המלחמה המושתקת של הישראלים מעבר לים / אילוסטרציה: GEMINI-AI
בכל פעם שאירוע ביטחוני פורץ בישראל, ש', המתגוררת זה 20 שנה מעבר לים, מרגישה מה שהיא מכנה "בום בלב" ורצה להתעדכן. "אם הקרובים לי לא עונים אני משוכנעת שטיל נפל עליהם, כל עולמי נמצא בסכנה, ואז אני מרימה את הראש מהטלפון ופה רגוע ושקט".
● היזמת מאחורי הנפקת סמארט-שוטר: "החיילים קוראים לנו פרוט נינג'ה"
● הצוללת | "מדינות מציגות מחסור בנפט כדי לייצר פאניקה. רוסיה היא המרוויחה"
● תעודת הביטוח של קים ג'ונג און
העיסוק בקושי של ישראלים שחיים בחו"ל, בזמן מלחמה, נראה כמעט מופרך עכשיו, כשהאזעקות התכופות מפרות את השלווה וחזרה לשגרת חיים נורמלית לא נראית באופק. אלא שמדובר בתופעה גוברת, שאולי אחד ממאפייניה הבולטים הוא ההשתקה - גם מצד הקרובים בארץ, שסבלם קשה יותר, וגם מצד הסביבה המקומית, שלא מכירה את המציאות בישראל. "אין לי זכות להביע את הקושי שלי כי זה כאין וכאפס לעומת מה שעובר עליכם", אומרת ש'. "מובן שלא אמרתם לי 'תהיי בשקט'. זו אני שאומרת את זה לעצמי".
כשש' מרשה לעצמה לדבר היא מתארת בעיקר תחושות של חוסר שליטה ואשמה. "אני מרגישה שהנשמה שלי חיה אתכם בארץ, עם הפחדים, אבל עם אפס יכולת לסייע. אני אשמה משני הצדדים - מצד אחד כי עזבתי ומצד שני המקומיים שיפוטיים סביב הנושא הישראלי־פלסטיני, שאין להם מושג בו. אני נזהרת כל הזמן מול אלה ומול אלה, ומרגישה שזה קיום תבוסנתי ופחדני".
הספרות בפסיכולוגיה אכן מעידה שתחושת חוסר שליטה, או חוסר אונים נרכש, היא גורם משמעותי שמגביר את הסיכון לתגובה טראומטית ולתסמיני פוסט־טראומה. במקרה של מהגרים הנמצאים מעבר לים השילוב בין חשיפה מתמשכת לחדשות, קשר רגשי לקרובים הנמצאים בארץ והעובדה שאינם יכולים לסייע עלול להגביר מצוקה נפשית ואף לעורר תגובות PTSD או טראומה משנית.
"אני בודקת התרעות כל הזמן, אבל היכולת לפעול היא אפסית", מתארת שני וידרגורן, פסיכולוגית קלינית המתגוררת זה ארבע שנים בלונדון ומתמחה בטיפול בישראלים ברחבי העולם. "בארץ כשרצים לממ"ד חלק מהמתח נפרק. ברור לי שבממ"ד יותר מפחיד - אבל כאן אין פורקן למתח. נוצרת עוררות יתר פיזיולוגית. אחרי 7 באוקטובר הידיים שלי רעדו במשך כמה חודשים".
אצל ד"ר גיא נעמתי, ביו־אינפורמטיקאי המתגורר בקיימברידג', הפער היה אף קיצוני יותר. "ההורים שלי מקיבוץ רעים בעוטף. ב־7 באוקטובר הם היו בממ"ד ואחותי הייתה שם עם ילדים קטנים", הוא מספר. "בן דוד שלי נרצח באותו היום ואיבדתי בן משפחה נוסף. החיים שלי בבריטניה נמשכו, בזמן שחיי הנפש שלי נעצרו".
