איך סיכון חיים הפך לפורמט

1

בתחילת השבוע, כשאלכס הונולד נעמד למרגלות מגדל הטאיפיי 101 בטייוואן והשדרנים של נטפליקס פטפטו עצמם לדעת, לא צפינו בעוד אתגר אקסטרים, אלא בבדיקת גבולות עבור המפלט הבא (ואולי האחרון?) של תעשיית הבידור. בעידן שבו AI מסוגלת לדמות כל סכנה בדיוק מושלם, תחושת "הסכנה הקולנועית" מאבדת מערכה. אז תעשיית הבידור מנסה לחזור אל מאגר האותנטיות האחרון שעוד לא ניתן לשכפול: סכנת חיים אמיתית בשידור חי.

● כמה כסף שווה טיפוס על מגדל בגובה 500 מטר? "הסכום מביך"
● הטרנד שלא מפסיק ברשתות: איך שוב הגענו ל-2016
● הסדרה החדשה שחושפת מה היה בצלחת של היהודים הקדמונים

כשנטפליקס החליטה להפיק את Skyscraper Live לא היו לה יומרות אומנויות מלבד ליצור אירוע מדיה באמצעות הדבר היחידי שהטכנולוגיה לא יודעת לייצר: אפשרות ממשית שמישהו ימות מול המצלמה. הונולד, שכבש את הצופים כשטיפס בשלווה על מצוק האל-קפיטן ביוסמיטי בדוקו Free Solo, מצא את עצמו הפעם בלב הפקה שמשודרת לייב ליותר מ-325 מיליון מינויים. השידור משך כ־6.2 מיליון מהם.

הקרקס המרהיב הזה חשף גם פרדוקס מוסרי: נטפליקס החליטה לשדר את הטיפוס בעיכוב של 10 שניות, מעין כמרחב חיץ שיאפשר להסיט מבט אם חלילה יקרה אסון.

2

בסוף המאה ה-19 הארי הודיני הפך סכנה למופע ראווה. הוא נכבל בשלשלאות, נטמן בארונות, הושלך למים קפואים, וסיכן את חייו פעם אחר פעם כי היה הראשון שהבין שהקהל מתפעל מהיכולת האנושית לשלוט בסיכון, יותר מהסיכון עצמו.

כמה עשורים אחר כך, באסטר קיטון כבר סיכן את חייו ללא כפילים או פעלולי מצלמה, כשעמד מול חזית בית שנופלת עליו בשם הבידור. ב-1974 פיליפ פטי פרץ את כל המסגרות: הליכת החבל שלו בין מגדלי התאומים היתה פעולה לא חוקית, לא מתועדת, ללא קהל בזמן אמת. הוא לא מכר כרטיסים ולא חתם על חוזים. הסיכון היה אדיר והמשמעות הייתה רוחנית בלבד.

3

מאז הוליווד עסקה בשיפור מתמיד של האשליה. בסוף שנות ה-70 מצלמת הסטדיקאם (steadycam) אפשרה לעקוב אחרי גיבורי הסרט מבלי לרעוד, וכך המחישה סכנה. בשנות ה-80 חברת האפקטים ILM של ג'ורג' לוקאס הביאה לעולם את טכנולוגיית "מחיקת הכבלים", ובשנות ה-90 סרטים כמו "סחרור מסוכן" ו"משימה בלתי אפשרית 2" כבר עשו בה שימוש מתוחכם. ידענו שסילבסטר סטאלון או טום קרוז קשורים לרתמות מעל התהום, אבל המוח שלנו הסכים למחיקה הדיגיטלית שלהן - ותחושת הסכנה הפכה להסכם לא רשמי בין הצופה לבין הסרט.

