פרופ' נרי אוקסמן / צילום: Conor Doherty, courtesy of OXMAN
חלפו כבר יותר מחמש שנים מאז שפרופ' נרי אוקסמן, בעבר חברת סגל ב־MIT Media Lab שהוכתרה כאחת החוקרות המשפיעות בתחומי העיצוב, הארכיטקטורה והטכנולוגיה, פועלת מחוץ לאוניברסיטה, ובשקט תקשורתי יחסי. בשנים האלה היא הקימה את חברת OXMAN, שנועדה להביא ליישום הרעיונות המדעיים שלה בעולם הממשי, אך מעט היה ידוע עד כה על המוצרים, על העובדים או על לקוחות החברה.
● יותר מ־20 שנה לא הייתה פריצת דרך בטיפול בכאב כרוני. האם זה עומד להשתנות?
● לפני שאתם נכנסים לאמבטיית קרח, כדאי לכם לקרוא את הכתבה הזאת
מי שייכנס לאתר החברה עשוי לצאת ממנו מבולבל אך מלא השראה. תחילה הוא נראה חשוך לגמרי, ורק אחרי אינטראקציה איתו מתחילות לצוץ שאלות: "האם בניינים יכולים להפוך בתי גידול לפראיים מחדש?", "האם מולקולות יכולות לקודד סימנים תקשורתיים ממערכות מגוונות ביולוגית?", וגם תשובה אחת: "אנחנו מדמיינים עולם שבו הטבע ובני האדם יוצרים כגוף אחד".
אז מה בעצם קורה שם, בתוך המשרדים של החוקרת הישראלית שהפכה לחוקרת סלב עולמית ובשנים האחרונות מפזרת מידע על פעילותה במשורה? כעת אנחנו מביאים לכם לראשונה בתקשורת הישראלית (וכמעט בכלל) את סיפור החברה שהקימה, ומנסים להבין איך עשויים רעיונותיה השאפתניים להיראות ולהשפיע במציאות.
"רסיס של עולם מוגן"
"הייתי באקדמיה כמעט 25 שנה, תחילה כסטודנטית ודוקטורנטית ובהמשך כחברת סגל קבועה ב־MIT", מספרת אוקסמן בראיון בהתכתבות. "את השנים הבאות רציתי להקדיש להוצאת ההמצאות אל עולם המציאות, לדחיפה נגד הזרם ויצירת השפעה ממשית. כשעברתי לקיימברידג' (העיר שבה ממוקמת MIT), חבריי מניו יורק נהגו לומר שבוסטון היא 'עיר תרגול'. אני מוצאת שתחומי העיצוב באקדמיה דומים לכך מאוד - רסיס של עולם מוגן מהעולם, מקום שבו מותר ואף מעודדים אותך לחלום בגדול, מבלי להתייחס בהכרח לתרגום לעולם האמיתי". אוקסמן מבטיחה שעכשיו היא נמצאת בעולם האמיתי.
השיחה עם אוקסמן מתנהלת בספירות גבוהות. יש מי שטוענים שהיא משתמשת במילים הארוכות כדי להסתתר מבחינה אמיתית של עבודתה, אחרים סבורים שסגנון הדיבור הזה הוא חלק מהאמנות שלה. אבל בתכתובת איתה, אוקסמן לעתים יורדת פתאום לקרקע, וגם פורטת את החזון למוצרים ופרויקטים של ממש שמנהלת החברה. כך, השיחה איתה מחזיקה בו זמנית כמה סדרי גודל.
נראה שיש לך מערכת יחסים מיוחדת עם הטבע. רוב האנשים נוטים להיות או מעריכי־טבע או משני טבע, ואת רואה אפשרות לעשות גם וגם.
"אי אפשר לגדול בלי לגדל. אפשר לירוא (מלשון יראה - ג"ו) את הטבע בלי לאבד את הדחף לגעת בו. נדמה לי שבמובנים רבים, איבדנו כחברה מפותחת - כתרבות - את הקשר הזה עם הטבע. רבים מאיתנו יראים את הטבע מרחוק, כקונספט, כרעיון, כאידאה. אנחנו מחשבים את טביעת הפחמן שלנו או שמים את הקניות בשקית בד, אבל שכחנו להכניס ידיים לאדמה ורגליים לבוץ.
"אנחנו שואפים להעצים את הטבע, ובו זמנית ליצור סביבות־פונקציה. האם אפשר למצוא סינרגיה בין היווצרות טבעית, כלומר גידול, לבין צריכה אנושית?
