זכיית שפיר וג'נריישן במכרז להקמת מתקן "פסולת לאנרגיה" ב־1.5 מיליארד שקל בנאות חובב, מציפה את הפער התהומי בין ישראל לאירופה: בעוד שביבשת נרשם מחסור באשפה להזנת מתקנים, בישראל עתודות הקרקע להטמנה אוזלות והמעבר לטיפול קבוע הפך לקריטי. המגמה הנוכחית זונחת את ההתמקדות בהפרדת פחים ידנית לטובת מתקני מיון מתקדמים, ההופכים את שאריות הפסולת למקור אנרגיה בתהליך שריפה מבוקר לייצור חשמל ודלקים.
● הגופים שהופכים פסולת לכסף: "אנחנו לא מושפעים מטילים או מ-AI"
● בין ההצהרות למעשים: ישראל לא נגמלת מקבירת הפסולת באדמה
פה זה לא אירופה
נכון להיום, כ־76% מהפסולת בישראל מוטמנת בקרקע. מתקנים כמו חירייה שימשו בעבר את גוש דן, ולמרות הפיכתו ל"פארק אריאל שרון", האתר כנראה יישאר לעד מונומנט שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש אחר.
בעיה זו נוצרת בכל הארץ, שכן עתודות הקרקע של ישראל מצומצמות למדי. חמור מכך, מדובר בשימוש בזבזני בקרקע: לפי אתר המשרד להגנת הסביבה, ההטמנה יוצרת מפגעים כגון תפיסת קרקע, פליטת גזי חממה ותשטיפים, מפגעי ריח ופגיעה במגוון הביולוגי. היא גם גורמת לאובדן חומרי גלם יקרים שיכולים היו לשמש במיחזור, ומעודדת בתוך כך כרייה מוגזמת של חומרים חדשים. בנוסף, שינוע הפסולת למטמנות מרוחקות תורם לזיהום, לעומסי תחבורה ולבזבוז משאבים לאומיים.
בניגוד בולט לאירופה, הישראלי הממוצע מייצר כ־646 ק"ג פסולת עירונית בשנה - שליש יותר ממוצע האיחוד האירופי (486 ק"ג). לצד הכמות, גם אופי הטיפול שונה בתכלית: בעוד שבישראל 76% מהפסולת מוטמנת ורק 24% ממוחזרת, באירופה שיעור ההטמנה עומד על 23% בלבד. יתרת הפסולת באיחוד מופנית למיחזור (30%) ולהשבת אנרגיה, כאשר הפסולת האורגנית עוברת תהליכי דישון או "עיכול אנאירובי" להפקת גז מתאן המשמש לבישול ולחשמל.
מגרביים ישנות לאנרגיה
לדברי טל רודניצקי, מנהל הפעילות בבריטניה של קרן הליוס המשקיעה באנרגיה מתחדשת באירופה, ההטמנה מוצתה כפתרון: "היא מייצרת גזי חממה ומפגעי ריח שמעוררים התנגדות עזה, לצד עלויות קרקע גבוהות ונזקים סביבתיים עקיפים".
רודניצקי מוסיף כי עתודות הקרקע להטמנה הולכות ואוזלות, בעוד שמתקני "פסולת לאנרגיה" נהנים מגמישות תכנונית רבה יותר. לדבריו, "אילו ניתן היה לפנות את חירייה, הקרקע הייתה מתפנה לשימוש אחר". עדות ליעילות המודל ניתן למצוא בפריז, שם פועלים שלושה מתקנים כאלו בלב המרקם העירוני, מודל המסתמן כפתרון הנדרש לישראל.
אורן כהן, ראש חטיבת הזכיינות בשפיר הנדסה - שזכתה לאחרונה במכרז להקמת המתקן בנאות חובב - מפרט את המודל הטכנולוגי שבבסיס הפרויקט. לדבריו, השלב הראשון מבוסס על מתקן מיון אוטומטי, טכנולוגיה מודרנית שנכנסה לשימוש בישראל רק ב־2015. המתקן מאפשר חילוץ מאסיבי של חומרי גלם כגון פלסטיק, כלי עבודה חד־פעמיים, מתכות, נייר וקרטון, המועברים להמשך שרשרת הייצור.
