ישראלים מוצאים מקלט בחניונים תת־קרקעיים / צילום: Reuters, Oren Ziv
שוב אנחנו בבית, בממ"ד, במילואים או בריצה למקלט. בשנים האחרונות חווינו בישראל כמעט את כל סוגי הטראומה ושיבוש החיים האפשריים, וניסינו בגלובס לתת מילים וכלים להתמודדויות הרגשיות של העורף, באמצעות מחקרים וחוקרים מובילים בתחומם. חזרנו לכמה מהתובנות שלהם, שרלוונטיות גם היום.
● "תם עידן באיראן": המומחים מעריכים - כך המשטר יקרוס
● מתי תיגמר המלחמה? זה ההימור המוביל
קשה לקבל החלטות? נסו שנת צהריים
מחקרים הראו שמתח נפשי ומחסור בשינה מקשים בקבלת החלטות. בתקופות לחץ, המוח מתעדף משאבים להישרדות וקבלת החלטות מהירה ורגשית, על חשבון בקרת ההתנהגות. המתח גורם לנו לפרש גירויים כשליליים יותר מכפי שהם באמת (גם את המייל מהקולגה שלנו שלחוץ באותה מידה), אנחנו שוקלים פחות חלופות ולא שוקלים חלופות עד הסוף. לחוסר שינה יש אפקט דומה: הוא מאט את קצב המחשבה והופך אותנו לאימפולסיבים יותר ומקהה את רגש האמפתיה.
אז מה עושים? שנת צהריים קצרה, אפילו 20־30 דקות, תשפר את המצב. ואם היא לא אפשרית, מדיטציה או מיינדפולנס יכולים לתת כמה מהתועלות של שינה. מעבר לכך, חשובה המודעות להשפעת המתח והעייפות על ההחלטות שלנו. עדיף לדחות החלטות משמעותיות למועד מאוחר יותר, לפרט או לכתוב לעצמנו את כל האלטרנטיבות ואת משמעויותיהן, ולקבל החלטות לפי פרוטוקולים ברורים, עם פחות מקום לשיקול דעת. והכי טוב - בשיתוף פעולה עם אדם אחר.
לקריאת הכתבה המלאה.
הורות בזמן משבר: 5 עקרונות שכדאי לזכור
פרופ' דורית ארם, מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, פיתחה את מודל "מחומש ההורות", המחלק את המענה ההורי לחמישה נדבכים. הראשון הוא שותפות בין המטפלים המשמעותיים - הורים, אחים גדולים, סבים. עליהם להסכים על חלוקת האחריות וההתנהגות בזמן חירום ובמיוחד בזמן אזעקה.
הנדבך השני הוא מנהיגות, היכולת ללמוד את המצב ולתכנן התנהגות לפי הערכים המשפחתיים. "אנחנו מציעים דימוי של רכב שבו ההורים נוהגים והילדים חגורים מאחור ויודעים לאן הם נוסעים", הסבירה ארם. כלומר, כדאי לתכנן את ההתנהלות ככל שניתן, להכין מראש הסברים ברורים וקבועים למצב, וגם לדאוג שהמרחב המוגן יהיה מקום נעים.
הנדבך השלישי הוא עקרון האהבה ללא תנאי. כלומר להיות עם הילדים, לעשות איתם דברים, לשבח אותם, להפגין אמפתיה. והנדבך הרביעי - עידוד עצמאות. זה יכול להיות לימוד ושימוש בטכניקות להרגעה עצמית, האצלת אחריות, לדוגמה לקחת את הבובה לממ"ד, או מתן אפשרות בחירה ("מה היית רוצה לקחת למקלט"). הנדבך החמישי והאחרון הוא קביעת כללים, או מה שהורים מכנים "גבולות", כמו שמירה על סדר יום ככל האפשר.
מחקריה של ארם הראו שהורים ישראלים לומדים עם הזמן והתמשכות המשברים לתפקד טוב יותר בכל הפרמטרים. "אבל להמשך התפקוד היה מחיר בחוויה ההורית. הורים דיווחו על פגיעה בשביעות הרצון שלהם מהחיים בכלל ומההורות בפרט. הם נדרשים לתפקד כמנהיגים ולהפגין אהבה בזמן שהם עצמם מבולבלים, חרדים או אפילו מתאבלים", אמרה לנו בעבר. בכל מקרה, היא ממליצה לחלוק את הרגשות שלנו עם אדם אחר, אבל לא עם הילדים.
לקריאת הכתבה המלאה.
חרדת מוות: איך מנווטים אותה למקום חיובי?
