זירת הנפילה בתל אביב. הבניין שספג פגיעה ישירה נהרס בידי העירייה / צילום: אלה לוי-וינריב
השעה שעת בוקר מוקדמת וחנה פורת עומדת במרכז דירתה השכורה בתל אביב ונראית אבודה. השברים מסביבנו רומזים שפעם היו כאן שידת עץ מגולפת, כיסאות מרופדים, כורסה במראה וינטג' ועוד חפצים רבים שכעת בלתי ניתנים לזיהוי. הרכוש פזור לכל עבר, שבור, מנותץ ומאובק. חוטי חשמל וחלקי מנורות משתלשלים מהתקרה, שנדמה כי היא עומדת לקרוס בכל רגע. חלונות אין, רק חורים מרובעים עצומים. דרכם נשקף מלוא הנזק לכל הסביבה מפגיעת טיל איראני בבניין הצמוד, כ־12 שעות קודם לכן.
● ראיון | ברחה מאיראן, גויסה ל-8200 ומנהלת חברה בשווי מאות מיליונים: "יודעת שעוקבים אחריי"
● תוכנית המגירה של משמרות המהפכה
● "טראמפ אוהב מלחמות קצרות, אבל איראן היא לא ונצואלה"
"אתמול היה פה בית, היום לא", היא ממלמלת כמעט לעצמה. פורת ובעלה היו בבית כשהטיל פגע, וההלם עוד ניכר בכל שריר מכווץ בפניה. "במזל הנכדה שלנו שגרה איתנו הייתה אצל חברה. אין לנו ממ"ד ואין מקלט בבניין. יש מקלטים ציבוריים באזור. אבל בעלי חזר אתמול מבית חולים לאחר אשפוז, ואין לו יכולת לרדת".
פורת משחזרת את רגע הפגיעה, שאירעה בשבת בערב: "יצאתי עם הכלב לטיול, וכשחזרתי רציתי לבדוק מה שלום בעלי, ובדיוק הייתה אזעקה. רגע אחרי היה בום עצום שטלטל את כל הבית. לא היה כמעט זמן בין ההתרעה לנפילה". הטיל תפס את פורת במסדרון בדרך לחדר השינה. חלק מהתקרה קרס, הנורות התנפצו עליה והיא חטפה מכות יבשות קשות מחפצים שונים שעפו לעברה.
"הגוף כואב לי אבל היה לי מזל. דאגתי לבעלי", היא מספרת. "הוא שכב במיטה מתחת לחלון שקרס עליו עם חיבורי האלומיניום. מעבר לחלון המנופץ השתוללה דליקה שפרצה בעקבות פגיעת הטיל והיא התחילה לחדור לחדר. הסיטואציה הייתה מפחידה. החדר היה חסום בחפצים וגם המסדרון ולא ידעתי איך אוציא אותו משם. במזל ראיתי מישהו שירד במדרגות מלמעלה וביקשתי שיוציא את בעלי מהמיטה".
מפגיעת הטיל נהרגה מארי אן דה־ורה (32) מהפיליפינים, שעבדה כמטפלת סיעודית, ונפצעו כ־25 בני אדם נוספים.
המולה סביב החורבות
בניין מגוריה של פורת במרכז תל אביב ניזוק, אך עומד על תילו. בניין אחר ברחוב, שספג את הפגיעה הקשה ביותר, כבר לא קיים. שעות ספורות לאחר הנפילה, בשעות הקטנות של הלילה, הרסה אותו העירייה מחשש שיקרוס על הדיירים שינסו להגיע ולהציל את רסיסי רכושם או על סקרנים שיגיעו לאזור. דיירי הרחוב שבאו בבוקר לפגוש את נציגי מס רכוש ולדווח על נזקיהם נדהמו לראות את הנוף החדש - חלל פעור בין הבניינים, ובמרכזו תל חורבות.
