על רקע המצב הביטחוני המתפתח ללא הרף, עדשת התקשורת העולמית חושפת נקודות מבט ייחודיות על מה שקורה בארץ. מניתוחים של מומחים בינלאומיים, פרשנויות מזווית אחרת וגם סיפורים קטנים מישראל שנעלמים מן העין - בכל יום נגיש לכם סקירה יומית קצרה מן הנכתב בתקשורת העולמית על ישראל, כדי לנסות ולפענח איך דברים מפה נראים מעבר לים.
הכתבות שאנחנו מציגים במדור לקוחות מתוך עיתונים גדולים בעולם, ואינן משקפות בהכרח את תפיסת העולם של גלובס.
● "יותר ויותר אנטי־ישראלית": המדינה שמתרחקת מנורמליזציה עם ישראל
● טורקיה שולחת F-16, וסומליה סוגרת מרחב אווירי: המאבק בקרן אפריקה מתעצם
1"רטוריקה מקדימה מהלכים": מהו חלון הסיכון להסלמה בין איראן לישראל?
1980 הייתה נקודת אל חזור במזרח התיכון, "מלחמת איראן-עיראק שברה את הדינמיקה האזורית והטמיעה מציאות קשוחה יותר שבה הביטחון גובר על הפוליטיקה. המהפכה האסלאמית חיווטה מחדש את החברה, עיצבה מחדש את הזהות, והפכה את הדת לכוח ציבורי". עד היום איראן שבויה במשברים שיצרה המלחמה הזו "ונקרעת בין קרע לפנימי ללחץ חיצוני - גם ללא עיראק כיריבה", פורסם באירו-אסיה, אתר חדשות וניתוחים גאו־פוליטיים עצמאי. כעת, "כאשר לחץ כלכלי מזין תסיסה פנימית והשערות על עימות, האזור חוזר לאותו פרדוקס: המשבר הפנימי מזמין התערבות, והתערבות מגבשת את המדינה".
"ב־1980, מלחמת איראן-עיראק הייתה בין העימותים הגדולים האחרונים שנוהלו במונחים סימטריים יחסית: צבאות, מטרות טריטוריאליות, וקו חזית שניתן היה לעקוב אחריו על מפה". אולם כיום, "הגאומטריה השתנתה. שדה הקרב מרושת - רחפנים, פעולות סייבר, שיבוש ימי, תקיפות מדויקות, וכוחות שותפים המשתרעים מעיראק וסוריה ועד לבנון והים האדום". מי שמונעת מאיראן עליונות צבאית היא "ישראל שגם חוסמת את איראן מהתקרבות למדינות המפרץ".
במקבל שכנותיה של איראן מייחסות חשיבות לבלימה ההסלמה "יותר מאי פעם". "ערוצי ניתוב שקטים דרך מוסקט, ריאד, דוחא ואנקרה מתפקדים כשסתומי לחץ: הם אינם מבטיחים שלום, אך מונעים מסר שגוי או תקרית ימית מלהצית מעורבות צבאית ישירה".
"שלושה מרכיבים משקפים את התרחיש הנוכחי באיראן. ראשית, חוסר היציבות הפנימית של איראן, שעוברת תהליך ביטחוניזציה, התפוררות כלכלית ויוקר מחיה מחריף שמתורגם לתסיסה ברחבי המדינה. שנית, הסיכון לעימות ישיר בטווח הקצר אינו מיידי, אך ההסתברות לפעולה בהחלט עלתה. רטוריקה בינלאומית מגבירה את הסיכון לטעות בחישוב". בנוסף, "נתיב ההסלמה הסביר ביותר נותר מוגבל, כגון פעולות סייבר ופעולות חשאיות, ותקיפות קצרות־טווח במקום מלחמה קונבנציונלית מתמשכת".
