שולמית מיכאלי גולדברג פרופ' מדענית מיקרובילוגיה / צילום: איל יצהר
פרופ' שולמית מיכאלי מאוניברסיטת בר אילן נבחרה לכלת פרס ישראל בתחום מדעי החיים לשנת תשפ"ו. היא נבחרה על ידי ועדה בראשות פרופ' אלישע האס מבר אילן ובהשתתפות פרופ' חגי ברגמן מהאוניברסיטה העברית ופרופ' מיכל שפירא מאוניברסיטת בן גוריון.
● קבוצה הכוללת את מאיר שמיר מתמודדת על רכישת חברת האסתטיקה הרפואית אינמוד
● חברת האסתטיקה הרפואית אינמוד מועמדת למכירה; אלו המתחרות עליה
ועדת הפרס ציינה בנימוקיה כי פרופ' מיכאלי היא חלוצת חוקרי ה-RNA בטפילים ברמה עולמית. כמו כן, חלוצת מחקר ה-RNA ותפקוד צורותיו השונות, תוך התמקדות בטפילים גורמי מחלות התוקפות אוכלוסיות מאזורים נרחבים בעולם. דוגמה למחלות אלה היא מחלת "שושנת יריחו" הנפוצה בארץ ונגרמת מטפיל מסוג לישמניה.
בראיון לגלובס בשנת 2018, אחד ממעט ראיונות שנערכו איתה בתקשורת עד היום, הסבירה מיכאלי כי לאדם ולגרגר אורז יש מספר גנים די דומה - כ-30-45 אלף גנים בעלי תפקיד ברור באדם, ו-32-55 אלף באורז. ובכל זאת, אדם הוא יצור מורכב ומתוחכם, בעוד שאורז - הוא בסך הכול אורז. הסיבה לכך היא מנגנון ביולוגי המאפשר לנו לנצל את מספר גנים באופן הרבה יותר מוצלח. המנגנון הזה גם עומד בבסיס מחקריה של מיכאלי.
עד שנת 2000, כשפוענח הגנום, הנחת היסוד הייתה שכל גן של דנ"א מקודד חלבון אחד ויחיד. כלומר, אם נניח שגוף האדם הוא שכונה, הרי שכל גן הוא תוכנית לבניין אחד.
מיכאלי מבקשת מאיתנו לדמיין שהתוכנית האדריכלית שלנו היא מודולרית. כלומר, לפעמים בונים את כל הבניין, לפעמים בונים רק את קומת הגן והגג ומחברים אותן זו לזו בלי קומות האמצע, לפעמים בונים רק את קומת הגן ללא יתר הקומות, לפעמים בונים רק את הקומות 2-5. כך, מאותה תוכנית גנטית יוצאים בניינים (חלבונים) שונים מאוד.
"ככל שבעל החיים מורכב יותר, כך סביר יותר שהוא משתמש בגנים שלו באופן יצירתי יותר, וכך הוא הגיע למורכבות הזאת", אמרה בראיון.
למשל, בבלוטת התירואיד, גן מסוים מקודד חלבון לתירואיד, ואילו במוח אותו גן מקודד פקטור גדילה. אותם גנים, אותה תוכנית בסיס, אבל היא יודעת לייצר גם מוח וגם תירואיד. בבני אדם, בערך 70% מהגנים יכולים לעבור שחבור חליפי.
והתמונה כנראה עוד הרבה יותר מורכבת ורבגונית. דמיינו למשל תוכנית אדריכלית שבה האדריכל כתב לעצמו כמה הערות בצד, אבל הן לא חלק מהשרטוט של הבניין. בכל גן ישנם מקטעים "שקטים" שלא אמורים לעבור תרגום לחלבונים. אולם, לפעמים הגוף מחליט לתרגם מקטע שבעבר לא תורגם. המשחק הזה מוסיף עוד יותר למורכבות ומאפשר לייצר עוד המון חלבונים מכל גן ומעשיר את השפה שבה כתובה תוכנית הגוף.
"אנחנו מתחילים להבין שכמעט אי-אפשר לחקור שום מנגנון בגוף כתהליך עצמאי ונפרד. כמעט כל תהליך בגוף תלוי בכל תהליך אחר בגוף, וחייבים לחקור אותם יחד - כל הגנום, כל הטרנסקריפטום (מולקולות ה-RNA) וכל הפרוטאום (החלבונים)", אמרה מיכאלי בראיון.