סביב החורבות יש המולה של מאות אנשים. הם מתרוצצים ממקום למקום ללא הפסקה כמו דבורים בכוורת, כשהם לבושים בצבעים שונים: אנשים עם אפודים כחולים כהים ועליהם בצהוב זוהר הכיתוב "מס רכוש"; חיילים וחיילות במדים וקסדות מגן; עובדי עיריית תל אביב באפודים צהובים תוחמים אזור שבו טרקטורים ושלל כלים כבדים עובדים במרץ לפינוי הריסות הבניין; ובחולצות לבנות ואפודים כתומים מאות רבות של מתנדבים מארגון לב אחד.
"יש לנו כרגע 600 מתנדבים כאן, ובהמשך היום צפויים להגיע עוד כ־300", אומרת גלי נישרי, מנהלת הזירה מטעם הארגון, שהוקם לפני כעשור במטרה לסייע בבניית החוסן הלאומי באמצעות הפעלת מתנדבים במצבי חירום. "הם מסייעים לפנות את הבתים מזכוכיות ומחפצים שמפריעים בדירות, עוזרים לאנשים לארוז ולמעשה בכל דבר שצריך". יובל גרינבאום, צעירה בתחילת שנות ה־20 שמנהלת את חמ"ל המתנדבים, מוסיפה כי "ההירתמות מטורפת. מגיעים לכאן מאתמול אנשים בני 14 עד 67 ומנקים ועוזרים למפונים. חלקם ממכינות שונות, אחרים מהשומר הצעיר ועוד אזרחים שרוצים לתרום".
חלק סוחבים קרטונים ריקים במעלה המדרגות ודקה קלה אחר כך יורדים איתם עמוסים. אחרים סוחבים חלקי מיטה שבורים, מזרנים מפויחים, ברזלים עצומים שהיו תמיכה למשהו שקרס ומסכנים את העובדים באזור, וכל דבר אחר שצריך פינוי. שני צעירים עוברים עם חפצים רנדומליים שפינו מתוך אחת הדירות, מיוזעים מאוד אבל מלאי מוטיבציה. בפעם השלישית שהם עוברים אותנו במדרגות אני שואלת אותם למה הם שם. הצעיר מביניהם (17) מספר שהגיע עם כל החברים ממכינת נופי פרת, ובן ה־26 אומר: "אני לא קשור לשום גוף. פשוט רציתי לבוא לעזור".
"מה האלטרנטיבה?", שואלת מתנדבת שבדיוק עולה עם ערימה של מטאטאים, "לשבת בבית בחוסר אונים וחוסר מעש ולצפות במראות בטלוויזיה?".
אנחנו נשארים עם השאלה הזאת תלויה באוויר כשאנחנו יוצאים מהבניין הרעוע של פורת. שם אנחנו פוגשים את חגית ויניב גרציאני, בעלי בית הקפה גרציאני, שעד ערב קודם לכן פעל במלוא המרץ בקומת הקרקע. יניב פוסע מצד לצד וחגית עומדת מול הריסות הבניין ונראית כאילו בכל רגע היא תפרוץ בבכי. "ההריסות הלא מזוהות האלה הן בית הקפה שלנו. מפעל החיים שלנו", היא אומרת.
השניים פתחו את קפה גרציאני ב־2014 ומאז הוא לא נסגר. "קורונה, מלחמות ומבצעים, עברנו כאן הכול, ותמיד נשארנו פתוחים, תמיד תמיד. ואז את קמה בבוקר ומגלה שזהו, נגמר. הכל הרוס לגמרי", אומרת חגית. "מוסד תל־אביבי שכונתי, קהילתי, בית של כל כך הרבה אנשים. התגברנו על הרבה מכשולים, בעיות עובדים, מגבלות, אבל על זה כבר אי אפשר להתגבר".
מאות עובדים בעשרות זירות
אנחנו בלב תל אביב אבל מראות וסיפורים כאלה יש בכל רחבי הארץ בימים האחרונים. נכון למועד סגירת הגיליון נרשמו לפחות חמש זירות פגיעה מרכזיות, בראשן תל אביב, בית שמש, פתח תקווה ובאר שבע. עד כה התקבלו במוקדי קרן הפיצויים 3,612 תביעות, מהן 2,917 בגין נזק למבנה, 378 בגין נזק לתכולה וציוד ו־317 בגין נזק לרכב. כמעט כולן במרכז ובדרום. כל יום שבו הלחימה נמשכת מזמן זירות פגיעה חדשות ונזקים נוספים.