לאן פני האזור ואיראן? "המסלול הסביר ביותר הוא סיכון מתון. הסביבה הנוכחית מצביעה על חלון סיכון מוגבר בימים הקרובים, כאשר הטריגרים הסבירים ביותר הם חידוש חילופי מהלומות ישירים בין איראן לישראל. הסיכויים למלחמה קונבנציונלית מתמשכת נמוכים. עם זאת, האזור נותר לוח שחמט שבו שחקן אחד עשוי עדיין להמר שמישהו אחר ישלם את המחיר. מנגד, פעולות עקיפות צפויות, בהתאם להיגיון התגמול המבוסס. לפיכך, יותר מאשר מלכודת תוקידידס, קיים מרחב לריסון; מילים בדרך כלל נעות מהר יותר מצי צבאי", נכתב.
מלכודת תוקידידס היא רעיון במדעי המדינה שמתאר מצב שבו כוח עולה (מדינה שמתחזקת מהר) יוצר פחד ואיום אצל כוח שליט (המעצמה המובילה), והמתח הזה גורם לכך שהתחלת מלחמה נעשית סבירה יותר - גם אם אף צד לא ממש רוצה בה. השם מגיע מההיסטוריון היווני תוקידידס, שתיאר איך עלייתה של אתונה והפחד שזה עורר אצל ספרטה היו גורם מרכזי למלחמה הפלופונסית.
מתוך האירו-אסיה, מאת מאוריסיו ד. אסבס. לקריאת הכתבה המלאה.
2שלב ב' בעזה: "הכול תלוי בפירוק חמאס מנשקו"
השלב הראשון של הפסקת האש בעזה יצר תוצאה מוחשית בשטח, הביא להפסקת אש ראשונית ובסופו של דבר להשבת כל החטופים הישראליים. כעת, השלב השני נוגע בשאלה המסובכת יותר: מי ימשול, מי יישא נשק, ומי ישלם את מחיר השיקום. תוכנית טראמפ משרטטת מסלול ברור אבל גם מציבה תנאי אחד שמכריע את הכול: פירוק חמאס מנשקו. "בלי הפירוק לא תהיה בנייה מחדש ונסיגה ישראלית. הצלחת השלב השני תלויה בתשובה לשאלה מרכזית: האם ניתן באמת לפרק את התנאים שהולידו שנים של טרור ומלחמה?", פורסם בפורן אפיירס, כתב עת אמריקאי יוקרתי למדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים.
"כעת קיימות למעשה שתי 'עזה' שיש לאחד לפני שניתן יהיה לבסס שלום יציב. ישראל שולטת במה שמכונה 'האזור הירוק' כ־53% מהשטח, ברובו במזרח. חמאס שולט ב'אזור האדום' - 47% הנותרים, בעיקר במערב הרצועה". בהצהרה מאוקטובר הסכים חמאס להעביר את ניהול רצועת עזה לגוף פלסטיני של טכנוקרטים עצמאיים. אך "כלל לא ברור שהארגון יניח את נשקו ויאפשר לתושבי עזה לבנות עתיד שאינו נשלט על ידו. השגת תוצאה כזו תדרוש שחקנים רבים בהובלת ארה"ב להשתמש במנופי הלחץ שלהם".
"אם יתבסס תהליך של פירוק מנשק, תוכנית השלום של טראמפ כוללת נתיב להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה שתיראה פחות שאפתנית ויותר מציאותית. זה אולי נראה לא סביר היום, אבל יישום מוצלח של השלב השני ישנה מן היסוד את הנוף הפסיכולוגי והפוליטי הן עבור הישראלים והן עבור הפלסטינים", נכתב.
לעומת זאת, האופציה הקודרת היא שחמאס "יבחר לא להתפרק מנשקו ועזה לא תאוחד מחדש. במקרה הטוב, השטח יישאר מחולק, ותושבי עזה יחיו תחת עריצות חמאס או תחת כיבוש ישראלי. במקרה הרע, עזה תהפוך שוב לזירת מלחמה".
