אין אף אחד מהרצליה שלא מכיר את ניסים קחלון בן ה-80 ואת ביתו - מערת הקסמים שבנה במו-ידיו במשך שנים בצוק של חוף סידני עלי בהרצליה. קחלון הגיע בסוף שנות ה-70 לצוק הנטוש מעל החוף והחליט שכאן יהיו הבית שלו והאמנות שלו. הוא חצב מבוך של מנהרות, עם פסיפס ועיטורים, השתמש בפסולת ובבקבוקים שנפלטו מהים כחומרי בניין, וגר שם במשך תקופה ארוכה בלי מים ובלי חשמל, הכול בשם האמנות. כך הוא חי 50 שנה, עד שניצב בפניו קרב משפטי על מפעל חייו.
המשרד להגנת הסביבה הוציא צו להריסת המבנים הלא חוקיים בשל פגיעה בסביבה החופית, ועל כך נוהל הליך משפטי. בית משפט השלום קבע כי קחלון צריך להתפנות, וכי חלק מהנכס ייהרס. אבל קחלון לא ויתר והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. אתמול (ג') הקרב הגיע לסיומו לפחות בשלב זה, ונקבע כי קחלון צריך להתפנות מביתו.
● רשות המסים מאיימת בשומות של עשרות אלפי שקלים על רוכשי דירות
● בין החוק לחוזה: מה יכולים לעשות משכירים ושוכרים מול מציאות בעייתית?
דילמה קשה
פסק הדין נפתח בדילמה קשה: "שני ערכים ניצבים זה מול זה" - הגנה על הסביבה החופית, ומצד שני הגנה על ביתו של אדם כבן 80 שבמשך 50 שנים הפך את אותה סביבה חופית למקום מגוריו. אותו אדם גר במקום עשרות שנים, חצב בידו בסלע הכורכר ויצר מערכת מעברים בין עשרות חדרים, "תוך שהאדריכלות, המבנה והעיטורים יוצרי דופן, מקוריים וזוכרים לאהדה ציבורית רחבה".
מנגד, ישנו אינטרס ציבורי בשמירה על ערכי הטבע, מתן גישה חופשית לציבור הרחב לחוף הים, הגנה על צבי הים ושמירה על צוק הכורכר במצבו הטבעי.
בית המשפט קבע כי בין השניים, הוצאת הצו היא המענה הנכון לפגיעה "ניכרת וארוכת-שנים בסביבה החופית". נקבע כי ביצוע חלקי של הצו, שיאפשר את המשך מגוריו של קחלון, הוא "מתן היתר להמשך פגיעה עתידית בחוף ובסביבתו, מבלי שיש הצדקה מספקת".
פגיעה בשלומו, בכבודו וביצירה תרבותית
לטענת קחלון, פינוי מלא שלו יגרום לו פגישה קשה וחריגה בשלומו ובכבודו, עד כדי נזק ממשי ובלתי הפיך, במיוחד נוכח גילו המתקדם. עוד הוא התייחס לכך שבמשך 50 שנה הרשויות ידעו על כך, ולא הייתה אכיפה אפקטיבית לאורך שנים, ובמהלכן נוצרה במקום יצירה תרבותית ייחודית בעלת ערך ציבורי וכן הסתמכות שלו על המצב.
עוד הוא טען כי לא הוכח שקיימת פגיעה ניכרת בסביבה החופית כתוצאה ממעשיו, וכי הצו אינו עומד בדרישת המידתיות.
מנגד נטען כי החפירה של קחלון והכנסת חומרים זרים למצוק לצורך מגורים, לרבות פסולת, חומרי בנייה וצינורות, הביאו לפגיעה אקולוגית קשה. בנוסף נטען כי המבנה פוגע באפשרות של הטלות צבי ים, וכי החלק העליון בוצע ללא פיקוח הנדסי, אינו יציב, ועל-מנת לייצב אותו, תורחב הפגיעה בסביבה החופית.
בית המשפט קבע כי תכלית החוק לשמירת הסביבה החופית היא להגן על הסביבה החופית ועל אוצרות הטבע ולשמרם כמשאב בעל ערכים ייחודיים. החוק נועד להבטיח את זכות הציבור למעבר חופשי ולמנוע השתלטות פרטית על חופים לטובת הכלל. לפי בית המשפט, המבחן לקביעה האם מדובר בפגיעה בסביבה החופית הוא שינוי ניכר במהלך ההתפתחות הטבעית.
שינוי ניכר בהתפתחות הטבעית
באותו עניין, בית המשפט קבע כי לא יכול להיות כל ספק שמעשי המערער מהווים שינוי ניכר, והם עומדים בניגוד לתכלית חוק שמירת הסביבה החופית, במובן הפגיעה בטבע ובניכוס שטח ציבורי מובהק רחב-ידיים לשימוש פרטי.
