פרופ' מאיה תמיר / צילום: Robert Schoen
באפריל 2025, כשמלחמת חרבות ברזל נראתה בלתי נגמרת ובעזה עדיין היו עשרות חטופים, טיילתי עם חברה המתגוררת מחוץ לישראל. "איזה כיף", היא אמרה, "היום אני מרגישה שהחיים ממש נפלאים". "אני מצטערת", עניתי, "אצלנו לא מקובל כרגע להרגיש דברים כאלה". מה עבר לי בראש כשהצטרפתי לפעילות מהנה אבל סירבתי ליהנות ממנה?
● חזית המדע | למה כל־כך קשה להיפרד מפסיכולוגים
● קמתם הלילה כמה פעמים מאזעקות? כך תחזרו לישון במהירות
חוקרת הרגשות פרופ' מאיה תמיר, מהאוניברסיטה העברית, עוסקת בפער הזה ובשאלה עד כמה אנחנו שולטים במה שאנחנו מרגישים. לאחרונה היא זכתה על מחקריה בנושא בפרס רוטשילד היוקרתי למדעי הרוח, המחולק בידי יד הנדיב מאז שנות ה־50 של המאה הקודמת.
"בחברה שבה יש נורמות חזקות, ככל שנהיה מתואמים יותר עם הנורמה, כך בדרך כלל נהיה מרוצים יותר מהרגשות שלנו", היא אומרת בראיון לגלובס. "אז אם עכשיו הנורמה היא להרגיש עצב, אז מצד אחד את מרגישה אותו, אבל את גם שמחה שאת עושה מה שנכון, וזה מרגיש טוב.
"ולפעמים אנחנו יכולים דווקא לשמוח למרות שכולם מרגישים רע, או להיפך, כי בא לנו לחוש דווקא את האוטונומיה או את המרדנות שלנו, ולא שייכות".
גם סבל יכול להיות רגש מספק
האם להרגיש טוב זה בהכרח דבר טוב ולהרגיש רע זה תמיד רע?
"הרגשה טובה יכולה להיות הנאה, אבל גם חיבור, וגם תחושה של משמעות וערך. גם בסבל יכולה להיות הנאה אם אנחנו מאמינים שיש בו משמעות. למשל, במחקר שערכתי עם רוני פורת ועירן הלפרין, בדקנו איך אנשים רוצים להרגיש ביום הזיכרון. לא מפתיע לגלות שהם ממש רוצים להרגיש עצובים.
"במחקר שערכנו ב־2015, שאלנו אנשים עד כמה הם מרגישים כרגע פחד, כעס, שנאה או אהבה, ובאיזו מידה הם רוצים להרגיש את הרגשות האלה, ובדקנו את הפער, גם לגבי רגשות נעימים וגם לגבי רגשות לא נעימים. התברר שככל שאנשים מרגישים את הרגשות שהם רוצים להרגיש, כך הסיפוק שלהם היה גבוה יותר, ורמת הדיכאון הייתה נמוכה יותר".
אנשים יודעים לזהות וחושפים בכנות את הרגשות שהם רוצים להרגיש?
"לפעמים כן, וכדי לוודא זאת אנחנו משתמשים במוזיקה, שהיא אחד מכלי הוויסות הבולטים שאנשים משתמשים בהם. אנחנו נותנים לנבדקים לבחור מוזיקת רקע למשימה ורואים שהם בוחרים מוזיקה שתואמת את הרגש שהם רוצים להרגיש".
מה זה אומר "הרגשות שאנחנו רוצים להרגיש"? ממתי יש לנו בחירה? האם איננו פשוט מרגישים את מה שאנחנו מרגישים?
"רוב הזמן כן. אנחנו מרגישים ופועלים על פי הרגשות שלנו בלי הרבה מודעות. אצל אנשים בריאים פסיכולוגית, הרגשות הם מאוד אינפורמטיביים. לכעסים יש סיבה שנטועה במציאות. גם לפחדים יש סיבה. המקרים שבהם אנשים רוצים לשלוט ברגשות שלהם, להחליפם או לשנות את עוצמתם הם לא מאוד תדירים".