"אל תיקחו אותי איתכם"
מיכאלי חקרה RNA לא באדם אלא בטפיל הלישמניה, שגורם למחלת העור שושנת יריחו. טפיל זה, המתרבה באזורים מדבריים, הולך ומתפשט בשנים האחרונות מאזורים מרוחקים לעבר מקומות יישוב, בעקבות התפשטות אוכלוסיית שפני הסלע, נשאים של המחלה. לישמניה גורמת נגעים כואבים מאוד בעור וצלקות, ואצל אנשים עם מערכת חיסון פגועה, היא עשויה אף להיות קטלנית.
במסגרת המחקר שלה, גילתה מיכאלי מורכבות נוספת של השפה הגנטית: היא מצאה שייתכן חיבור בין שני חלקים שמקורם אינו באותו גן, דבר המגביר לאין ערוך את החיבורים האפשריים. אם נחזור לדימוי השכונה, הדבר דומה לבניית בניינים המורכבים מתוכניות אדריכליות שונות: הגג מתוכנית אחת והמחסן מתוכנית אחרת. דמיינו כמה בניינים שונים אפשר לבנות מאותו "פול" של תוכניות - הגנום על 20 אלף הגנים המקודדים שלו.
"הלישמניה צריכה לשרוד בתנאים שונים. בתחילת חייה היא נמצאת בזבובים בעלי דם קר ואחר כך בבני אדם או במכרסם בעלי דם חם, ולכן היא צריכה להיות מאוד גמישה מבחינת החלבונים שהיא מבטאת", מסבירה מיכאלי. "גילינו שתי תופעות ייחודיות בלישמניה - האחת היא שתחת עקה חמצונית (למשל, בעת טיפול בתרופות במחלה שהטפיל יצר), נוצר תהליך של מוות מתוכנן של תאים. הסיגנל שניתן לתא שמתחיל בתהליך ההתאבדות, ניתן באמצעות חלבון המופק בעקבות שחבור חליפי של יותר מגן יחיד. המנגנון הזה תואר בכתב העת Science בשער המגזין.
"כמו כן, בתנאי עקה פיזיולוגיים, מתרחש שחבור אחר, שגורם לטפיל שנמצא בסטרס להפריש חומר שמשדר לחברים שלו, 'אל תקחו אותי איתכם'. הטפילים נוהגים לצאת למסע מהמעי של המאכסן אל בלוטות הרוק שלו כדי להעביר את ההדבקה למאכסן חדש. הדרך הזאת היא קשה ומלאת חתחתים, והטפיל הפגוע בעצם אומר לחבריו, השאירו אותי כאן, אל תחכו לי, ממילא לא אוכל לשרוד", היא הסבירה.
במעבדתה אף החלו לפתח תרופה למחלה, המבוססת על יכולות ננוטכנולוגיות שגם בהם היא מתמחה. מלבד עבודת המעבדה שלה, מיכאלי כיהנה בין 2017 ל-2024 כסגנית נשיא למחקר באוניברסיטה. בתקופה זו עברה בר אילן מהפכה במסגרתה הגדילה משמעותית את מספר החוקרים המובילים שגייסה בתחומים מתקדמים של המדעים המדוייקים ובין כה השקעה רבה בתשתיות למחקרים מדוייקים.
ממייסדי העיר גבעתיים
מיכאלי, בת כ-70, נולדה בעיר גבעתיים. אמה, נעמי מיכאלי, עלתה לארץ מגליציה שבפולין בשנת 1935, והייתה ממייסדי העיר גבעתיים. אביה, מיכאל מיכאלי, היה חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ועלה מגרמניה במסגרת עליית הנוער בשנת 1939. הוא היה ממייסדי חיל ההנדסה.
מיכאלי נשואה לד״ר משה גולדברג שעובד במשרד הביטחון, והם הורים לשלושה ילדים.
היא סיימה תואר ראשון בביולוגיה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב ועשתה פוסט דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובבית הספר לרפואה בסן-פרנציסקו.