוא עבירה פלילית שעלולה להסתיים במאסר ובקנס. במקביל, התקנות קבעו במפורש את היחס המספרי בין הילדים למטפלות, את השטח המינימלי לכל מעון ואת חובת התקנת המצלמות.
הבעיה היא שחוק לחוד ומציאות לחוד, ושעד שקורה אסון - שום דבר לא זז. למעשה, גם כשמתרחש אסון, לכל היותר נבדק המתרחש באותו הרחוב, והחיים התקשורתיים של כל טרגדיה נמשכים רק עד האסון הבא. כשמדובר בהפקרות הפעוטונים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלממשלה נוח לעצום עין; להסדיר את התחום ולמצוא לילדים מקום חוקי זהו מהלך מסובך ויקר פי כמה.