"אחד הספרים האהובים על בתי הוא 'העץ הנדיב' מאת של סילברסטין. אני נרגשת בכל פעם שאני קוראת אותו כי הוא מתאר באופן כל כך שלם את הקשר השבור אך מלא התקווה בין אדם לטבע. נדמה לי שכעת ממש אנחנו חיים מחדש את הסצנה האחרונה בספר, כשהילד, שכעת הוא אדם זקן - שב אל העץ בפעם האחרונה. הוא כבר לא זקוק לדברים חומריים - כסף, בית, סירה. הוא מחפש מקום שקט לשבת לנוח בו. לעץ כבר אין מה לתת לו, פרט למקום קטן לשבת עליו. ולמרות כל הלקיחה מצד הילד, וכל הנתינה מצד העץ, העץ עדיין אוהב אותו אהבה מוחלטת ושלמה".
הנעל שצומחת איתך
ויש לזה גם תרגום למציאות. "בעבודה שלנו אנחנו שואפים לתרחיש אחר לגמרי. לא לעץ נדיב, אלא 'הנעל הנדיבה', הנעל שיכולה לצמוח איתך ולהתכלות לפי הצורך". היא מתייחסת לנעליים המיוצרות בחברת אוקסמן, שניתן לנעול ואז לשתול באדמה, והן מתכלות לגמרי ואפילו מזינות את הקרקע.
"האם נעליים יכולות לשמש כקפסולות פרה־ביוטיות לשדות מדוללי פחמן?", היא שואלת. "האם ניתן לשווק ולצרוך נעליים כמו צמחים, כמו תוצרת חקלאית, כמו יבול? מרגש אותי דימוי של נעליים שקונים ליד התאנים בשוק, ושבסוף חייהן נולד עץ. בתרחיש הזה, האדם הוא עץ השדה, והנתינה היא עלינו. ובסוף אנחנו מתאחדים מחדש כשותפים טהורים, סיפור של אהבה".
הנעליים הללו כבר מוצגות בחומר הפרסומי של אוקסמן. בהתאם לחזון שלה, הנעל הזו משלבת תוכנה חישובית, שמנחה יצורים חיים (במקרה הזה בקטריה) לגדל את החומר, ואז מעצבת את צורתם באמצעות רובוטים. החומר שממנו עשויה הנעל נקרא polyhydroxyalkanoates (PHAs) פולימר מתכלה. בייצור כזה, אין צורך לשנע מגוון חומרים למפעל הנעליים של החברה. הנעליים עצמן מצופות בבדים שונים לפי הפונקציה הדרושה להן, וגם הבד מתכלה.
הנעליים נראות מעולה. מתי הן יהיו זמינות לרכישה?
"הנעל וגם הטקסטיל נולדו כמוצרים מתכלים, מחומר יחיד, מאבני המקום, נעל שמקרבת אותך אל האדמה ובכך אל עצמך. יצור של סיבי PHA בקנה מידה זה אתגר, ואנחנו רוצים שהם יתכלו באופן טבעי, בטמפרטורות סביבה רגילות".
היום בגדים רבים מכילים חומרים פלסטיים ממשפחת PFAS, שהתכלותם איטית מאוד עד כדי בלתי קיימת והם נקראים "חומרי הנצח". "זה אירוני, לא?", אומרת אוקסמן. "במזון, התכלות היא סימן לטריות. במוצרים כמו נעליים - לא. אנחנו רחוקים מלהשתוות לחומרים הסינתטיים בביצועים המכאניים, אך זו נקודת התחלה. חייבים להתחיל איפה שהוא".
החברה עובדת גם על פיגמנטים ביולוגיים, המיוצרים על ידי מיקרו־אורגניזמים מהונדסים. אוקסמן מבטיחה שעוד השנה נוכל לראות ולגעת בבדים הביולוגיים הללו ועוד השנה תוציא לאור מוצר אלקטרוני חדש, מד "נשימה" שמודד את הפירוק הביולוגי של מוצרים מתכלים.
לקוחות מעולם הנדל"ן
בסדר גודל אחר לגמרי, אוקסמן מעצבת קומפלקסים בנויים ופארקים, שייחודם בכך שהמבנים הללו מלאים בטבע, גם בתוך ועל גבי הבניין עצמו, וחלק מהבנייה, ממש כמו ייצור הנעל - נעשה בעזרת יצורים חיים. שיטות חישוביות ייחודיות מנחות כיצד יש לשתול את החומרים החיים כך שיתפתחו להיות המערכת שאוקסמן רואה לנגד עיניה.