האנשים שמפיקים תועלת מכעס
בכל זאת, לפעמים אנחנו עוצרים, מתבוננים ברגשות שלנו ושואלים את עצמנו אם הרגש הזה טוב לנו, ומנסים לווסת אותו. כך אנחנו מגלים שלא רק שאנחנו יכולים לקבל החלטה אם הרגש מועיל לנו, אנחנו אפילו יכולים לבחור או לא לבחור בו.
"בהורות אנחנו מרגישים את זה לעתים קרובות. למשל, חזרנו הביתה ומצאנו שהילד צבע את כל הקירות ואנחנו רוצים לצרוח, אבל יודעים שאולי הוא לא התכוון, והצעקות עלולות לפגוע במערכת היחסים". אז אנחנו עושים קריאה מחדש של הסיטואציה כדי להרגיש לגביה משהו אחר.
ורוב הזמן אנחנו רוצים להרגיש טוב או להיות אדם נורמטיבי ולא להביך את עצמנו בתגובות לא מותאמות?
"עקרון העונג הוא לא הדבר היחיד שמניע את ההתנהגות שלנו, והרצון להיות חלק מהכלל ולהרגיש את מה שסביבת השייכות שלי אומרת לי עכשיו להרגיש הוא עוד מניע. אנחנו רוצים גם להרגיש את מה שיאפשר לנו לשמור על מערכות יחסים שחשובות לנו. למשל, אם ארגיש אשמה שפגעתי במישהו, אולי זה יעזור לי לתקן את היחסים מולו, וזה חשוב לי יותר מלהתכחש לרגש כרגע ולשמר הרגשה טובה".
תמיר מדגישה שהדברים האלה אינם פילוסופיית החיים שלה, אלא טענות שנתמכות במחקר. "התחלתי לחקור כעס, וראיתי שעבור רוב האנשים הרגש הזה לא נעים, אבל הם רוצים עדיין להרגיש בו, אם הם חושבים שתהיה לכך תוצאה חיובית. הגעתי מתרבות ישראלית, שבה כעס הוא רגש מקובל, וייתכן שבגלל זה הייתי פתוחה יותר מאחרים לראות בכעס את התועלות האלה.
"יש אנשים שמאמינים שמי שכועס משיג יותר במשא ומתן, ואז הם באמת מגיעים אליו כועסים. מי שמאמינים שרוגע ואמפתיה הם המפתחות למשא ומתן מוצלח מתנהגים ככה, אבל קודם כול הם מרגישים ככה, ולא נוצר אצלם כעס מאותם הדברים שמכעיסים את הראשונים. הרגשות מוכפפים למטרות".
כעס יכול גם לעזור לנו להתמודד עם רגש אחר. "אם במו"מ עם עצמנו הבנו שאנחנו עלולים להרגיש אשמה, ואנחנו מאוד לא אוהבים אשמה, אז אנחנו מוצאים את הדרך להסב אותה לכעס. גם הוא רגש לא נעים, אבל משמר אגו".
אנשים שמצפים שהכעס יביא להם תועלת "מחממים" את עצמם בכוונה?
"כן, הראינו את זה בהמון מחקרים. למשל, לקחנו קבוצה של אנשים שמאמינים שלמלחמה כדאי לצאת בכעס, ולמחציתם נתנו לשחק במשחק מחשב שדימה מלחמה. לחצי השני של הקבוצה נתנו לשחק במשחק של ניהול מסעדה, כלומר משחק שהם לא מאמינים שהם 'זקוקים' לכעס כדי להצליח בו. ואכן, אלה שהונחו לשחק משחק מלחמה הרגישו יותר כעס".
נראה שהם דאגו להרגיש כעס בסיטואציה שבה נראה היה להם שהוא מועיל, ולא בסיטואציה אחרת.
"ראינו גם הבדלים בין־אישיים. שאלנו, האם אנשים שיש להם מטרות לוחמניות בחיים רוצים לכעוס יותר, ואנשים שיש להם מטרות פציפיסטיות ירצו לכעוס פחות? והממצא הוא שבדרך כלל כן. ואז שאלנו, אם אנחנו משנים את התפיסות של אנשים לגבי התועלת שבכעס, האם נוכל לשנות גם את הכעס עצמו?".
