למה כל־כך קשה להיפרד ממטפלים / איור: Shutterstock
בפרק "הספר" בסדרה "סיינפלד", ג'רי מחליט להסתפר אצל ספר חדש, אבל מגלה שזה לא כל־כך פשוט. הוא מוצף רגשות אשמה וחוסר נעימות אל מול הספר הנוכחי שלו, אנזו, נוכח היחס המיוחד והחיבה שקיבל ממנו. והוא גם חושש מנקמה, בצדק כפי שיתברר בהמשך, כשהספר זועם ומסרב לקבל אותו חזרה אחרי תספורת גרועה.
אם הייתם פעם בקשר ממושך עם נותן שירות, ודאי תזדהו עם חלק מהחששות שמלווים את סיום מערכת היחסים הזאת. כשהיחסים טובים, כל צד נותן תחושה שאכפת לו מהאחר כאדם, ולא רק כפונקציה, אך ההחלטה להפסיק את השירות מקריסה את הקשר חזרה למקום הפונקציונלי.
● במשך שנתיים רדפנו אחרי הראיון עם נרי אוקסמן, והייתה לנו סיבה טובה
● תינוק בן 4 שבועות נפטר. משרד הבריאות מקים ועדת בדיקה בנושא צריכת נוטרילון
כשמדובר בסיום של טיפול נפשי, הבעיה הופכת סבוכה עוד יותר, מאחר שמערכת היחסים עצמה היא השירות, אבל לרגשות המטופל והמטפל יש מעמדות שונים מאוד בה. מחקרים שעסקו בנושא הראו שהם מגיעים עם ציפיות שונות לגבי הטיפול, ואלה מגיעות בתורן להתנגשות יוצאת דופן סביב סוגיית הסוף.
בשנים האחרונות, חוקרים מנסים להבין את מערכת היחסים הזאת, את הסופים הטובים והלא טובים, וגם את האופן שבו ניתן לשפר אותה.
"צריך לדבר על זה עוד": שיחת שימור הלקוחות
84% מהסיומים של טיפול פסיכולוגי פרטי דינמי ארוך טווח נעשו ביוזמת המטופלים, כפי שעולה ממחקר שערכו פרופ' דיויד רועה מאוניברסיטת חיפה, פרופ' רחל דקל מאוניברסיטת בר אילן וד"ר גלית הראל ממכללת אשקלון. בכ־56% מהמקרים, המטופלים הרגישו שהם נתקלים בהתנגדות לסיום הטיפול.
רועה החליט לחקור את התופעה הזאת לאחר שהוא עצמו נתקל בקושי לסיים הדרכה. "היה לי מדריך נהדר. מאוד אהבתי אותו, אך רציתי להתנסות בעוד גישות. אמרתי לו בדיוק את זה, והוא ענה: 'לא בטוח שכדאי לסיים, צריך לדבר על זה עוד'. ואכן הגענו לפגישה נוספת, דיברנו על זה עוד, ובסוף הוא אמר שצריך לדבר על זה עוד. כשיצאתי מהפגישה הזאת כבר הרגשתי שאני לא מסוגל לדבר איתו יותר. נפרדתי ממנו בהודעה קולית, ואז התחלתי את המחקר הזה". רועה גילה שהמקרה ממש אינו נדיר.
לפי מחקר שפורסם ב־2025 בכתב העת Psycotherapy Research על ידי לורן קירבי ורובין ביילי מאוניברסיטאות קיימברידג' ומנצ'סטר, רוב המטופלים טוענים שהסיבה לסיום הטיפול היא טכנית: הוא יקר מדי, ותקוע מדי בלו"ז. סיבות נוספות היו תחושה של שיפור עד כדי חוסר צורך בטיפול או לחלופין תחושה של חוסר שיפור עד כדי אובדן אמון בתהליך, במטפל או באיכות הקשר. במקרים נדירים יותר, הסיבה הייתה קושי להתמודד עם הנושאים שעלו בטיפול.
כשמטופלים רוצים לסיים, הם חוששים לפעמים להיתפס ככפויי טובה אחרי כל מה שהמטפל השקיע בהם. יש חשש שהעזיבה תיתפס כביקורת על המטפל, וגם מתגובה לא נעימה מצדו - כעס או ניסיון לשכנע להישאר, או בקיצור תגובה שמטופלת אחת הגדירה "שימור לקוחות". מטופלים חוששים לעתים גם שעימות כזה ישליך באופן שלילי על כל הישגי הטיפול או שלא יוכלו לחזור במקרה הצורך.
