הזבל עולה על גדותיו / צילום: Shutterstock
"אבן דרך היסטורית בתחום הטיפול בפסולת בישראל", הכריז ביום חמישי משרד האוצר. "קבוצת שפיר־בלוג'ן־דקל זכתה במכרז למימון, הקמה, הפעלה ותחזוקה של מתקן להשבת אנרגיה מפסולת בנאות חובב שיטפל בכ־300 אלף טון פסולת בשנה וייצר אנרגיה בהספק של כ־50 מגה ואט".
● שליש מהשטח מזוהם: מה עומד לקרות כעת בפרויקט שדה דב?
● שיא באגירה בישראל, מיליארדים בארה"ב: תנופת האנרגיה המתחדשת
למה מדובר בהחלטה כל כך דרמטית? רק בשבוע שעבר סופר כאן בגלובס, בטור סוף השבוע של דרור מרמור, על המשבר בניהול משק הפסולת. בתמצית, בישראל מטמינים באדמה את רוב הפסולת, ולצד שלל בעיות שהפרקטיקה הזאת יוצרת - עד סוף השנה אמור "לאזול" השטח שיכול לשמש להטמנה.
המשבר, אם כן, מעבר לפינה. אבל איך הגענו אליו - ואיך ממשיכים מכאן?
נזקי ההטמנה
בישראל מיוצרים מדי שנה כ־6 מיליון טונות פסולת עירונית, 7 מיליון טונות פסולת חקלאית ו-6 מיליון טונות פסולת בנייה, כמות שגדלה בכ־5% מדי שנה. מרבית הפסולת מועברת להטמנה בקרקע ורק 16% ממוחזרת.
הטמנת הפסולת גורמת זיהום אוויר ופליטת גזי חממה, ואלה בתורם מובילים להתחממות אזורית וגלובלית. למעשה, בשנת 2015 נפלטו כ־5 מיליון טונות גזי חממה מפסולת מוצקה בישראל, שהם כ־7% מכלל פליטות גזי החממה בישראל. כמו כן, הטמנת הפסולת מובילה גם לזיהום הקרקע וזיהום מקורות המים. וכמובן, ישנו העניין הנדל"ני: הטמנת הפסולת דורשת שימוש בשטחי קרקע רבים, ואלה משאב שהולך ומתייקר בישראל.
מהסיבות האלה, בעולם כבר עברו לשיטות אחרות לטיפול בפסולת. מדינות רבות ברחבי הגלובוס - במיוחד במערב אירופה - ממחזרות, מייצרות אנרגיה או קומפוסט ממרבית הפסולת ומטמינות רק אחוזים בודדים מהפסולת שמיוצרת בהן. כדי למחזר ולטפל בפסולת שמיוצרת בישראל יש צורך בכ־50 אתרי טיפול בפסולת ברחבי הארץ, בעוד פעילים בה רק כ־27 (לצורכי הטמנה או מיחזור). בעקבות המחסור החמור במתקני טיפול בפסולת, נדרש להסיע את הפסולת ברחבי הארץ, כך שנפלטים עוד גזי חממה מזהמים רבים, בנוסף לעלות השינוע שמייקרת את התהליך אף יותר.
אז למה לא מוקמים יותר אתרים? לצד המחסור בקרקעות, יש גם קושי רגולטורי. תקנות תמ"א 1 (תוכנית מתאר ארצית אחודה) חוסמות הקמת מתקני טיפול בפסולת בהיקף קטן, שכן פרק הפסולת בתוכנית מאפשר הקמה של מרכזי מיון פסולת ומחזור באתרי תעשייה, אך לא מתקנים לייצור אנרגיה מפסולת.
חוץ מזה, יש גם פשיעה סביבתית והטמנה פיראטית שנולדת גם מעבירות בנייה שמבצעות הרשויות המקומיות והתאגידים העירוניים. בישראל יש רק 27 פקחים של המשטרה הירוקה, שאמונה על אכיפת עבירות פסולת, כך שיש קשיי אכיפה רבים. בנוסף, יש תחרותיות נמוכה במחזור האריזות ואפקטיביות נמוכה של קולות קוראים ממשלתיים בתחום זה.
תופעה של 20 שנה
לא פלא, אם כן, שדוח מבקר המדינה מ־2024 מצביע על תופעה שנמשכת מזה כ־20 שנה, של שריפת פסולת בלתי מבוקרת באזור יהודה ושומרון, הנובעת מהיעדר תשתיות מוסדרות לטיפול בפסולת, מחסור באתרי הטמנה מורשים ונקודות קצה, וכן מקשיים כלכליים של יישובים פלסטיניים במימון שינוע הפסולת לאתרים מוסדרים.