בכל זירה כזאת נמצאים צוותים של קרן הפיצויים - מס רכוש, מלווים במהנדסים ושמאים, כדי להעניק סיוע לאזרחים שנפגעו, בשיתוף עם נציגי הרשויות המקומיות הפועלים בשטח. נכון לבוקר יום שלישי 60 צוותים כאלה פעלו ברחבי הארץ.
"לכל מבצע ולכל מלחמה יש את האתגרים שלהם, אבל אנחנו כבר מתורגלים בנזקי ירי מאיראן מהסבב הקודם של עם כלביא", אומר מנהל קרן הפיצויים אמיר דהן. "הנזק הפעם לא קרוב למה שראינו בעם כלביא, טפו טפו טפו. שם בתוך יום הגענו לעשרת אלפי תביעות נזק ומהר מאוד לעשרות אלפים. בשאגת הארי, ביומיים הראשונים, עמדנו על 1,700 תביעות. מנגד, הפעם פיזור הנזקים טיפה יותר גדול, כי הם יורים לכל הארץ. בעם כלביא היו אולי שלוש אזעקות באזור צפון ועכשיו יש כל יום כל היום". דהן מעריך כי היקף הנזקים הישירים עד כה עומד על כ־150 מיליון שקל.
המדינה אמורה להשיב את המצב לקדמותו - הבנייה מחדש נעשית לפי הסטנדרט של הרכוש שנהרס. ממוצע הפיצוי על בית בשטח של כ-120 מ"ר עומד על כ-1.5 מיליון שקל, אך הסכום יכול להיות נמוך או גבוה יותר. הפיצויים על תכולת הבית ניתנים עד לסכומים מקסימליים לפי מחירון של סוגי "חפצי בית" וגודל המשפחה. במקרה של שכירות, הדיירים זכאים לפיצוי על החפצים שבבעלותם, ובעלי הדירה זכאים על המבנה והמחוברים אליו - מטבח, ארונות קיר וכדומה.
באשר לפיצוי לעסקים על הפסדים כלכליים, בשלב זה וכל עוד לא הותקנו תקנות מיוחדות, רק עסקים באזורים הקרובים לגבול זכאים לפיצוי. שר האוצר הודיע כי בימים הקרובים יפורסם מתווה הפיצוי לעסקים, אשר יתבסס על מסלולי הפיצוי שפורסמו במבצע "עם כלביא".
דהן עומד זה 14 שנים בראש הקרן שאמונה על פיצוי כלל אזרחי ישראל על נזקי מלחמה ישירים (דוגמת פגיעות טילים) ועקיפים (דוגמת נזק כלכלי לעסק) ועל נזקי פעולות איבה. בקרן הפיצויים עובדים בימי שגרה 30 עובדים מקצועיים קבועים ועוד 700 עובדים ממחלקות אחרות של הרשות ש"מגויסים" בעתות מלחמה. "בשנים האחרונות היינו כל הזמן בעתות מלחמה", הוא אומר.
ביום שבת, בשעה עשר בבוקר, פתח דהן את החמ"ל של רשות המסים ומשעות הצוהריים ואילך ביקרו עובדי הקרן בזירות הפגיעה, בהן בטירת כרמל ובאשדות יעקב בצפון, שם רסיס עצום פער חור בגג בית מגורים. נכון להיום פעילים 350 עובדים בקרן בכלל הזירות. "נקווה שלא נצטרך עוד", הוא אומר.
"יש לנו שתי זירות קשות מאוד, בתל אביב ובבית שמש, שהטילים שפגעו שם גבו חיי אדם וגם גרמו נזק עצום לרכוש. בבית שמש נפגעה שכונת וילות שלמה ו־300 איש פונו לבתי מלון".
