נתן שירות למוכרים וגם לקונים. האם המתווך זכאי לדמי תיווך?

התובע, אשר עבר הליך גירושים מורכב, הגיש תביעת לשון הרע בסך 200 אלף שקל נגד הפסיכולוגית שטיפלה בגרושתו בהליך. לטענתו, באמצעות עו"ד וכלכלן נפתלי (ניב) שרף, במסגרת מתן תסקיר על־ידי לשכת הרווחה בבני ברק בעניין הסדרי הרְאִייה בינו לבין ילדיו, ביקשה הגרושה מהנתבעת הערכה שקרית לגביו, וזו אכן כתבה פרטים שקריים ופוגעניים. זאת, נטען, מבלי שפגשה כלל את התובע ובמטרה להשחיר את פניו ולהשפיע לרעה על התסקיר שניתן.

בין היתר כתבה הנתבעת כי "בעלה (התובע, אל"ו) ניצל את תמימותה ואת טוב־ליבה ודרש דרישות מאוד גסות ובלתי מתקבלות על הדעת...", וכן: "לדעתי, מדובר בגבר שאינו אמין ואינו אחראי לגדל את בנו ואפילו מסוכן מבחינת מוגנות ומבחינה רוחנית ורגשית".

הנתבעת טענה כי הפרסום נעשה לאחר שעובדת סוציאלית בעירייה ביקשה ממנה דיווח על התנהלות התובע לפי "התרשמותה מדברי הגרושה", וכי יש לקרוא את כל הטקסט בתסקיר, המציין בין היתר כי "במהלך הטיפול, האם (הגרושה, א' ל"ו) הבינה כי חיה חיים זוגיים לא תקינים, נישואים טראומתיים ואלימים".

עוד ציינה כי מסקנותיה בוססו בין היתר על כך שהגרושה הגישה תלונות במשטרה נגד התובע ועל מקרים שבהם הביעה חשש מכך שהוא יפגע בילד. התובע נשלח להערכת מסוכנות, ונקבע כי "קיימת מסוכנות נמוכה".

השופט אריאל ברגנר קבע כי "המילים והמונחים שבהם השתמשה הנתבעת מציגים את התובע באור שלילי שיש בו כדי לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או לעג, לבזותו, לפגוע בו, ובמיוחד כאשר הפרסום נשלח לעובדת הסוציאלית העורכת תסקיר שממנו נגזרת זכותו של התובע לשהות עם ילדיו"; ולכן מדובר בלשון הרע בפרסום.

נקבע כי לא עומדת לנתבעת הגנה מפרסום לשון הרע, בין היתר כיוון שלא הוכיחה שיש אמת בפרסום, וכי הנתבעת תפצה את התובע ב־27 אלף שקל ובשכר־טרחת עורכי דין בסך 13 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: הימנעות מנקיטת אמצעים סבירים על-מנת לוודא שתוכן הפרסום הוא אמת, מעידה על חוסר תום‏־לב מצידו של המפרסם. 

מספר תיק: ת"א 44661-03-21

התובעים והנתבעים הם בעלי הזכויות בבניין משותף בן שתי קומות המשמש למסחר בגדרה. התובע הוא בעל חלקה המשמשת חנות לממכר משקאות, חלקה המושכרת לחנות לגרפיקה וגלריה לאמנות, וכן חלקה המשמשת למכון כושר. התובעת היא בעלת נכס ריק ופנוי (שאמור לשמש כאולם). הנתבעים הם בעלי חלקות שבהן פועלת מאפייה ידועה בעיר. חלקם של התובעים ברכוש המשותף הוא 77%, ושל הנתבעים - 23%.

בתביעה, בסך 600 אלף שקל, טענו התובעים כי הנתבעים ביצעו במקרקעין וברכוש המשותף חריגות בנייה, בנייה ללא היתר ושימושים חורגים, תוך השתלטות חד־צדדית על חלקים מהרכוש המשותף, באופן הפוגע בשווי נכסיהם. בין היתר נטען להקמת מחסן, מרפסת סגורה, ארובות עשן וצובר גז תת־קרקעי, היוצרים מטרדי חום ופיח ופוגעים באפשרות השימוש בחלקות התובעים.

הנתבעים טענו מנגד כי כל הבנייה והשימושים נעשו בהתאם להיתרים, המאפייה פועלת במקום עשרות שנים, והתובעים רכשו את נכסיהם כשהם מודעים למצב הקיים. עוד הכחישו שהם עושים שימוש ברכוש המשותף.

בתביעה שכנגד, בסך 13,300 שקל, טענו הנתבעים כי במשך למעלה משש שנים התובעים עושים שימוש בלעדי במקלט המשותף, ומונעים מהם את הגישה אליו.