את מעצבת מערכות אקולוגיות שלמות?
"ממש כך. מעיצוב האדמה ועד הצמרת. מערכות אקולוגיות ברחבי העולם קולטות היום כ־50% מפליטות הפחמן שלנו ומסננות את מי השתייה. השירותים הללו שאנחנו מקבלים מהטבע משתווים לכלכלה של 140 טריליון דולר - שאינה מעוצבת כלל. זו כלכלה 'סמויה', אבל הפוטנציאל שלה לתיקון העולם הוא עצום.
"אם נרתום את הכלכלה הדינמית הזאת נוכל לעצב מערכות אקולוגיות שעושות דברים שבני אדם אינם יכולים לעשות: לקלוט יותר פחמן, לסנן יותר מים, להגדיל מגוון ביולוגי, להשיב פראיות לעולם ולשקם בתי גידול בסכנה".
איך זה ייראה בפועל?
"אם יש לך 10,000 מ"ר קרקע, משהו כמו מגרש כדורגל, ניתן יהיה לקלוט מעל 40 טון פחמן בשנה אם תעצבי אותו כמערכת אקולוגית. פעולה זו לבדה יכולה לקרר בית ולהפחית את צריכת האנרגיה שלו ב־50%, ולסנן אספקת מים ל־13 שכונות, אם המערכת מתוכננת נכון. השאלה היא - איך מעצבים מערכות אקולוגיות בתבונה, וכאן EDEN נכנסת לתמונה".
הכוונה היא ל-EDEN - Ecosystem Design and Engineering for with and by Nature, פרויקט בתוך החברה שבהדרגה מתפתח לחברה בפני עצמה. "בקבוצת עדן אנחנו מפתחים טכנולוגיות לעיצוב והנדסה של מערכות בקנה מידה סביבתי. למשל, במסגרות אקולוגיות מונעות בינה מלאכותית.
הנדסה אקולוגית היא תהליך שבו אורגניזמים כמו בונים, או שוניות אלמוגים, מעצבים באופן פעיל את סביבתם ואת המאפיינים הפיזיים והביולוגיים של המערכת האקולוגית. במקום לקדם שגשוג של מינים מסוימים, מטרתנו היא לתמוך בשגשוג של מערכות אקולוגיות שלמות. טכנולוגיות שנועדו למקסם שירותי מערכת אקולוגית כגון הגדלת מגוון ביולוגי, ויסות תרמי וסינון אוויר, תוך חיזוק פונקציות אנושיות מרכזיות באתרים ששטחם נע בין עשרות למאות הקטרים. כך אנחנו יכולים לחשוב על מערכות אקולוגיות במונחים אדריכליים ולהיפך".
מיהם הלקוחות שלכם היום, וכמה גדולים האתרים שבהם אתם פועלים?
"בשנת 2025 תכננו כמעט 800 הקטרים של קרקע עבור כמה לקוחות. עבדנו עם יותר מ־128 מינים של צמחים ובעלי חיים מרחבי העולם. הלקוח הראשון שלנו הוא חברת נדל"ן תעשייתית גלובלית, The Goodman Group. היום אנחנו עובדים על אתר שבעבר היה מטמנה, בשטח של 375 אקרים, שהופך עכשיו לאתר מעורב שימושים. אנחנו צומחים במהירות!".
ממש בעת הכנת הכתבה, דיווחה לנו אוקסמן על חתימת הסכם טרי מול חברת הנדל"ן Greystar.
"העבודה שלנו עם הלקוחות שלנו כרוכה ביצירת מחקר, כך שמצד אחד אנחנו מתכננים ויוצרים מוצרים וסביבות חדשות (בין אם בעיצוב המוצר ובין אם בעיצוב של סביבה) ומאידך אנחנו מפתחים את הטכנולוגיות הרובוטיות והסביבות הדיגיטליות שמייצרות אותן, ואלה נשארות כקניין רוחני שלנו, שאותו נוכל להציע ברישיון.
"הפרויקטים נועדו להיות סוג של כוכב צפון שמצביע על דרך העתיד, והטכנולוגיה מאפשרת ליישם את העבודה בקני המידה הרלוונטיים. אבל, אני גם לומדת שיש ערך לעיצוב בלי קנה מידה, יש ערך לאמנות, יש מקום לשירה וחשוב להמשיך עם החזון".
