הרצח בחברה הערבית לא פוסק. "זה נורא בכל קנה־מידה", אמר ח"כ אחמד טיבי - וסיפק אחד כזה: "כנראה זה מקום שלישי או רביעי אחרי מקסיקו או קולומביה". מה, אם כן, יכולה ללמד אותנו השוואה בינלאומית של ממדי התופעה?
● האלימות בערים הערביות שוברת שיאים, והתושבים עוזבים. לאן הם עוברים?
● מה גרם לזינוק באלימות בחברה הערבית? ההסבר המפתיע של עופר כסיף - והעובדות
● מקרי הרצח בחברה הערבית: כמה הם גבוהים ביחס לעולם, ולמה המספרים עולים?
את ההשוואה ערכנו לפי מתודולוגיה שהציג מרכז טאוב במחקר שפרסם בעניין לפני כשנתיים. באותו מחקר הושוו שיעורי הרצח ל־100 אלף נפשות בין קבוצות בחברה הישראלית לבין מדינות ה־OECD. אז אנחנו התחקינו אחר אותה שיטה - ונעזרנו בנתונים מעודכנים. את נתוני הרצח בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט קיבלנו ממרכז טאוב, ואת הנתונים על שאר מדינות ה־OECD עיבדנו על בסיס נתוני האתר "Our World in Data".
חשוב לציין כי הנתונים המעודכנים ביותר על מדינות ה־OECD הם ל־2023, כאשר יש מדינות עם נתונים פחות עדכניים. זאת, על בסיס ההנחה - ששימשה גם את מרכז טאוב - ששיעורי הרצח במדינות ה־OECD נותרים יציבים בשנים הללו.
ומה ההשוואה הזאת מגלה? שטיבי צודק. המדינות שבהן נרשמו השיעורים הגבוהים ביותר של מקרי רצח ל־100 אלף נפשות הן מקסיקו וקולומביה (24.9 מקרים כל אחת), אחריהם קוסטה ריקה (17.7) - ואז במקום הרביעי החברה הערבית בישראל (11.75).
מדובר בנתון שהוא רחוק מאוד מהחברה היהודית בישראל, כשלפי מרכז טאוב, ב־2024 שיעור מקרי הרצח עמד בה על 0.74 - מה שממקם אותה בשליש התחתון של שיעורי הרצח ב־OECD. כשמשקללים ביחד את הנתונים על קבוצות האוכלוסייה בישראל - מקבלים שישראל ממוקמת במקום העשירי בשיעור הרצח.
במרכז טאוב מדגישים כי יש לנקוט זהירות השוואות כלליות בין מדינות כאשר משתמשים בשיעור רצח גולמי. זאת משום שיש תופעות חברתיות עם דפוס גילי ברור. לפי מחקרים אמפיריים, שיעורי פשיעה - ובייחוד שיעורי רצח - נוטים לעלות בסוף שנות העשרה ויורדים בסוף שנות ה־20. לדבריהם, "חשבון דמוגרפי פשוט יכול לנבא שיעורי רצח גבוהים יותר בחברה עם שיעור גדול יותר של צעירים" - כמו, למשל, החברה הערבית.
השורה התחתונה: דברי טיבי נכונים. רק בשלוש מדינות OECD - מקסיקו, קולומביה וקוסטה ריקה - נרשמו שיעורי רצח לנפש גבוהים יותר מאשר בחברה הערבית בישראל.
תחקיר: עדין קליין
