מה מסתתר בקומה הסגורה של תחנת אלנבי ברכבת הקלה בתל אביב?

בקצה אולם הכניסה של תחנת אלנבי, כשהדלת המסומנת "למורשים בלבד" נפתחת, העיצוב הכתום והמודרני מתחלף בבת אחת בחלל בטון מרושת צינורות. צפצופים, רעשי מכונות וזמזום חשמל מכל עבר. זוהי הירידה לקומה הטכנית של התחנה. הקומה שאליה 10,000 נוסעי הרכבת הקלה אשר נכנסים ויוצאים מדי יום בתחנת אלנבי אינם נכנסים לעולם. משתתפי כנס תשתיות לעתיד של גלובס בשיתוף בנק הפועלים, זכו אתמול (ד') להצצה נדירה מאחורי הקלעים של אחת מעשר התחנות התת-קרקעיות בקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן.

● כנס תשתיות לעתיד | להוזיל את מחיר הנסיעה או להגן על נהגי המוניות? בעד ונגד כניסת אובר לישראל
● כנס תשתיות לעתיד | מנכ"ל נתיבי ישראל: "אנחנו במבוא לקרייסס של התחבורה בגוש דן"

אודי קפלנסקי, סמנכ"ל הפעלה ושירות בחברת נת"ע, הוביל את הקבוצה במסדרון הארוך שמוביל לרשת חדרי הבקרה והמכונות, והסביר על המערכות שנועדו להתמודד עם התרחיש שמפחיד את מהנדסי הרכבות התחתיות בכל העולם: שריפה במנהרה.

 במנהרות של הרכבת הקלה / צילום: כדיה לוי

"הדבר הכי חשוב במקרה של שריפה הוא להפריד בין אנשים ועשן", אומר קפלנסקי בחדר המפוחים. בחדר ניצבים שני צילינדרים מתכתיים ענקיים שמתנשאים עד התקרה. אלה הם המפוחים, כל אחד מחובר לאחת משתי המנהרות המקבילות שבהן חולפות הרכבות. "כאן בתת הקרקע, העשן מסוכן לאנשים הרבה יותר מהאש עצמה". המפוחים יכולים לשנות את כיוון זרימת האוויר בהתאם לצורך. במצב רגיל, הם יוצרים יניקה ששואבת את האוויר מהרציפים ופולטת אותו החוצה דרך פירי אוורור. התפעול משתנה במצב חירום, כשרכבת שבה פרצה שריפה נתקעת בתוך המנהרה.

"הרכבת שנוסעת בתוך מנהרה מייצרת דבר שנקרא אפקט בוכנה", מסביר קפלנסקי, "היא דוחסת אוויר ודוחפת אותו קדימה. אני לא רוצה ליצור תמונה מנוגדת לזה. לכן במנהרה אחת אנחנו נמשיך לשאוב את האוויר החוצה, ובשנייה נדחוף אוויר פנימה - ואז נוצרת זרימה. העשן הולך לכיוון אחד, והאנשים הולכים לכיוון ההפוך".

כל 250 מטר לאורך המסילות קיים חיבור בין שתי המנהרות המקבילות, שמאפשר לנוסעים לעבור למנהרה "הנקייה". שם, המפוחים יוצרים לחץ חיובי שמונע מהעשן לחדור.

 מתחת לתחנת אלנבי של הרכבת הקלה / צילום: כדיה לוי

הכוננית, הנחש והגזייה

התחנות התת-קרקעיות של הקו האדום כבר הוכיחו את עצמן לא רק כתשתית תחבורה - אלא גם כמקלט מפני טילים בליסטיים מאיראן. במהלך מבצע "עם כלביא", כשהדי הפיצוצים הרעידו את הבתים, הפכו התחנות לבית זמני לאלפי תושבי גוש דן שחיפשו מחסה.

"בלילה הראשון הגיעו בערך 700 איש אל התחנות", מספר קפלנסקי. "בשיא הגענו ל-2,700 איש. ביום הראשון אנשים רצו פנימה בלי כלום בידיים, למחרת כבר הגיעו עם מזרונים".

לאט לאט אנשים התאקלמו. "היה בן אדם שהגיע לכאן עם הכוננית שלו והוריד אותה למטה", הוא מחייך. "אנשים הגיעו עם חיות המחמד שלהם. עם כלבים וחתולים עוד הסתדרנו. עם נחש הייתה טיפה בעיה, והיה גם אירוע כזה". ומה עם קפה? "אתם לא מתארים לעצמכם כמה אנשים הגיעו עם גזיות לתוך התחנה. אז ארגנו כאן את החגיגה".

 אולם הכניסה של הרכבת הקלה / צילום: כדיה לוי

לדברי קפלנסקי, תושבי בני ברק ורמת גן היו אלה שהשתמשו בתחנות באופן המשמעותי ביותר כמקלטים. התל אביבים מיעטו יותר לעשות זאת. התחנות התת-קרקעיות תוכננו מראש כך שיוכלו לשמש כמקלטים בשעת חירום, עם דלתות הדף, מערכות אוורור חזקות ויכולת הגנה מפני נשק לא קונבנציונלי.

***גילוי מלא: הכנס בשיתוף בנק הפועלים, ובחסות פלאפון ו-yes, דוראל, חברת נתיבי ישראל, כאף, קבוצת בזן, רציו אנרגיות, נת"ע, קרן ג'נריישן, מוריה חברה לפיתוח ירושלים ובהשתתפות חברת חשמל.