"ריח של עבר קדום"
זו אולי הסיבה שאוקסמן עוסקת גם בהחייאת מערכות אקולוגיות שכמעט נכחדו. "בקומה העליונה של המעבדה שלנו משגשג חדר גידול מונחה־נתונים, שנועד לאפשר גידול, הערכה ותחזוקה של מערכת אקולוגית בסכנת הכחדה - מהעשירות ביותר במגוון ביולוגי במדינת ניו יורק. אף ייצרנו ריח המגלם את המולקולות הביוגניות של אותה מערכת אקולוגית עתיקה. תחרות צמחית בתוך בקבוק, ריח של עבר קדום". כך שוב נעה אוקסמן בין סדרי הגודל - מערכת אקולוגית שלמה, ובקבוק בושם.
היא רואה במערכות הגידול הייחודיות הללו, המשמרות את העבר, כחיוניות להתמודדות עם משבר האקלים. "כמו שבעיצוב המוצר - מיקרופלסטיק הוא האויב, ובעיצוב סביבתי טביעת פחמן היא האויב, בעולם החקלאות והמזון - האויב הוא מונוקולטורות (גידולים על גבי שטחים נרחבים, שכל פרט בהם זהה גנטית - ג"ו). אנחנו בעד פוליקולטורות, ומערכת הגידול ששוחזרה במעבדה שלנו היא מערכת עצים נשירים עתיקה, עתירת מגוון. אנחנו מאמינים שזו אחת המערכות המגוונות ביותר בניו יורק. וזו האירוניה! שאחת המערכות המגוונות בניו יורק, נמצאת דווקא בתוך מעבדה.
"אנחנו משתמשים בבינה מלאכותית כדי לקבוע מיקום, צפיפות ותנאים סביבתיים לכל צמח. ואנחנו נהנים מטעמן של אוכמניות בנות 450־500 שנה. אנחנו בתהליך להשבתן לטבע".
"רובוט פארק" עוד השנה
ציינת בעבר שאת מונחית על ידי השאלה מה הטבע רוצה. אילו דילמות יכולות להתעורר בעולמות שבהם משולבים יצורים חיים בעיצוב שלנו? האם בניין יכול להחליט יום אחד שאינו רוצה להיות בניין יותר? או שהוא רוצה להיות פחות נוח לבני האדם? במקרה כזה, מי מחליט?
"השאלה מה הטבע רוצה, זו שאלה מורכבת. קרל סיגן (אסטרונום יהודי־אמריקאי - ג"ו) סבר שלטבע אין רצון או תכלית ביחס לאנושות, שהקוסמוס אדיש למשמעות או למוסר אנושי. אבל באופן אולי אירוני, אולי נאיבי, אני מאמינה שהעצמת הטבע בעולם תעורר את האנושיות, סוג של בריאה מחדש.
"מאז המהפכה התעשייתית 'עיצבנו' את כדור הארץ באמצעות חקלאות, עיור ושינוי אקלים - עם תוצאות שליליות ברורות לגבי בתי גידול טבעיים. עם עדן אנחנו מפתחים גישת עיצוב ו'מחסנית טכנולוגית' שמתמקדות בחיבור בין אקולוגיה לבינה מלאכותית, לטובת בני האדם ושאר ממלכות החיים".
אני תוהה כיצד את מביאה בחשבון את התחרותיות בטבע. כלומר, מה קורה כשארכיטקטורה שמסייעת לשגשוג של מין אחד נעשית על חשבון מין אחר.
"בעולם הטבע, התחרותיות דווקא מעידה על שפע ועל שגשוג. זו תכונה מבוקשת בהקשר של העבודה שלנו עם הקליינטים. ואז עולה השאלה - כיצד אפשר לתכנן עבור תחרותיות? הלקוחות שלנו מאתגרים אותנו דרך האתרים שאנחנו מתכננים.
"יש לנו גישה למיפוי רב ממדי באמצעות שימוש בנתוני לוויין, צילומי אוויר ברזולוציה גבוהה ושיטות אנליטיות מתקדמות. התוכנות שאנחנו בונים משתמשות בנתונים האלה כדי לבחון את בריאותן והמשכיותן של המערכות האקולוגיות באתר, לנתח דפוסי קישוריות, ולבחון נתונים אקולוגיים היסטוריים, כדי לקבוע אם תנאי האתר יציבים או מצויים בנסיגה.