ב-2015, ב-The Walk, רוברט זמקיס השתמש בטכנולוגיית תלת ממד כדי להמחיש לקהל את האומץ והטירוף של המעשה של פיליפ פטי, והקהל כבר יכול היה להרגיש היטב את הריגוש שבמעשה, אך גם לדעת שלא יהיה לו מחיר. זו הייתה מניפולציה קולנועית מוצלחת, אבל אולי גם רגע שבו סכנה אמיתית הפכה מיותרת.

קרוז הבין כבר אז שהקהל מחפש 'הוכחת אנושיות' בתוך המכונה, והקפיד שלצד הרתמות והכבלים, "הזיעה" תהיה אמיתית. המעבר מסיכון חיים כביטוי אמנותי (קיטון) לסיכון חיים כמיצג טכנולוגי (זמקיס) ועד לסיכון חיים כנכס שיווקי (קרוז), במידה רבה הכין את הקרקע לשלב הבא.

4

ככל שהאשליה הקולנועית השתכללה, הלך וגבר הרעב לדבר האמיתי בשידור חי. זה הוליד זן חדש של גלדיאטורים טלוויזיוניים: טיפוסים כמו דייויד בליין, או בגרסתו המקומית חזי דין, עסקו במופעי ראווה של סיבולת אנושית עם מיני תעלולים - קבורה בארון, הקפאה בקרח והרעבה עצמית. אבל שם הקהל תמיד שאל "איפה הקאץ'?", כלומר קיווה שיש טריק שמגן עליהם.

אז הגיע פליקס באומגרטנר, שצנח מגבול החלל ב-2012 במימון רדבול, ושם הסכנה הפכה לראשונה לקניין רוחני תאגידי. ב-2013 ניק ואלנדה, דור שביעי ללהטוטני קרקס, כבר הלביש על הסכנה את הברברת של העידן החדש: הוא הלך על חבל מעל הגרנד קניון בשידור חי ללא רתמה, אך לא הפסיק לתאר לאוזנייה כל תנודה. הסיכון של שניהם היה אמיתי, אך כבר ארוז במנגנון הפקה משומן.

ב-Free Solo המצלמות שהצטרפו להונולד רק תיעדו פעולה שהייתה מתקיימת גם בלעדיהן. הונולד טיפס כי זה מי שהוא, והסרט זוכה האוסקר היה עדות ליכולות האנושית מבלי להזדקק לגימיקים. בלי מוזיקה דרמטית, בלי קריינות בלתי פוסקת ובלי רעיה מנופפת לשלום מהחלון.

ב-Skyscraper Live, הסדר התהפך. הונולד מטפס על גורד השחקים רק כי המצלמות שם, וצ'ק של חצי מיליון דולר נרשם לפקודתו. הפעולה מתוכננת סביב חלונות פרסומת, ספונסרים ושדרי קווים.

התשלום עורר קצת באקלאש. גם אם הוא לא "קטן" עבור שעה וחצי של שידור, הוא נראה בלתי מספק בגלל הפער בין סיכון חיים והערך שלו למכונת ההפצה הגלובלית.

בסופו של דבר, ההבדל בין Free Solo לבין Skyscraper Live אינו טכנולוגי, אלא מוסרי. הראשון היה סרט על אדם שמוכן למות כדי לפגוש את עצמו באמת. השני הוא שידור של מערכת שמוכנה שמישהו ימות כל עוד זה קורה בפרוטוקול שלה ועם חסות מסחרית. הסיכון עצמו הפך לפורמט.

5

AI יכולה לייצר כל פנטזיה בצורה מושלמת. בעולם כזה, הנכס הטלוויזיוני המשמעותי הבא הוא הפגיעות האנושית. ונטפליקס רוצה להיות הזירה שבה הפגיעות הזו נבחנת. הדיליי המובנה, השדרנים המפטפטים וחלונות הפרסום הם עוד מנגנון שהופך את הסיכון האינדיבידואלי למוצר צריכה המוני. הונולד כבר לא מנסה לנצח את הפחד עבור עצמו, אלא עבור המעסיק שלו.