לגישת בית המשפט, הקמת המבנים וחפירת המערות בצוק מהווים שינוי ניכר בהתפתחות טבעית של הסלע. לצד זאת, בית המשפט הסביר כי שאלת יופיו של המתחם כולו והייחודיות מבחינה אדריכלית ועיצובית אינם שיקולים שנשקלים בגדר החוק. חוות-הדעת שהוצגו בפני בית המשפט הצביעו על פגיעה בצוק טבעי, על הזרמת ביוב מבית המערער לחוף וכן על פגיעת המבנה והמגורים במקום באפשרות הטלות צבי ים.
לגבי טענת ההסתמכות על הרשויות והשהות במקום, נקבע כי מגוריו של המערער במקום הם שלו ובשבילו. אכן היצירות האמנותיות שהקים במקום זוכות להכרה מצד אמנים, אולם בפועל, בית המשפט קבע כי הציבור לא יכול ליהנות מהן, וכי לא לשם הציבור הן נעשו. עוד נקבע כי לאורך השנים לא ניתנו הבטחות כלשהן למשיב, וכי אין ערך ציבורי מובהק שזוכה למענה באמצעות המשך שהייתו במקום.
לגבי הפרדת החלק העליון והחלק התחתון של המבנה, כך שקחלון יוכל להמשיך להתגורר שם, ומצד שני תהיה הרחבה של המקום שלציבור תהיה גישה אליו - בית המשפט הסביר כי אלה דורשים כספי ציבור נכבדים גם לצורך ייצוב המקום, וכי אין לכך הצדקה ציבורית כבדת-משקל.
חיבור רגשי ואנושי ארוך-שנים
כאמרת אגב, בית המשפט התייחס לקושי האנושי הגלום בהחלטה, וציין כי ברור לו הקושי של קחלון לעזוב את המקום: "מדובר בחיבור רגשי אנושי חזק וארוך-שנים, ודאי כשמדובר באדם כבן 80 שהרגלים ומיקום הם בסיס משמעותי מאד עבורו". בית המשפט הוסיף כי הוא מקווה מעומק הלב שעיריית הרצליה וקרוביו של קחלון "יוכלו למצוא עבורו פתרון מתאים".
לצד זאת, בית המשפט חזר על האמרה העקרונית, לפיה מי שעשה שימוש אישי במשאב ציבורי לא-לו, לא יוכל להיתלות בנימוק זמן השימוש וטיב החלופות כנימוקים בלעדיים שיאפשרו המשך מגוריו במקום. "כאשר לא נפל פגם בפעילות הרשות, ואין ערך ציבורי בהמשך מגוריו של המערער במקום, ונותר רק האינטרס הפרטי של המערער עצמו - לא די בכך כדי להצדיק עיוות של התוצאה והקמת מערך פיקוח על יושבי המקום ועל אורחיו".
שאלת גורל המבנה
לגבי שימור חלק מהמקום כדי לאפשר מקום בעל ערך תיירותי או אמנותי, הנושא ימשיך להתברר בבית המשפט קמא. בית המשפט ציין כי "אין לי ספק שהמשיבה והעירייה ישקלו את צעדיהן בזהירות, מתוך הבנה שהריסה אפשר לעשות פעם אחת בלבד, ומתוך הבנת ערכו של המקום".
"תוצאה הרת-אסון"
עו"ד הרן רייכמן, שייצג את ניסים קחלון בהליך, הערעור מסר: "אנו מכבדים את פסיקת בית המשפט המחוזי, אך סבורים כי נפלה שגגה לפני בית המשפט. זהו מקרה שבו התוצאה המשפטית צריכה להלום את תחושת הצדק.
"הוצאתו כיום של ניסים מ'בית הצדף' - פנינה תרבותית, אדריכלית ותרבותית שבנה בשתי ידיים - לאחר 50 שנים בהן גר במקום בידיעת הרשויות, ואירוח אלפי מבקרים מהארץ והעולם, יכולה להיות הרת-אסון.
"אנו הראנו בבית המשפט כי נוכחותו במקום אינה מזיקה לסביבה, וכי די היה בפינוי המתחם התחתון במקום. איני יכול לדמיין מצב בו יוציאו את ניסים מהמקום מבלי שיימצא לו פתרון הולם וראוי אחר בערוב ימיו ובמצב בריאותי קשה. אנו נבחן את האפשרויות השונות העומדות לנו מול הרשויות וכן את האפשרות להגשת ערעור לבית המשפט העליון".