להישאר אצל משפחה או לעבור למלון
מהרחוב בתל אביב שאנו נמצאים בו פונו כ־730 תושבים, שעברו להתגורר זמנית בבתי מלון או אצל בני משפחה וחברים. לצד הבניינים שנפגעו קשה ניצבים עשרות בניינים שספגו נזקי הדף "קלים": זכוכיות שבורות ושברים במעטפת החיצונית של הבניין. "רוב הדיירים בבניינים האלה לא יכולים להישאר בדירות. איך אפשר להיות בדירה פרוצה לקור וחום ורעש ואבק? מי שלא הצליח לאטום את הוויטרינות הגדולות פונה למלון. זה יכול לקחת עכשיו שלושה חודשים עד שנחזיר אותם", מסביר דהן. נכון ליום שלישי בבוקר היו כ־1,750 מפונים. המשמעות היא מיליוני שקלים שהמדינה תוציא על הדיור החלופי, מבלי לספור את סכומי הפיצוי שהולכים ומצטברים.
בהמשך הרחוב, באחד הבניינים החדשים והמטופחים יותר, אנחנו פוגשים את טיבי צייגר, שדירת הגן שבה הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיהם נפגעה מההדף. "הרגשנו פה את עוצמת הפגיעה של הטילים שנפלו קרוב אלינו בעם כלביא. הרעידות בבניין היו משמעותיות. אבל הפעם היינו בטוחים שספגנו פגיעה ישירה מרוב שזה היה עצום. פחדנו לפתוח את הדלת של הממ"ד", הוא מספר.
כשהם כבר פתחו את הדלת, הם גילו שכל החלונות מנופצים, וחפצים רבים עפו מההדף והתפזרו בדירה. את הילדים הם שלחו לבני משפחה וטיבי חזר "לסדר את הבלגן" ולהיפגש עם נציגי מס רכוש. "אתם רוצים להישאר אצל המשפחה או לעבור למלון?", שואל את טיבי יוגב שרון, מנהל מוקד תל אביב. הוא אחראי על כל עובדי קרן הפיצויים וצוותי השמאים הנמצאים במקום, ומסביר לו בדיוק מה המשמעות הכלכלית של כל חלופה שיבחר. הם כנראה יעברו למלון, ואנחנו מתקדמים הלאה לראות את היקף הנזק בבניין הבא.
בבניין של טיבי ובקבוצת הבניינים הסמוכים עובר צוות של שמאים ונציגי רשות המסים שמתעדים כל נזק למבנה ולתכולת הדירות, ואמורים לספק הערכות שמאיות שעל בסיסן יוענק הפיצוי. בראש אחד הצוותים הללו עומד ינון שטרית, בעלים של משרד פסיפיק שמאים בע"מ, שעובד עם רשות המסים יותר מ־30 שנה.
אנחנו נעצרים רגע מול דירה הרוסה שדלת הכניסה שלה נעקרה, הקירות והתקרות התנפצו וצינורות הענק של המזגן המרכזי בה מוטלים על הרצפה. במדרגות לידינו עובר גבר טרוט עיניים עם קופסה מלאה בבובות פרווה ורודות ותכולות. "המראות פה קשים", אומר שטרית. "אני עובד עם רשות המסים משנת 1992. הייתי בפיגוע בדולפינריום, בכל המבצעים הצבאיים מאז. לא מתרגלים למראה של בית הרוס ולסיפור שמאחוריו אף פעם, אבל שומרים על איפוק ומינון נכון של רגשות, כי אתה רואה הרבה מאוד זירות נזק וצריך לתפקד במקצועיות כדי לסייע לאנשים".
יש פיצוי אך הוא מוגבל
היום מתעתע. חלפו שעות מאז האזעקה האחרונה. השמש זורחת, השמים כחולים, אנשים מטיילים עם כלביהם בגינה השכונתית. נערה יושבת מול מזרקה, משוחחת בטלפון וצוחקת. ההמולה רק 50 מטר משם לא מורגשת, גם לא זכוכיות הענק שמעטרות את המדרכות סביב הגינה. אבל אז נשמעת התרעה לפני אזעקה, ובן רגע מאות אנשים נוהרים לכיוון אחד: המקלט באחד מבנייני המשרדים הסמוכים. אנשים מחופשים, ילדים, מבוגרים, מתנדבים, עובדי בניין, אנשים בחליפות - כולם יורדים קומה אחר קומה יחד בשקט ובסדר מופתי. "כולם כבר מתורגלים במדינה הזאת", אומר אחד הצועדים.