"המודלים שלנו נועדו לשמש כבתי גידול לאורך זמן. אנחנו מזהים מסדרונות, צווארי בקבוק ושוליים אקולוגיים שאינם ניתנים למיפוי בשיטות סטטיסטיות באמצעות משוואות מתמטיות. אנחנו מדמים פוטנציאל תנועה למינים ספציפיים. ככה אנחנו נעים מעיצוב סביבה לעיצוב תחרות אקולוגית".
דיברת בעבר על שאיפה לחבר בין אורגניזמים כדי שיוכלו לתקשר דרך מערכת מידע מעשה ידי אדם, ואולי גם לאפשר תקשורת בין בני האדם לטבע. איך את מדמיינת עולם כזה? האם זה יהפוך את הטבע ליותר דומה לנו? והאם זה רצוי?
"בערך. ההנחה הבסיסית במעבדה שלנו היא שאם נבין טוב יותר את השפה של הטבע, נוכל לפתח הזדמנויות שטרם נחקרו. את יכולה לדמיין למשל ממשק שבו ריחות צמחים וקולות בעלי חיים מעובדים ומפורשים בזמן אמת, וכך נוצר מעין 'רובוט פרא'", כלומר רובוט (אולי עשוי מחומרים טבעיים) שיכול לקבל פקודות מהטבע עצמו.
"האם אייפון שיודע להקשיב ולפרש את מסרי הטבע יהפוך את הטבע ליותר אנושי? אני לא יודעת. אולי הוא ישיב דווקא לנו את התמימות ואת יכולת הקשב. כך או כך, עתיד מסוג 'רובוט פארק' כבר בדרך, ואנחנו רוצים לוודא שאנחנו לוכדים את ההזדמנות והקסם שבהתלחששות עם דבורים והאזנה לציפורים. וכן - יש לנו אבטיפוס ראשון שמגלם חלק מהפילוסופיה הזאת, ואנחנו נרגשים לחלוק אותו עם העולם עוד השנה".
"ילדות קרובה לטבע"
אוקסמן נולדה בחיפה ב־1976, להורים אדריכלים מצליחים וחוקרים באקדמיה. אביה, פרופ' רוברט אוקסמן, יליד ארה"ב, נחשב ממובילי לימודי האדריכלות בארץ. הוא שימש סגן דיקן ודקאן הפקולטה לאדריכלות בטכניון, ושאף להפוך את האדריכלות למקצוע מבוסס מחקר. אמה, פרופ' רבקה אוקסמן, שנפטרה בשנה שעברה, כיהנה גם היא כפרופ' לאדריכלות בטכניון, הייתה סגנית דקאן הפקולטה לאדריכלות, ולימדה לאורך השנים בסטנפורד ובמוסדות נוספים. בני הזוג הביאו לעולם את נרי ואת אחותה קרן אוקסמן, שגם היא אמנית.
"גדלתי בחיפה, ילדות פשוטה, תמימה, קרובה לטבע. הגלים, האוויר, הכלניות, הצנוברים. אמא הייתה לוקחת אותנו ליערות הכרמל כמעט מדי שבוע. אמא פרחה בטבע והיא תמיד העדיפה את דרך היערות על דרך פרויד, הפתלתלה והארוכה", מספרת אוקסמן.
היא למדה בבית הספר הריאלי, ואחרי שירות צבאי כקצינה בחיל האוויר, למדה כשנתיים בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. אז החליטה לעבור ללימודי אדריכלות בטכניון. משם המשיכה לבית הספר לאדריכלות ב־London Architectural Association School of Architecture. "אני לא בטוחה שהעיסוק שלי בטבע, כחלק מהעבודה, נטוע בילדות", היא אומרת. "כשכתבתי את התזה שלי בלונדון, הטבע היווה עבורי עולם שאפשר למדל, להעריך ולנתח. שם החלה האהבה שלי לשימוש בשיטות חישוביות לגילוי צורתם האופטימלית של דברים. האובייקטים הראשונים שמידלתי היו איצטרובלים, וכן, זה היה שריד ילדות".
רק כאשר התקבלה לדוקטורט
ב־MIT, החלה במחקר ההוליסטי שלה שמשלב את הטבע באדריכלות. בהקדמה למאמר שכתבה לדוקטורט היא טענה נגד הגישה באדריכלות שבה קודם מתכננים את המבנה, ורק אחר כך מחליטים מאילו חומרים לבנות אותו. היא הציעה שיטות חישוביות למציאת צורה אידיאלית הנובעת מהחומר.