השופטת אדנקו סבחת־חיימוביץ דחתה ברובה המכריע את תביעת התובעים (מלבד קביעה כי על הנתבעים לשלם לתובעים 900 שקל בגין שימוש שנעשה במחסן), אך קיבלה במלואה את התביעה שכנגד בעניין ההשתלטות על המקלט בבניין.

נקבע כי "המקלט מהווה רכוש משותף, וכי חרף טענות הנתבעים שכנגד להסכמות היסטוריות עם הקבלן, שאישר את טענות הנתבעים, הרי שלא ניתן להצמיד מקלט לתת חלקה מסוימת, בהתאם להוראות חוק המקרקעין".

עלה כי בפועל נעשה במקלט שימוש בלעדי לצורכי אחסון סחורה השייכת לאחד השוכרים של התובעים, והגישה אליו הוגבלה. במהלך ההליך אף היה צורך בהתערבות בית המשפט כדי לאפשר גישה לנתבעים למקלט בימי המלחמה מאז 7 באוקטובר 2023.

נקבע פיצוי בסך 13,300 שקל לנתבעים, וניתן צו לפינוי המקלט מכל אדם וחפץ והשבת השימוש בו לכלל בעלי הזכויות בבניין.

משמעות הפסיקה: התחייבויות קבלן לרוכשי נכס אינן גוברות על החוק, ובוודאי שלא על זכויות יתר בעלי הנכסים בבניין, שלא הסכימו לשימוש בלעדי ברכוש משותף. 

מספר תיק: ת"א 66569-10-21

התובע, מתווך מקרקעין, הגיש תביעה כספית בסך 50,100 שקל בגין אי־תשלום דמי תיווך על־ידי הנתבעים בעבור מכירת דירה שבבעלותם, שהוערכה בכ־1.9 מיליון שקל.

הנתבעים שכרו את שירותי התובע ב־2020 לצורך מכירת הנכס, כנגד תשלום דמי תיווך בשיעור של 2% ממחיר המכירה. בין הנתבע למתווך נחתם הסכם תיווך בבלעדיות לכחצי שנה וכן הסכם שירותי שיווק. לאחר תום תקופת הבלעדיות, שלח הנתבע לתובע מיוזמתו פרטים של קונה אפשרי, ובהמשך פרטי קונה נוסף.

הדירה נמכרה ב־2021 ב־1.5 מיליון שקל לאחד הקונים שמצא הנתבע. בדיעבד התברר למוכרים כי התובע העניק שירותי תיווך הן להם והן לקונה. הקונה שילם לתובע דמי תיווך. המוכרים סירבו. המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה אם התובע היה רשאי לייצג גם את הקונה מבלי שהנתבעים ידעו, ומבלי לקבל את הסכמתם.

לטענת התובע, אין כל מניעה כי מתווך ייצג את שני הצדדים בעסקה, והוא אינו מחויב בחובת גילוי מיוחדת לעניין זה. לשיטתו, אין למנוע ממנו קבלת תשלום הן מהמוכר והן מהקונה, שעה שהעניק שירותיו לשניהם.

מנגד טענו הנתבעים כי התובע לא היה הגורם היעיל בעסה, ולכן אינו זכאי לדמי תיווך. עוד הם טענו כי הוא אינו זכאי לדמי תיווך גם בשל הפרת חובותיו כלפיהם - שכן בייצוג שני הצדדים בעסקה, מבלי שגילה זאת לתובעים, פעל בניגוד לחובותיו כמתווך ובניגוד לאינטרס שלהם, תוך העדפת האינטרס של הקונה. בכך, לטענתם, גרם להם התובע למכור את הנכס במחיר נמוך משוויו.

השופטת אדנקו סבחת־חיימוביץ דחתה את התביעה. נקבע כי "עת נטל על עצמו התובע את ייצוגו של הקונה, ללא ידיעתו של הנתבע, הרי שבכך פעל בעניין אישי שלו - קבלת דמי תיווך נוספים בקשר לאותה עסקה".

עוד נקבע כי היה על התובע לגלות לנתבע את עובדת ייצוג הקונה ולקבל "את הסכמת הלקוח לכך בכתב". "אין חולק, כי ייצוגו של הקונה על־ידי התובע לא גולה לנתבע, וכפועל יוצא מכך לא נתבקשה (ולא ניתנה) הסכמתו בכתב כדרישת סעיף 10 לחוק המתווכים", צוין בפסק הדין.

המתווך חויב בהוצאות הנתבעים בגין שכר־טרחת עורך דין בסך 5,912 שקל.

משמעות הפסיקה: אי־גילוי עניין אישי של מתווך בקבלת דמי תיווך גם ממוכר נכס וגם מהקונה, ואי־קבלת הסכמת המוכר בכתב, שוללת את זכאותו לדמי תיווך בגין העסקה. 

מספר תיק: תאד"מ 1967-04-22