לפי המבקר, בשנת 2022 נשרפו ביו"ש כ־422 אלף טונות פסולת פלסטינית מעורבת, כ־45% מכלל הפסולת שיוצרה באזור, מתוכן כ־180 אלף טונות ב־77 אתרי פסולת לא מוסדרים בעלי השפעה חוצת גבולות. שריפות אלו פולטות מזהמים מסוכנים ובהם חלקיקים נשימים, דיאוקסינים ותרכובות אורגניות נדיפות, וגורמות לזיהום אוויר חוצה גבולות הפוגע הן באוכלוסייה הפלסטינית והן ביישובים ישראליים ביו״ש ובתחומי מדינת ישראל, בהתאם למשטר הרוחות.
בשנים 2017־2022 התקבלו במשרד להגנת הסביבה למעלה מ־50 אלף תלונות מתושבים ישראלים על מפגעי ריח, קשיי נשימה וצריבה בעיניים ובמערכת הנשימה. מבקר המדינה מעריך כי העלות החיצונית המצטברת של נזקי התחלואה, התמותה והפגיעה בכלכלה ובחקלאות כתוצאה משריפות הפסולת ביו״ש צפויה להסתכם בין כ־6 ל־10.3 מיליארד שקלים בשנים 2023־2030. הדוח מציין כי מוקדי שריפה בעלי השפעה חוצת גבולות פעלו גם בסמיכות ליישובים ישראליים, ובהם אזורי שוהם ומודיעין, שנחשפו באופן חוזר לזיהום אוויר שמקורו בשריפות פסולת ביו״ש.
ביולי 2025 יצא עוד דוח מבקר, שציין כי בעקבות המלחמה נפגע ניהול משק הפסולת בישראל בשל מחסור חמור בכוח אדם, שנבע מגיוס נרחב לשירות מילואים, ומהקשיים התפעוליים בפינוי פסולת באזורי הלחימה. הצטברו כמויות גדולות של פסולת צבאית, פסולת גושית ופסולת בניין, והדבר יצר עומס חריג על הרשויות המקומיות.
בתגובה, המשרד להגנת הסביבה נקט שורה של צעדי חירום, ובהם תגבור מערך הובלת הפסולת באמצעות רכבת ישראל, פרסום תוכנית "דרום ירוק" לשיקום סביבתי של חבל תקומה בהיקף של כ־400 מיליון שקל - ומתן תמיכות כספיות לרשויות מקומיות לצורך פינוי, איסוף וטיפול בפסולת. פורסמו קולות קוראים ייעודיים לתמיכה ברשויות שנפגעו מהמלחמה, לרבות בצפון ובדרום, במטרה לצמצם הטמנה, להרחיב מיחזור, ולהבטיח כי לפחות מחצית מהפסולת תופנה לטיפול והשבה.
אבן דרך משמעותית?
הסנונית הראשונה של המדיניות הסביבתית בישראל הייתה חוק אוויר נקי משנת 2008. החוק עיגן את איסור זיהום האוויר והטיל על המשרד להגנת הסביבה את האחריות לאכיפה ולקביעת תקנות, אשר נכנסו לתוקף בשנים 2010־2011.
אלא שהתפתחות המדיניות הממשלתית הייתה איטית ביחס למקובל בעולם, כשהדבר בא לידי ביטוי, בין היתר בהיעדר יישום של מס פחמן ובהצבת יעדי הפחתת פליטות נמוכים בהשוואה למדינות המערב. זאת, בעוד שמס פחמן או מנגנונים דומים מופעלים כבר שנים בכל מדינות אירופה, סין, יפן, קנדה ועוד מדינות רבות נוספות. מה שכן היה בשנים הבאות הוא מגוון החלטות ממשלה בתחום, שהיו יותר נקודתיות.
הטיפול המקיף יותר החל עם החלטת הממשלה 171 מ־2021 על מעבר לכלכלה דלת פחמן. באותה שנה גם התקבלה החלטה בדבר הקמת מתקני אנרגיה מפסולת חיזקו את התשתית המדינית. בהמשך, החלטה נוספת הרחיבה את ההתמודדות עם משבר האקלים וקבעה יעדים כמותיים לשנת 2030, ובהם צמצום של 71% במשקל הפסולת המוטמנת, הפחתה של 47% בפליטות גזי חממה ומחזור של 54% מהפסולת העירונית.