כיום, בדרך כלל התערבויות למניעת כעס מתמקדות בשליטה בתגובות, בהסתכלות אחרת על מצבים שמעוררים כעס ובהצגת המחירים שעלולים לשלם על הרגש הזה. פחות מדברים על שינוי תפיסת התועלת שבכעס.
"אם אנחנו דנים עם אנשים במטרות שלהם, ואז שמים סימן שאלה ליד ההנחה שהכעס עוזר להם להשיג את המטרות הללו, אנחנו רואים שהם מתחילים לדווח על פחות כעס". וגם על פחות התנהגויות הנובעת מכעס.
מה קובע את האמונות של אנשים לגבי איזה רגש מועיל באיזה מצב?
"תרבות, ערכים, סדרי עדיפויות, סיטואציות חיים, וגם אישיות - אבל בדרך כלל זה משהו שאנחנו לומדים. אם ההורים אומרים אל תצעק, אז נבין שכעס זה לא טוב. אם ההורים צועקים ומשלימים, אז אנחנו אומרים אוקיי, אולי כעס זה טוב.
"רגשות אכן משקפים תהליכים שקורים לנו בגוף, אבל אני השתכנעתי עם השנים שהם תוצר של למידה, ולכן האופן שבו רגשות משפיעים עלינו שונה מאדם לאדם.
"מה שמעניין הוא שהמחקר מראה שמי שחושב שהכעס יעזור לו, ומצליח לחמם את עצמו, זה באמת עוזר לו. ומי שחושב שהכעס יזיק לו, אם הוא כועס בכל זאת, זה באמת מזיק לו".
לא כולם מייחסים אותה חשיבות לרגש
אם כך, האם לאנשים מתרבויות שונות יש רגשות שונים?
"בעבר חשבנו שההבדל הוא בהבעה. בתרבויות המערב, כל הרגשות מובעים ואילו בתרבויות אחרות, הרגשות דומים אך מוצנעים יותר. המחקר העדכני מראה שההבדל אינו רק בהבעה, אלא בשאלה לאיזה רגש צריך בכלל לשאוף ואם רגש הוא בכלל חשוב".
יש תרבויות שבהן יש העדפה להרגשה לא נעימה?
"לא עד כדי כך. הרצון להימנע מכאב - גם נפשי - הוא אוניברסלי. אבל ההבדלים הבין־תרבותיים מתחילים אפילו מעצם השאלה עד כמה הרגשות חשובים. בתרבות המערבית, האינדיבידואל הוא במרכז וכך גם החוויות הפנימיות שלו, שהן האינדיקציה למה שטוב או רע. האם זה כך בכל התרבויות? בתרבות שבה הקולקטיב חשוב מהאינדיבידואל, ייתכן שיותר חשוב להתנהג נכון מאשר להרגיש טוב, ואז לא רק שההרגשה הטובה שלי לא מכתיבה מה ההתנהגות הנכונה, בכלל לא כל כך חשוב אם ארגיש טוב או רע. רגשות הם לא במוקד בכלל.
"ואם כך, אולי גם לא כל כך חשוב שאווסת את הרגשות שלי. זה ממצא לא אינטואיטיבי, כי אנחנו מצפים שבחברות קולקטיביסטיות, שהן קונפורמיות ומכתיבות לאנשים איך להתנהג, גם יכתיבו איך להרגיש, ואנשים בחברות האלה ינסו לנהל את הרגשות של עצמם ושל האחרים.
"אבל אם העולם הפנימי לא כל כך חשוב, אז אולי אין הרבה תועלת מלנהל אותו. ממילא ההתנהגות חשובה יותר. בעולם המערבי, שבו הרגשות הן הכול, אם אנחנו מרגישים שהרגש אינו 'נכון', אנחנו שואלים מה לא בסדר איתנו ומנסים לעורר בעצמנו את התחושה ה'נכונה'. דווקא במדינות קולקטיביסטיות זה פחות קריטי".
איך אפשר לחקור את זה?