"בתיאוריה, מנהיגי חמאס לא אמורים להתנגד לפיתוח מחדש ולשיקום עזה, שכן כבר ציינו שהם מוכנים לוותר על שליטה מנהלית לטובת טכנוקרטים. ועדיין, הסכנה היא שחמאס לעולם לא יוותר לגמרי על שליטה". מצד ישראל היא "לא תיסוג להיקף הרצועה ותאפשר שיקום כפי שהיא מחויבת לעשות בסופו של דבר לפי תנאי תוכנית הפסקת האש של טראמפ, אלא אם חמאס יתפרק קודם מנשקו. בלי פירוק מנשק לא תהיה בנייה מחדש, בין השאר משום שישראלים חוששים שחמאס יסיט חומרים כמו מלט, חיווט ופלדה כדי לשקם את מערכת המנהרות שלו, שבה אוחסנו ויוצרו רוב נשקיו; ובין השאר משום שסעודיה ואיחוד האמירויות הבהירו שלא ישקיעו בשיקום אם חמאס לא יתפרק מנשקו".
בישיבת קבינט מינואר הביע טראמפ אופטימיות ואמר כי "נראה שהם הולכים להתפרק מנשקם". אולם "גורמים ישראלים אינם שותפים לאופטימיות של ממשל טראמפ. הם מצביעים על מחויבותו האידאולוגית של חמאס לדחיית זכות קיומה של ישראל. ואף שבכיר ישראלי הודה שחמאס עשוי לבצע מחווה סמלית, אולי להוציא משימוש מספר מוגבל של אמצעי לחימה כבדים, הוא התעקש שהארגון לעולם לא יוותר על יכולתו להשיב לעצמו שליטה בכוח".
"ארה"ב וישראל מסכימות על הצורך בפירוק חמאס, אך חלוקות בשאלה כיצד לעשות זאת. נתניהו מטיל ספק בכך שפירוק מנשק יכול לקרות בדרכי שלום. טראמפ לפחות מוכן לבחון את האפשרות. אם טראמפ אכן יכריז על דד-ליין, תוך רמיזה לחידוש פעולה צבאית ישראלית, זה יבהיר להנהגת חמאס (ולכולם) שיש גבול לסבלנות של וושינגטון", נכתב.
"בסופו של דבר השאלה היא אצל מי השעון מתקתק בדחיפות רבה יותר. ישראל הבהירה שאם פירוק מרצון ייכשל, פעולה צבאית תבוא בעקבותיו. גורמים ישראלים מדברים בשקט על מרץ, חצי שנה אחרי הפסקת האש כנקודת החלטה. זה נותן למצרים, קטאר וטורקיה זמן מוגבל לדחוף את חמאס להתחיל בתהליך פירוק אמיתי. אם טראמפ רוצה שהפסקת האש שהשיג בעזה לא רק תשרוד אלא גם תהפוך למשהו יציב יותר, הוא יצטרך להפעיל לחץ מתמשך על חמאס, על ישראל, ועל מדינות האזור שיש להן השפעה".
לבסוף, "אם טראמפ רוצה שמועצת השלום תפעל גם בסכסוכים אחרים, הוא יצטרך קודם להראות שהיא הצליחה בעזה".
מתוך הפורן אפיירס, מאת דניס רוס ודיוויד מקובסקי. לקריאת הכתבה המלאה.
3למה ישראל מחזרת אחרי הימין הקיצוני באירופה?
למרות שבעבר מנהיגים ישראלים לא חיבקו קיצוניים באירופה, כעת התמיכה של ישראל בימין הקיצוני עולה על גדותיה, פורסם בפורן פוליסי, כתב עת אמריקאי למדיניות חוץ ויחסים בינלאומיים. כך, למשל, בחודש שעבר, המנהיג ההונגרי ויקטור אורבן קיבל חיזוק בקמפיין הבחירות שלו מעמיתיו מהימין הקיצוני ברחבי אירופה ובמקביל, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו תרם גם את קולו, "כשהלל את אורבן בהערות מוקלטות מראש על 'הנחישות, האומץ, החוכמה להגן על מדינתו ולהגן על עמו'".