לנוכח האתגרים במשק הפסולת וההשלכות החמורות של ההטמנה על זיהום הסביבה ושינוי האקלים, הממשלה קיבלה בפברואר 2023 את החלטה 179 שביקשה לפעול במספר מישורים: תמיכה בהקמת מרכזי טיפול ומחזור פסולת בכל רחבי הארץ ובפרט בירושלים; תיקון תקנות תמ"א 1; גיבוש רשימת אתרים מתאימים להקמת מתקני טיפול ומחזור פסולת; שיפור מודל הסבסוד בקולות קוראים בנושא; התמודדות עם הפשיעה הסביבתית באמצעות בחינה מחודשת של סמכויות המשטרה הירוקה (גוף שאמון על אכיפת חוקי הסביבה במדינת ישראל).
חוסר התאמה חמור
מדובר בהחלטה שמהווה אבן דרך משמעותית בניסיון לצמצם את פליטות גזי החממה. ליישום מלא של ההחלטה יש פוטנציאל לצמצם את כלל פליטות גזי החממה בשיעור של כ־3.3%. התזמון של ההחלטה הוא קריטי מאי פעם, שכן צמצום גזי החממה הוא חיוני למאמצים לעצירת ההתחממות הגלובלית ולהבטחת איכות החיים של אזרחי ישראל ושל שאר הגלובוס.
הבעיה היא שאבן הדרך נתקלה באבן נגף. היות שההחלטה לא הצביעה על גורם מתכלל, העבודה בין המשרדים, הגופים הרגולטורים והרשויות לא הייתה מספיק מתואמת, וגרמה לעיכובים. כמו כן, יישומם של מספר סעיפים בהחלטה התעכב בעקבות הליכים משפטיים ארוכים.
אך הכשל העיקרי מולו ניצבת החלטת ממשלה זו נובע מהפער בין ההצהרות למעשים. זה בא לידי ביטוי במספר אפיקים משמעותיים, כאשר החמור מביניהם הוא חוסר התאמה בין הצעדים הננקטים לגודל האתגר איתו הם נועדו להתמודד. למשל, אף על פי שההחלטה מורה על הקמת שני מתקני פסולת שיחדיו צפויים לטפל בכ־11% ממשקל הפסולת שמיוצרת בישראל מדי שנה, עדיין משקל הפסולת שמיוצרת בישראל מדי שנה גדל בכ־3% עד 5%. כלומר, החלטה זו לכל היותר מונעת את צמיחת הטמנת הפסולת בישראל, ובבירור אין בה די כדי לצמצם את היקף ההטמנה.
דוגמה נוספת היא ההצהרה על ניסיון התמודדות עם עבירות הטמנת פסולת בנייה לא חוקית. למרות המילים הגבוהות, ההחלטה עצמה לא נותנת מספיק כלים כדי לטפל באתגר המרכזי בתחום. במיוחד בולטת התופעה, עליה דיבר גם מבקר המדינה, לפיה עיקר ההטמנה הלא חוקית של פסולת בנייה בישראל מבוצעת בידי זרועותיה של המדינה - הרשויות המקומיות.
זה קשור להוראה שיש בהחלטה להכין עבודת מטה מקצועית בניסיון להגביר את האכיפה של עבירות הטמנת פסולת הבנייה. בפועל, במקום להתבסס על עבודת מטה מקצועית, האכיפה מצאה את עצמה כלי משחק על לוח השחמט הפוליטי: בעקבות ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו לפני הקמת הממשלה הנוכחית, אכיפת עבירות פסולת הופקדה בידי הרשות לאכיפה במקרקעין - והרשות עצמה הועברה ממשרד האוצר למשרד לביטחון לאומי. משחק הכיסאות הזה הקדים את ההחלטה ואת עבודת המטה שהייתה אמורה להיוולד בעקבותיה - ולמעשה קבעה עובדות בשטח.
מה קרה בפועל?
לפי המשרד להגנת הסביבה, מאז שהתקבלה ההחלטה בשנת 2023, קודמו הקמתם של מתקנים חדשים בפריסה ארצית הנמצאים בתהליכי תכנון וביצוע שונים. חלקם פעילים, ביניהם מתקן המיון בעברון ומתקני הטיפול בחומר אורגני בעמנואל (יוניברב) ובנאות חובב (בר עידן).