הדיאלוג הזה יכול להתרחש בראשו של המטופל זמן רב לפני שיתרחש, אם בכלל יתרחש, במציאות.
הסירו דאגה: כלכלית, יסתדרו בלעדיכם
מה קורה בינתיים בצד של המטפל? נתחיל ממה שכנראה לא קורה שם - לחץ כלכלי. "בואו נוריד את זה מהשולחן", אומרת גילי אגר, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרפאת "טיפול קרוב אונליין". "לא רק משום שזה נוגד את העמדה האתית שלנו, אלא גם כי הפער בין הביקוש להיצע בישראל, אפילו במגזר הפרטי, הוא לצערנו כזה שלרוב הפסיכולוגים יש רשימות המתנה ארוכות". כלכלית, הם יסתדרו בלעדיכם.
אבל אתם לא טועים לגבי תהליך שימור הלקוחות. "הקוד האתי של הפסיכולוגים אומר שניתן לסיים טיפול כשהמטופל אינו זקוק עוד להתערבות ואין לו תועלת ממנה, כשעלול להיגרם לו נזק או 'מסיבה מנומקת אחרת'", אומרת ד"ר הדס שהרבני סיידון, פסיכולוגית קלינית, מייסדת ומנהלת שותפה של מיזם עוטף לב. אין התייחסות מפורשת בקוד למקרים שבהם מטופל מבקש לסיים את הטיפול.
"חלוצי הפסיכותרפיה, כמו פרויד, בכלל לא האמינו ברעיון של אדם שלא זקוק עוד לטיפול. מבחינתם, תמיד יש עוד על מה לעבוד", אומרת שהרבני. "מהאופן שבו הקוד האתי מנוסח, כבר אפשר לחוש שהסיום אינו חלק מהטיפול, אלא סוג של הפרעה".
אולי זו הסיבה שהספרות הפסיכולוגית הוותיקה דנה יחסית מעט בשאלה כמה זמן אמור להימשך טיפול, איך יודעים לאן הגענו ביחס למטרות שלנו, מי מחליט על סיום הטיפול ואיך אמורה להיראות ההודעה.
קצת קשה אז עוזבים? בעיית תיאום הציפיות
לדברי רועה, העדר דיון בסוגיות משך הטיפול והסיום יוצר פער ציפיות בין המטופל למטפל. "יש משהו שמטריד אותי כבר כמעט 30 שנה כפסיכולוג קליני, והוא שהמטפל רואה תכופות לנגד עיניו מעין מפה שמגדירה לאן הטיפול הולך, אבל למטופל לא בהכרח יש אותה מפה ואותן ציפיות. ואז, כשהמטופל מבטא רצון לסיים, המטפל עלול להרגיש שהוא בדיוק נמצא בעיצומו של תהליך, על פי מפת הדרכים שיש בראש שלו.
"המטופל בוחן את התועלות של הטיפול כמו שהוא מבין אותן, מול המחירים שלו, כמו זמן, כסף לוגיסטיקה, ואז הוא שואל את עצמו, 'זה בסדר להרגיש ככה?' וגם 'כמה זמן זה עוד אמור להימשך?'"
פסיכולוגים לא בהכרח מתייחסים לשאלות הללו בטיפול. מחקר שהובילה ד"ר יוכבד רבינוביץ', מאוניברסיטת אדלפי בניו יורק, ופורסם ב־2025 בכתב העת Cogent Mental Health , הראה שמטפלים מעריכים בחסר את העומס הכספי והלוגיסטי שחווים המטופלים.
דרמה נוספת נובעת מכך שמטפלים יכולים לפרש את הרצון בסיום הטיפול כמסתיר משהו אחר. "פרויד אמר שהתנגדויות לטיפול הן המקור שממנו באות פריצות דרך", אומרת אגר. "מטפלים לומדים לחפש משמעויות סובייקטיביות ולא מודעות גם ברצון לסיים את הטיפול".
במחקר של רבינוביץ' ושות', מטפלים טענו בשיעורים לא זניחים שהסיום נבע מחשש של המטופל מפיתוח תלות, פחד שלו מאינטימיות, חרדת נטישה או העברה שלילית.