כהן מציין כי חזון ההפרדה במקור של המשרד להגנת הסביבה נכשל במבחן הרשויות המקומיות: "יש לזה ערך מוסף, אבל הרבה לא טורחים". לטענתו, מתקני המיון המתקדמים מייתרים את הצורך במיון ידני; המערכות מבצעות הפרדה אופטית וטכנולוגית מדויקת המבוססת על משקל סגולי, מגנטיות וזרמי אוויר. עם זאת, במשרד להגנת הסביבה מדגישים כי להפרדה במקור יש עדיין חשיבות מכרעת. לפי עמדת המשרד, זו הגישה המקובלת באירופה והיא חיונית ליצירת "כלכלה מעגלית".
אולם, בנקודת הקצה המערכת נתקעת. בעוד שבאירופה הפסולת האורגנית משמשת לייצור אנרגיה או דשן חקלאי - בישראל היא עדיין נשלחת ברובה להטמנה. "ניתן להופכה לדשן, אך יש חסמים רגולטוריים משמעותיים לאישור השימוש בו לגידולים", מסביר כהן. הילה הייטנר, דירקטורית השקעות בקרן הליוס, מאששת את הפער: "באירופה, השימוש העיקרי בתוצר הלוואי הוא כדשן". במשרד להגנת הסביבה מטילים את האחריות בחזרה על איכות המיון. לטענת המשרד, כדי למצות את הפסולת לדשן איכותי נדרשת הפרדה במקור.
לאחר מיצוי שלבי המיון, השארית המעורבת - הכוללת בין היתר טקסטיל ("תחשבו על הגרביים הישנות שלנו", מעיר כהן) - מועברת לשריפה. האנרגיה המשתחררת בתהליך מנוצלת לייצור חשמל, בדומה לפעולת תחנת כוח סטנדרטית. עם הספק של כ־50 מגה־וואט, המתקן קטן משמעותית מתחנות הכוח הקונבנציונליות החדשות (המייצרות 800-900 מגה־וואט), אך רודניצקי מדגיש כי המדד העיקרי אינו ייצור החשמל אלא הטיפול בפסולת.
תהליך השריפה כולל מערך הגנה סביבתי: האפר העילי נלכד בקולטנים המונעים פליטת מזהמים לאוויר, ועובר טיפול ייעודי לפני הטמנתו. לעומתו, האפר התחתי שנותר בתחתית המתקן נחשב לתוצר בטוח לחלוטין - "כמו להטמין חצץ בגינה", לדברי כהן - וניתן להשתמש בו ללא הגבלה. בשורה התחתונה, בשפיר מעריכים כי המתקן מסוגל לטפל ב־70% מכלל הפסולת המשונעת אליו.
"תנו לשוק להיות חכם"
אף שהפרויקט בנאות חובב הינו פריצת דרך, מתקן בודד רחוק מלספק את המענה הנדרש. מתקן נוסף כבר מקודם בצפון ביוזמת איגוד ערים גליל מערבי, כחלק מתוכנית של המשרד להגנת הסביבה: תכנון הקמת 13 מתקני השבה עד 2040. מדובר בהשקעה של כ־30 מיליארד שקל, שמרביתה צפויה להגיע מהמגזר הפרטי.
המודל הכלכלי נשען על תמריצי "מקל וגזר" של קרן הניקיון של המשרד לאיכות הסביבה: המדינה מסבסדת את הקמת המתקנים - במקרה של נאות חובב מדובר במענק הקמה של 100 מיליון שקל וסבסוד שנתי של 12 מיליון שקל - בעוד שמהצד השני היא מייקרת את חלופת ההטמנה דרך היטלים הנגבים מהרשויות המקומיות. שילוב זה של סבסוד ומיסוי נועד לדחוף את הרשויות לבחור בפתרונות של מיון והשבת אנרגיה, בכל מקום בו הדבר מתאפשר לוגיסטית.
עם זאת, סבסוד של כ־400 מיליון שקל למתקן שהקמתו נאמדת ב־1.5 מיליארד שקל נחשב נמוך. "באירופה, 70% מההכנסה מקורה בסבסוד", מסביר רודניצקי. יוצאת דופן היא ספרד, שם מחירי אנרגיה גבוהים ותשתית חזקה מאפשרים למתקנים להגיע לרווח ללא תמיכה חיצונית.
לרודניצקי יש הצעה: מעבר ממכרזי ענק למודל תחרותי פתוח. "במשק החשמל המדינה כבר למדה - קונים במחיר ידוע מראש או תחרותי, וזה מאפשר להקים יותר מתקנים. כך צריך לעשות גם באשפה: במקום רק מכרזים גדולים, לפרסם תמחור מסודר ולאפשר לכל שחקן לרוץ. תנו לשוק להיות חכם".