"משתנה אחד שנותן לנו מידע הוא מידת השונות ברגשות אצל חברי הקבוצה בתגובה לאירועים מסוימים. אם כולם מדווחים על אותו רגש, כנראה הרגש הזה מנוהל. אם מדווחים על רגשות שונים, כנראה אין ניהול חברתי קשוח של הרגש הזה. הממצא שאולי מפתיע הוא שבמדינות אינדיבידואליסטיות יש דווקא פחות שונות ויותר הסכמה על מה שראוי להרגיש בהשוואה למדינות קולקטיביסטיות, שבהן יש שונות גדולה יותר ברגשות שעולים בתגובה לאירועים דומים".
כמו שאנחנו מנסים לווסת את הרגשות שלנו, כך כחברה אנחנו מנסים לווסת גם את הרגשות של אחרים, "וזה אפילו קל לנו יותר", אומרת תמיר. "למשל, אם עשינו דבר שחברתית אמור לגרום לנו תחושת אשמה, אולי נפעל כך שלא נרגיש הרבה ממנה כי זה לא כיף לנו, אבל אם אדם אחר עשה אותו דבר, ננסה לגרום לו להרגיש כמה שיותר אשמה. אנחנו לא חשים את הכאב שלו".
מפתחות שונים לאיכות הקשר
באיזו תרבות יש יותר רצון לגרום לאחרים להרגיש טוב?
"אם אנחנו בוחנים באיזו חברה אנשים מעריכים את הפעולה של לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב, אז אנחנו רואים זאת הרבה יותר בחברה אינדיבידואליסטית דווקא. כשחושבים על זה דרך הפריזמה של המחקרים הקודמים שלנו, זה הגיוני. אם רגשות הם חשובים, אז אם גרמתי לאחר להרגיש טוב, אני אדם טוב, ואנחנו משקיעים בזה המון משאבים, בעיקר כלפי הקרו בים שלנו. זה עובד גם הפוך - ככל שהמוטיבציה שלנו לגרום לאנשים להרגיש טוב גבוהה יותר, ככה הקשר שלנו הופך קרוב יותר.
"אבל אם רגשות הם פחות חשובים, מה זה משנה מה גרמתי לאחר להרגיש? העיקר שהתוצאה הייתה טובה. ואכן במדינות קולקטיביסטיות הממצא מראה שהמוטיבציה לגרום לחרים להרגיש פחות רע היא יותר נמוכה. זה לא המפתח לאיכות הקשר.זה נמצא בכמה מחקרים, כולל מחקר עם 19 מדינות, בהן גאנה, פרו, דרום קוריאה ועוד מדינות שהקולקטיביזם שלהן גבוה יחסית, וארה"ב, אנגליה, גרמניה שבהן רמה גבוה יחסית של אינדיבידואליזם.
אז מה המפתח לאיכות הקשר במדינות קולקטיביסטיות?
"זה משתנה מתרבות לתרבות, אבל בגדול, זה שאני גורם למצב האמיתי שלו להיות טוב, לא לרגש".
נניח, אם סבתא שלי ציירה עבור אבא שלי את הציורים שהוא היה צריך להגיש לבית הספר, היא התייחסה לא לכך שהוא עלול לחוש שהוא צייר כושל, אלא לציון שהוא יקבל בסוף.
"משהו כזה. וכאשר אנחנו מבינים מדוע אנשים פועלים כך, אנחנו יכולים אולי לקבל את ההבדלים בצורה קצת יותר פתוחה, וגם להיות בקשר עם אנשים מתרבויות אחרות מנקודת מבט שמתאימה לא רק לנו אלא גם להם.
"באופן כללי בחברות קולקטיביסטיות יש יותר סיבולת לרגשות לא נעימים, והערכה לאופן שבו הם יכולים לעזור לנו להשתפר. אנחנו רואים שבמדינות האלה אנשים אפילו קצת רוצים להגביר את הרגשות השליליים של בני הזוג שלהם. למשל, אני רוצה שהוא יילחץ יותר בעבודה כדי שיעבוד טוב יותר, שירגיש קצת אשמה כדי שיבקש סליחה מהילד.
"בסופו של דבר, חשוב לזכור שזה כן נכון שאנשים בכל העולם רוצים רוב הזמן להרגיש טוב יותר מרע, והם רוצים רוב הזמן שאנשים אחרים ירגישו יותר טוב מרע. מדובר בניואנסים".