"לפעמים, המטפל באמת מזהה שהמטופל מנסה להימנע ממשהו בעצם הרצון לעזוב, או משחזר דפוס שניתן לעבוד עליו ומתוכו להביא לפריצת דרך טיפולית", אומרת אגר. "ואז עלולה להיות כרוניקה טרגית של מטפל שמנסה להראות למטופל תהליכים שעוד לא הושלמו כדי 'להוכיח' שנכון להמשיך בטיפול אך המטופל עלול לחוות את זה כאזכור נקמני ומכאיב של חולשותיו. אני חושבת שגם אם המטפל מזהה נכון שיש עדיין על מה לעבוד - חשוב שישקף את זה למטופל בעדינות, ובאותה נשימה ייתן לגיטימציה לאפשרות לסיים בטוב".
מטופלים רוצים שיילחמו עליהם
הפסקת טיפול בהחלט מעלה רגשות גם אצל המטפלים. עולות אצלם שאלות לגבי הכישרון והתועלת שלהם ושל טיפול פסיכולוגי בכלל, מחשבות שעלולות להיות טורדניות על מה אפשר היה לעשות אחרת. לפעמים הם חושבים שיתגעגעו למטופל, ומוטרדים מכך שלא יידעו מה עלה בגורלו.
ככל שהמטפל ותיק יותר, כך בדרך כלל ההתמודדות עם סיומים לא צפויים פשוטה לו יותר, אולם ההתמודדות הזאת גם שוחקת את המטפלים עם השנים. "כדאי לדבר על הנושאים הללו בהדרכה, וללמוד לדבר עם המטופל בכנות", אומרת דקל. "לדוגמה, 'אני מבין שכשאני מעלה אפשרות שיש סיבות נוספות לכך שאתה רוצה לעזוב, אתה עלול לחשובשאני לא מאמין לך'. הקריעה בקשר היא בגלל הכשל האמפתי, ולא בגלל הסיום עצמו. האחריות של המטפל היא לסיים בצורה כזו שהמטופל ירגיש בנוח לחזור אם יהיה צורך".
ואם נהיה כנים עם עצמנו, רובנו נשמח לחשוב שהמטפל יתקשה להמשיך בלעדינו, והפסיכולוגים יודעים את זה. "אנחנו לא רוצים לתת למטופל את התחושה שאנחנו מוותרים עליו בקלות", אומרת אגר.
נסו לחשוב כמו אינסטלטור
קרה לכם שהמטפל "פיטר" אתכם? זהו המונח שאימצו מטופלים לתאר את הסיטואציה שבה המטפל הוא שיזם את הפרידה, לאו דווקא כשהמטופל היה מוכן. זה יכול לקרות כשהמטפל מבין בעצמו שהטיפול לא מצליח, או כשהוא דווקא חושב שהמטופל מוכן להתמודד בעצמו.
ויש גם סיבות טכניות. "ואז אסור למטופל להציע שמשתחזר כאן דפוס לא פתור של המטפל...", צוחקת אגר ומאירה לרגע את חוסר השוויון המובנה ביחסים הללו. במקרה הזה, דווקא המטפל הוא שעלול לדחות את השיחה מתוך אי־נעימות, באופן שיכול ליצור נזק.
המטופלים בהחלט יכולים לחוש נטישה בעקבות סיום טיפול מפתיע, ומחקרים אף מראים שזה יכול להעלות בהם תחושות של חוסר ערך ולגרום להם להימנע מטיפול בהמשך. "הבעיה חמורה יותר אם המטפל עזב מסיבה שהוא לכאורה יכול לשלוט בה, כמו טיול בעולם או אפילו מעבר דירה", אומרת אגר. היא מספרת שלה עצמה היה קשה לקחת חופשת לידה ולהסביר זאת למטופלים שלה. "מטפלים שעוזבים מטפל מסיבותיהם שלהם יכולים לתת מקום לכעס של המטופל, לאפשר זמן ארוך ככל האפשר כדי לעבד את הפרידה הצפויה, ולעזור לו לעשות אינטגרציה עם אובדנים ופרידות שחוו בחייהם, בתקווה שתתאפשר חווית פרידה מתקנת".