במקביל, מתוכננים ומוקמים מתקנים נוספים שצפויים להתחיל לפעול בשנתיים הקרובות, כדוגמת מתקן המיון והטיפול "סמארט ווייסט", בשפדן, האתר לטיפול בפסולת אורגנית "דיה" במועצה האזורית אשכול, מתקן המיון "המפרידן" בחירייה, ומתקן מיון בבית שמש. ויש מתקני מיון וטיפול נוספים שנמצאים בשלבי ייזום ותכנון שונים. בין היוזמות ניתן למנות תוכניות למתקני קצה בירושלים, בחירייה, במישור רותם, במחלף מורשה, באשדוד ובצפון.
ומה בנוגע לתיקון של תמ"א 1 שנועד לאפשר הקמת מתקנים קטנים לטיפול בפסולת? המשרד להגנת הסביבה גיבש טיוטת נוסח לתיקון פרק הפסולת של תמ"א 1 במטרה להרחיב את פוטנציאל התכנון והשימוש במתקנים תרמיים בהיקף קטן, ונושא זה נמצא כעת בדיוני ועדת העורכים. הצעת החוק בנושא פסולת בניין אושרה בקריאה ראשונה, ועברה בהמשך לכך מספר דיונים בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת.
לפי המשרד, מכיוון שקידום ההצעה מותנה על פי החלטת הממשלה בהסכמה בין משרדי הממשלה, התקיימו דיונים לפתרון מחלוקות לצורך הכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית, ובמהלך החודש האחרון אף נערכו מספר דיונים בוועדת הפנים במטרה להשלים את הליך החקיקה. במשרד מציינים כי בדיון האחרון החליטה הוועדה כי יפורסם נוסח מוצע מטעמה במהלך השבועות הקרובים.
ובאופן מעניין, לאחרונה פרסם המשרד להגנת הסביבה את סיכום המדידות של תחנות הניטור בשוהם ושבוצעו במהלך חודש ינואר, מהם עולה כי נרשמה ירידה חדה במספר החריגות מערכי איכות האוויר הקבועים בחוק. אלא שמדידה נקודתית כזו כנראה תהיה רחוקה מלהשביע את רצונם של תושבי האזור.
לדברי המשרד, זה "פועל יוצא של הפעולות שבוצעו למיגור התופעה במקורה, ושהביאו לירידה ניכרת במספר החריגות". על אילו פעולות מדובר? הוקצו 38.5 מיליון שקלים לטובת המאבק בזיהום האוויר, במסגרתו הוצבו ניידות ניטור אוויר לאורך קו התפר, והוצבו הוצבו תחנות ניטור ביישוב שוהם, לצורך ביצוע מעקב רציף אחר איכות האוויר שמקורו משטחי יהודה ושומרון.
הלקחים ממצב החירום
אבל למרות המאמצים, השינוי עדיין לא מחלחל לשטח - ומשק הפסולת בישראל הוא עדיין מבין המזהמים ביותר בקרב מדינות ה־OECD. בעוד ממוצע ההטמנה של פסולת במדינות ה־OECD הוא 40%, בישראל כ־80% מהפסולת שמיוצרת מוטמנת.
המקור של כ־7% מפליטות גזי החממה בישראל בהטמנת פסולת. כלומר, צמצום הטמנת הפסולת ל־20% בהתאם למדיניות המשרד להגנת הסביבה צפוי להוביל להפחתה של למעלה מ־5% מפליטות גזי החממה של מדינת ישראל ובכך להתקרב להתחייבויותיה בהתאם להסכם פריז (שבימים האחרונים דווח שישראל שוקלת לפרוש ממנו).
אז מה עושים? למען האמת, אפשר לשאוב השראה דווקא מניהול משק הפסולת בזמן המלחמה. כחלק מצעדי החירום של המשרד להגנת הסביבה, מערך הובלת הפסולת באמצעות רכבת ישראל, פרסום תוכנית "דרום ירוק" לשיקום סביבתי של חבל תקומה בהיקף של כ־400 מיליון שקלים, ומתן תמיכות כספיות לרשויות מקומיות לצורך פינוי, איסוף וטיפול בפסולת. בנוסף, פורסמו קולות קוראים ייעודיים לתמיכה ברשויות שנפגעו מהמלחמה, לרבות בצפון ובדרום, במטרה לצמצם הטמנה, להרחיב מיחזור, ולהבטיח כי לפחות מחצית מהפסולת תופנה לטיפול והשבה במקום להטמנה ישירה.
נדמה, אם כן, שכדאי להפיק מהר את הלקחים מניהול משק הפסולת בחירום - כי אם המגמה הזאת תימשך, ייתכן שמשק הפסולת בישראל לא באמת יצליח לצאת ממצב החירום.