פרופ' שלדון סולומון, מהוגי "תיאוריית ניהול האימה", הראה כיצד אנשים שרגילים להדחיק את המוות בשגרה ופתאום נכשלים בכך פועלים במגוון דרכים לא צפויות כדי להתמודד עם החששות. "גילינו שחרדת המוות הופכת אנשים לנוקשים יותר בדעותיהם, והם כועסים מהר וחזק יותר על מי שלא מסכים איתם", סיפר בראיון עבר לגלובס. "הם מתקרבים יותר לקרובים ומתרחקים מזרים, ויש עלייה בנטייה לפגוע בזרים. באופן פרדוקסלי, הם נוטים יותר לעשן ולשתות ולנהוג באופן מהיר ומסוכן. כלומר אנשים הורגים את עצמם כדי להשכיח את מותם".
אחד מממצאיו החשובים היה שהחרדה מעלה את הצורך במשמעות, לפעמים שלילית. הדרך להתמודד עם כך היא לחפש משמעות בהתנהגויות חיוביות. "אפשר לנווט את חרדת המוות למקום טוב יותר. לדוגמה, כדורסלנים שעומתו עם חרדת המוות קלעו טוב יותר לסל אחרי השיחה. נראה שהקליעה הייתה חשובה להערכה העצמית שלהם. אז הם התאמצו יותר".
לקריאת הכתבה המלאה.
לא רואים עתיד? עבודה מחייבת להסתכל קדימה
אחד הדברים הראשונים שהולכים לאיבוד במצב חירום הוא המחשבה על העתיד. אנחנו חוששים לתכנן תוכניות כי יש סיכוי שהן יתבטלו, או שנאבד את ההכנסה שתממן אותן, וברמה הלאומית עולות שאלות על עתיד המדינה והיכולת להגשים חלומות ארוכי טווח בין סבב לסבב. נטלי דוידי, פסיכולוגית תעסוקתית, אומרת שדווקא עולם העבודה יכול לעזור. הוא מחייב אותנו להביט קדימה: "יש משהו בעולם העבודה שהוא מאוד מקרקע, מאוד שומר על חוסן. העבודה כמעט תמיד ממוקדת עתיד. אם אנחנו עושים פעולות מכוונות עתיד, אנחנו מסמנים לעצמנו שיש עתיד".
לקריאת הכתבה המלאה.
תמיכה נפשית מבוטים: בני נוער בסיכון מיוחד
כשאנחנו סגורים בבית, רבים פונים לקבלת תמיכה נפשית מצ'טבוטים, ויש בכך תועלת אך גם נזק פוטנציאלי.
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הזהירה בכתבה שעסקה בנושא כי "הצ'ט חנפן. אפילו אם יש לך מחשבות שווא, הוא עלול לעודד אותך. אנשים בהכחשה עלולים להשתמש בו כדי לשמוע שהם צודקים", גם לגבי מחשבות מוטעות ואפילו מזיקות.
ד"ר זיו בן ציון, מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, הזהיר שבני נוער הם המשתמשים הכבדים ביותר של הבוטים לצרכים נפשיים, ונמצאים בסיכון מיוחד. "זה גיל שבו ממילא מושפעים מאוד מגורמים חיצוניים. לבני הנוער יש פחות ניסיון, גם בטיפול, וגם באופן כללי בקשרים אנושיים. יש להם פחות בסיס להשוואה".
והפתרון? כל סוג של קשר אנושי, מפסיכולוג ועד קבוצת תמיכה מקוונת. כדי לדבר עם גורמי טיפול אנושיים בנגישות גבוהה, ובלי לצאת מהבית, ניתן להתקשר למרכזי החוסן ברחבי הארץ, למוקדי הסיוע הנפשי של קופות החולים, וכן לעמותות ער"ן, סה"ר, נט"ל, מרכז אלה וגופים נוספים.
לקריאת הכתבה המלאה.
שיחות מקלט: הנושא שמומלץ להשאיר בחוץ
מה עושים כשבממ"ד או במקלט יושבים אנשים עם דעות פוליטיות שונות? מחקרים הראו שהקיטוב הפוליטי פוגע בבריאות הנפשית והפיזית - מהפרעות במערכת החיסון ועד הפרעות שינה וצריכת חומרים ממכרים. ההשפעה הזאת נמצאה במבוגרים במדינות שונות, בבני נוער ובמיוחד בנערות ובנשים ליברליות ממשפחות שמרניות. אבל כולם מושפעים במידה זו או אחרת.
אז מה עושים? רובנו לא רוצים לשחרר את הזירה הציבורית או להתעלם מהבעיות, אבל כדאי למנן ולשלוט במקום ובאופן שבהם אנחנו נחשפים לפוליטיקה ועוסקים בה. מומלץ לעסוק בה כשהדבר עשוי ליצור קשרים חברתיים מספקים, אך להכין בצד (כלומר בטלפון) גם הסחות דעת, כשאנחנו מרגישים שאיננו יכולים להכיל זאת עוד.
לקריאת הכתבה המלאה.