"ראיתם את יונתן?", שואל אותנו אופנוען רנדומלי ברגע שאנחנו יוצאים מהמרחב המוגן. "הוא חזר מהמילואים כשהתברר שהדירה שלו נפגעה. באנו כמה חברים לעזור לו לנקות את הדירה". דקות ספורות אחר כך מגיע לכיווננו מילואימניק צעיר במדים, משפשף את עיניו האדומות מחוסר שינה. הוא חזר לפנות בוקר מרמת הגולן. זה יונתן.
יונתן גר עם שותפה והשניים תוהים איך מגישים תביעת נזק בדירות שותפים ואיפה הם יישנו עכשיו, כשהדירה השכורה שלהם לא ראויה למגורים. "אתם צריכים להגיש תביעות נפרדות על הנזק שלכם, כל אחד על החפצים שלו שניזוקו. אתם תפונו למלון וכל אחד יקבל חדר נפרד", מסביר להם שרון.
"הפינוי מציג שאלות לא מעטות, כמו שאלת ההרכב המשפחתי: באיזה חדר לשכן משפחה בהרכב כזה או אחר, מה קורה עם שותפים, מה עם העובדת הסיעודית שגרה עם המטופלים?", מסביר דהן. "בתל אביב יש גם הרבה דירות מפוצלות שגרים בהן שותפים ביחידות לכאורה עצמאיות. זה דבר שלא הכרנו אף פעם בתחום הפיצויים. הם לא גרים יחד אבל רשמית רק דירה אחת ניזוקה כי הפיצול לא חוקי. ובכל זאת, צריך לתת לכולם מקום מגורים חלופי. עולות שאלות כל היום, דברים שלא הכרנו מעולם, אבל אנחנו נותנים פתרונות לדיור חלופי במסגרת נהלים שקבענו, ומעבר לזה כל מקרה נבחן לגופו".
נראה כאילו בכל מטר ברחוב עומד דייר שביתו נפגע ומחפש תשובות. בדרכנו אל החמ"ל של רשות המסים, שהתמקם בבית ספר באחד הרחובות הסמוכים, עוצרים דיירים מודאגים את נציגי רשות המסים, דהן ושרון, פעם אחר פעם, מבולבלים ועמוסים בשאלות.
"כדאי לי להגיש תביעה במסלול המקוצר?", תוהה שוכר של משרד באזור, ושרון מסביר לו שאם הנזק נמוך מ־30 אלף שקל אז "בהחלט כדאי". אדם אחר מסביר שהוא לא מצליח להגיש תביעה ומקבל הנחיות ברורות איך לעשות את זה לבד או בסיוע נציג של הרשות אם ירצה. "מותר לנו לפנות את המקרר לפח?", שואלת דיירת אחרת שדירתה נהרסה קליל. "כן", משיב דהן, ומסביר לה שהיא תקבל את הפיצוי המקסימלי בעבור תכולת הדירה עקב המצב הקשה של הדירה.
זה לא בהכרח מעודד, שכן כאמור רשות המסים מוגבלת בסכומים לפיצוי על תכולת דירה לפי סוג הפריט שניזוק. פיצויים עבור חפצי בית שנפגעו משולמים בהתאם לתקנות, לפי מחירון של סוגי "חפצי בית" וגודל המשפחה, עד לתקרות המתעדכנות לאורך השנים. חפצי הבית מסווגים לפי קבוצות: רהיטים, ביגוד, מכשירי חשמל ואלקטרוניקה וחפצי בית אחרים. הפיצוי המקסימלי מגיע לכ־100 אלף שקל, בהתאם למספר הנפשות בבית.