עם סיום הדוקטורט, ב־2010, היא התקבלה ל־MIT Media Lab, מחלקה ב־MIT שמתמחה במחקר הוליסטי, יוצא דופן, המשלב אלמנטים תקשורתיים ואמנותיים במחקר עצמו. בתקופה זו היא פרצה לתודעה בעולם העיצוב והאמנות. היא הציגה פרויקטים שלה בתערוכות, כולל שתי רטרוספקטיבות, ב־2020 ב־MOMA וב־2022 ב־SFMOMA - הישג חריג לגילה הצעיר יחסית. אחת העבודות הזכורות היא The Silk Pavilion, יצירה שנארגה על ידי 6,500 תולעי משי. היא גם עיצבה עבור הזמרת ביורק מסיכה שהתבססה על הרביה והדפסה תלת־ממדית של תאים מפניה האמיתיים של הזמרת.
אוקסמן עיצבה גם מוצרים לתעשייה, בהם "עור" המולבש על בניינים. פיתוחים שלה שולבו גם במסתמים רפואיים. בתקופתה ב־MIT הייתה חתומה על 15 פטנטים שאושרו בארה"ב, ועכשיו היא כותבת פטנטים תחת החברה.
בעשור הזה היא הפכה דמות מוכרת לציבור הרחב, בין היתר בזכות הרצאת טד שזכתה למיליוני צפיות, הקשר המפתיע עם השחקן בראד פיט והסרט הדוקומנטרי שעשו עליה בנטפליקס, במסגרת הסדרה Abstract. ב־2018 היא התארסה למיליארדר ביל אקמן, וב־2019 השניים נישאו. בתם הראשונה נולדה בסוף אותה שנה.
"שנים של כאב תנ"כי"
ב־2020 עזבה אוקסמן את MIT, ופתחה את החברה שלה, במטרה לקחת את ההמצאות שלה אל העולם האמיתי. קדמה לכך חשיפה של תרומה בת 125 אלף דולר שמעבדתה של אוקסמן קיבלה מהמיליארדר שהורשע בסחר בנשים קטינות, ג'פרי אפשטיין, אחרי שחלק ממעשיו כבר היו ידועים. תרומה זו הייתה אחת מכמה תרומות שקיבלו מעבדות ב־MIT מאפשטיין, ואוקסמן הסבירה במכתב ההתנצלות שלה בנושא כי נאמר לה על ידי גורמים בכירים יותר באוניברסיטה שאפשטיין רוצה לנסות לכפר על חטאיו, וכי אין לחשוף את שמו כתורם כדי שהמוניטין שלו לא ייהנה מהקשר עם האוניברסיטה. "אני מתנצלת מעומק לבי בפני שורדות הטראומה, בפני המעבדה שלי ובפני קהילת MIT על כך שאפשרתי לאדם כזה להיות קשור למערכת שלנו, ובפני הסטודנטים שלי על מעורבותם ללא כוונתם בבלגן הזה", כתבה אז.
נראה שדווקא הניסיון לערב אותה במאבק של אקמן למען ישראל ובאנטי־ישראליות בקמפוסים האקדמיים בארה"ב (ראו מסגרת) דעך מהר יותר מפרשת אפשטיין, אולי משום שהיא ממעטת להתבטא בנושאים שאינם קשורים ישירות לעבודתה בשנים האחרונות.
לגלובס היא מסכימה לומר כי "השנים האחרונות בישראל היו כואבות בכאב שקשה לתאר. כאב רב ממדי, תנ"כי, בלתי אפשרי. אבדן של ילד, כל ילד, הוא אובדן שאין לו הסבר ורציונליזציה. השנים האלה דורשות מאיתנו יכולת להכיל את הייאוש והתקווה בנשימה אחת. ובמפגש הרגשי הבלתי אפשרי הזה שבין כאב לבנייה, במפגש הזה אני בוחרת לבנות. ביחד ובאהבה".
את מבקרת בישראל בימים אלה? האם ייתכן שתפעלי מפה בעתיד?
"אני משתדלת לבקר כמה שיותר. אני מתגעגעת לאבני המקום. וחוץ מזה, הישראלים מבינים את העבודה שלנו מבפנים החוצה, מהרחם אל החומר. אין כמו ישראל".