"אורבן והימניים הקיצוניים שתמכו בו אינם סוג החברה שמנהיגים ישראלים היו שומרים בעבר. אם הם לא אנטישמיים באופן גלוי, הם מייצגים את כוחות האפל של הלאומנות והאי‑ליברליות שמנהיגים ישראלים נמנעו מהם באופן מסורתי, לא רק כי הם רעים ליהודים החיים במדינותיהם אלא גם מנוגדים לאינטרסים ולערכים הישראליים", נכתב.
עם זאת, "נתניהו הוא תומך של אורבן כבר זמן רב". "הקשרים בין ישראל לימין הקיצוני של אירופה אינם אחידים וחביבים. ראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני הפכה למבקרת של ישראל ככל שמניין ההרוגים במלחמה בעזה עלה, ודעת הקהל באיטליה פנתה נגד המדינה".
אבל יש חריגים היוצאים מן הכלל. בפברואר האחרון, שר החוץ הישראלי גדעון סער הנחה דיפלומטים "לייסד קשרים רשמיים" עם מפלגת ימין קיצוני בספרד ה‑Vox ועם מפלגת ימין לאומני צרפתית בראשות מרין לה פן. סער הודה כי למפלגות האלה יש "שורשים רעים" אבל אמר כי "אנחנו מסתכלים על מעשיהם בפועל היום". באותו חודש, "הליכוד קיבלה מעמד של משקיפה ב‑Patriots for Europe", גוש ימני קיצוני בתוך הפרלמנט האירופי.
בפורן פוליסי נכתב כי הידידות בין הימין הקיצוני באירופה לישראל קשורה לימין הקיצוני בממשלת ישראל הנוכחית. "חברות זו הגוברת קשורה הרבה לסולידריות האידאולוגית בין הימין הקיצוני הגלובלי לבין ממשלת ישראל הנוכחית", נכתב.
"הליכוד תמיד היה ימין‑מרכז, אבל הוא היה ימין פרגמטי שדאג בעיקר לביטחון לאומי ולהבטחת קו קשוח מול הפלסטינים. בנושאים חברתיים, המפלגה הייתה מרכזית, ובכלכלה העדיפה שווקים חופשיים, התואמים לימין‑מרכז האירופי המסורתי". אולם "תחת נתניהו, הליכוד החל להידר דרומה לימין, ומאז שחזר לשלטון ב‑2022, לעתים קרובות הפך לבלתי מובחן ממפלגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית. כיום, הוא מוביל מאמץ בדומה לזה של אורבן לנטרל ולבצע פוליטיזציה של בתי המשפט, השירות הציבורי, התקשורת, האוניברסיטאות ומוסדות הביטחון, כל זאת תוך הטרדה וגירוש ארגונים לא‑ממשלתיים זרים".
"רבים מהמפלגות הימין הקיצוני באירופה יש להן עבר מפוקפק ביחס ליהודים, ועד היום רבות מהן נאבקות לשמור על שליטה באנטישמיות של חלק מחבריהן. אבל סוגיית החזית של מפלגות אלו אינה היהודים, אלא הגירה ואוכלוסיית המוסלמים הגדלה באירופה. וזה הבסיס לשותפות עם ישראל", נכתב.
"האם החיזור ישראל אחרי הימין הקיצוני יצליח לגרום לאירופה להיות ידידותית יותר? התשובה היא כנראה לא. הראייה לכך נראית בארה"ב, שבה הזרם הימני הקיצוני של תנועת MAGA הפך לביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל".
מתוך הפורן פוליסי, מאת דיוויד א. רוזנברג. לקריאת הכתבה המלאה.