"יש לי ביטוח", אומרת אחת הדיירות, ומגלה שביטוח הדירה לא חל על נזקי מלחמה. לא כולם מודעים לכך, אך רשות המסים מציעה למי שמעוניינים בכך לבטח דרכה, בתשלום, את חפציהם האישיים בערך הגבוה יותר מהסכום הרשום בתקנות. גם שוכרי דירה זכאים לפיצוי על תכולת הדירה בהתאם למחירון של רשות המסים וכן זכאים לבטח את תכולת הדירה. המערכות מול איראן הגבירו את הביקוש לביטוח הזה. מאז יום שישי בבוקר נרכשו באתר רשות המסים לא פחות מ־5,838 פוליסות ביטוח רשות לתכולת הבית, וכך הגיע מספרן ל־20,695 מתחילת 2026.
רדיוס פגיעה עצום
אנחנו ממשיכים בדרכנו לחמ"ל, ומגלים את הרדיוס העצום של הפגיעה. גם במרחק רב ממקום הנפילה רואים שברי זכוכיות על מדרכות ובניינים נטולי חלונות. מעת לעת נצפים אנשים באפודים כחולים בהירים מפנים זכוכיות ענק מהמדרכות והבתים. עוד מעט נפגוש בהם שוב בנסיבות אחרות, אבל בינתיים דהן מסביר: "גם 700-500 מטר מאזור נפילת הטיל יש הרבה בניינים שהחלונות בהם נופצו, חלקם בנייני משרדים וזה אומר לעבור עשרות משרדים ואפילו מאות כדי להעריך את הנזק".
התחנה הבאה: החמ"ל שבו מקבלים נציגי רשות המסים ונציגי העיריה את התושבים שניזוקו, והוא עמוס לעייפה. עשרות בעלי דירות ממתינים ליד הדלת לתורם, עם פתק עם מספר כתוב בכתב יד. "איזה מספר נכנס", שואל אחד מהם, כששוב נשמעת אזעקה ברקע. כולם מתפנים במהירות מעוררת השראה למקלטים ברחבי בית הספר, שם מתגוררים כבר כמה ימים לא מעט מתושבי הבניינים הסמוכים שאין להם מקלט בבניין. "אני ישנה פה כל לילה מאז שבת", אומרת אמא צעירה שחובקת תינוקת ומזיזה את המזרן כדי לאפשר לאנשים הרבים להיכנס לעומק המקלט.
בפנים אנחנו פוגשים גם את המתנדבים של תנועת הרבעון הרביעי, שאת חלקם ראינו קודם מפנים זכוכיות. "הרעיון של התנועה הוא לשנות את השיח הפוליטי בישראל, משיח של הכרעה לשיח של הכנסת אורחים", אומרת תמר, אחת המתנדבות, שממשיכה להסביר ש"חוץ מלעשות פעולות של שיח ושל הפחתת קיטוב אנחנו גם מגיעים לסייע איפה שצריכים אותנו. אנחנו רואים רבים כמונו מסביב, מתנדבים מכל הקשת הפוליטית והחברתית שבאו לעזור למי שנפגע במה שאפשר. זה נותן תקווה".
מכאן דהן ממשיך לישיבות עם האוצר ונציגי המגזר העסקי לטובת גיבוש מתווה הפיצוי לעסקים שנפגעו כלכלית, אשר טרם פורסם בעת סגירת הגיליון. בדרך, בין שלל שיחות העבודה וההנחיות לצוותים בזירות ובחמ"ל, הוא מקבל שיחת טלפון אישית. "כן, אמא", הוא עונה. האמא, כך מתברר, מספרת לו בלחץ ש"טיל נפל על הבית" והיא מפחדת. בירור קצר עם עובדי מס רכוש בבאר שבע מעלה שאכן הייתה נפילה בבאר שבע, אך לא בסמוך לבית האם. "החיים האמיתיים והמקצועיים מתאחדים לא מעט", אומר דהן תוך כדי אנחת רווחה.
"אנחנו עדיין מתמודדים עם תביעות מעם כלביא והמסלולים האדומים ממלחמת חרבות ברזל", מוסיף דהן. "זה מתיש ושוחק לכולם. כל הצוות גמור. בכל חברות הביטוח יחד לא עשו ב־20 שנה את מה שעשינו בשנתיים האחרונות בקרן הפיצויים. מגיע לנו ולכל העם קצת שקט מהמלחמות".