רועה מעלה תרחיש נוסף שבו פסיכולוג ייזום את הסוף: התרחיש שבו לכולם נוח מדי. "אם הטיפול לא מתקדם, או לא נחוץ, אבל הפכנו לאחת ממערכות היחסים הדומיננטיות או לפעמים כמעט היחידות בחייו, זו יכולה להיות דוגמה לא נכונה לגבי איך צריך להיראות קשר בריא, ואנחנו רוצים לעודד אותו לפתח יותר קשרים בריאים הדדיים וכנים, בעולם האמיתי. צריך לזכור שהטיפול הוא אמצעי ולא מטרה. בטח שלא תחליף".
שהרבני מוסיפה: "כשאנחנו מזמינים הביתה אינסטלטור, אפילו לפרויקט ארוך, ברור שהוא ילך כשהוא יסיים את המשימה או כשברור שהוא לא יצליח לבצע את העבודה. אם בטיפול פסיכולוגי הדבר הזה לא ברור, זה מרמז שהקשר הפך מטיפול למשהו אחר".
שהרבני הייתה מציעה לפסיכולוגים לחשוב יותר כמו אינסטלטורים בהקשר הזה. "אינסטלטור טוב יגיד לך, את יכולה לפתוח פה עכשיו את כל הרצפה ולהחליף את כל הצנרת בפרויקט של שנתיים ו־300 אלף שקל, אבל את לא חייבת. אני אביא אותך קודם כל למצב שאת יכולה להתקלח, ומדי פעם את צריכה להכניס איזה חוטר לג'ורה, אבל את יודעת לעשות את זה בעצמך. אנחנו רוצים שאנשים יהיו קצת הפסיכולוגים של עצמם".
אגר לא חושבת שחובה לסיים כל טיפול שהשיג את מטרותיו, כל עוד לטיפול יש ערך ברור. "ישנם מטופלים שאומרים, אני יודע שאני יכול להסתדר לבד, אבל טוב לי לשמר את הפונקציה הזאת בחיים שלי, כמרחב קבוע לתמיכה ולעיבוד, וזה בסדר, כל עוד וידאנו שלא מדובר בתלות או בפחד מסיום. חשוב לדבר על זה".
רועה מציע נקודת מבט אחרת, שאולי תקל על מטופלים לסיים. "כל הסוגיה הזאת של הטיפולים הארוכים ב'בריאים המודאגים' היא מורכבת, במיוחד בשירות הציבורי. אין מספיק פסיכולוגים ומטפלים, ובסופו של דבר אנחנו משאירים את האנשים עם הצרכים הכי בוערים להיות מטופלים בידי נותני השירות הכי פחות מיומנים, פחות משתכרים ופחות מודרכים". אז אולי כשתעזבו פסיכולוג בפעם הבאה, תנחמו את עצמכם שאתם עושים בעצם טוב לעולם, כי שחררתם אותו למישהו אחר.
בואו נגמור את זה יפה
שהרבני מצאה במחקריה שלמרות מיעוט המחקר והספרות הפסיכולוגית לגבי סיומי טיפול, בפועל מטפלים ותיקים רבים פיתחו שיטות דומות להתמודדות עמם. שהרבני המשיגה במחקר שלה את מה שנמצא כעובד.
"קודם כול אנחנו אומרים שהסיום יהיה מוצלח אם הוא יהיה נוכח בשיח כבר בהתחלה", היא אומרת, "לצד נושאים קשים אחרים כמו ספקות לגבי הטיפול ולגבי המטופל". שהרבני מציעה לשוחח על המקום שבו נמצא המטופל בדרך הטיפולית, בין ההתחלה לסוף. בסיום, היא מציעה ארבעה שלבים.
"המודל נקרא CMRA. ה־C זה Consolidation, לחשוב מה רציתי מהטיפול, מה קרה ומה לא קרה. M זה Maintain - כלומר באילו כלים אשתמש במצבים חדשים. התחושה של המטופלים שהם יכולים לעשות זאת היא במתאם גבוה מאוד עם שביעות הרצון מהטיפול. Resolve - זה ליישב את הקשר בכל המובנים - הזדמנות להגיד תודה על מה שעבד וגם להאיר בכנות את מה שלא עבד או לא היה נעים. ולבסוף - Acceptance, שני הצדדים משלימים עם כך שכל טיפול הוא בהכרח חלקי, שכנראה לא נשיג את כל המטרות שלנו ותמיד יהיה לנו צורך - ובכל זאת זה בסדר לסיים".