"הגוף רחוק, אבל עדיין חווה טראומה"
"הטיפול בטראומה מניח שמי שהיה קרוב יותר לאירוע נפגע יותר", מסבירה רותי בשן, תושבת ניו ג'רזי, עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת באמנות, המתמחה בטראומה בקהילה הישראלית בחו"ל. "אבל גם ישראלי שגר בברלין יכול לא לישון טוב שנתיים בגלל המתרחש בישראל. הוא אמנם לא היה חשוף למלחמה במובן הקונבנציונלי, אבל משהו במערכת העצבים שלו מגיב. הגוף שלו מרגיש שהוא בסכנה, גם אם פיזית הוא רחוק ממנה. ה'כאן' מרגיש בלתי נסבל בנורמליות שלו, ה'שם' מרגיש בלתי נסבל בסכנה שבו".
בשן, חוקרת ומרצה באוניברסיטת מונטקלייר, פגשה מאות ישראלים בחו"ל והחלה לזהות תופעה מתפתחת של מצוקה. אך מגדירה אותה אחרת. "טראומה משנית לרוב מתייחסת לחשיפה לסיפורי טראומה של אחרים, אבל כאן זו כן קצת הטראומה שלהם. כולנו מכירים את החוויה של החרדה הפיזית בגוף שלנו בזמן פיגועים, מתקפות טילים או חדירת מחבלים. בחו"ל הגוף שלנו רחוק מהסכנות, אבל אנחנו עדיין חווים את אותה תחושת טראומה. כלומר זה לא לגמרי מעגל שני של טראומה משנית, אולי מעגל אחד וחצי".
יש לזכור כי ישראלים רבים עזבו את הארץ לאחר תקופה ממושכת של אירועים ביטחוניים וייתכן שנושאים את הטראומה עוד מכאן. מחקר שערכה פרופ' זהבה סולומון מאוניברסיטת תל אביב, שפורסם ב־Frontiers of Psychiatry ב־2020, הראה כי לפעמים מי שחוו תגובת סטרס זמנית שנראה היה שהחלימו ממנה, עלולים לסבול מהחמרה פתאומית של הטראומה בשלב מאוחר יותר של חייהם בשל חשיפה לאירועים דומים, גם אם הם לא היו בסכנה באופן אישי.
נוסף על כך, בסקירת מחקרים של Bustamante ואחרים מ־2017 נמצא כי גורמי הלחץ המלווים לתהליכי הגירה עלולים להחמיר טראומות קודמות ואף להגביר את הסיכון להתפתחות סימפטומים של PTSD. לפי הסקירה, שיעור תסמיני הפוסט־טראומה בקרב מהגרים הגיע במחקרים מסוימים לכ־47%, בעיקר בקרב מי שסבלו ממלחמות במדינות המוצא.
"יש ישראלים בחו"ל שמשלמים 'מס כפול'. הם עזבו בגלל טראומות מאוד קשות, חלקם נתנו את נפשם למולדת - אבל כאן לא מכירים בטראומה. הם צריכים תמיכה, ולא תוקפנות", אומרת וידרגורן. ואכן במחקר שערכו Boettcher ואחרים (2025) נמצא כי תמיכה חברתית עשויה למתן את הקשר בין חשיפה לאירועים טראומטיים לבין עוצמת תסמיני הפוסט-טראומה בקרב מהגרים. אלא שלישראלים העסוקים בשרידותם שלהם בארץ קשה לספק תמיכה כזו והמקומיים במדינות ההגירה מתקשים להבין לאשורה את המצב.
"גם אם היה לי יום קשה, לא אשתף את אחותי שבמקלט"
כך נוצר מצד אחד רצון של המהגרים להתקרבות לקהילה הישראלית, ומצד שני הם חווים סוג של דחייה שמייצרת משבר זהותי, כמי שלא שייכים לא לכאן לגמרי ולא לשם. משבר זה התעצם במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר כשהרכיב הישראלי בזהות של ישראלים רבים מעבר לים התגבר, אבל כשניסו להתקרב אל חבריהם בישראל לא תמיד זכו למענה. במרחבים הוירטואליים נאמר להם לא פעם שהם לא מבינים, או התגובות שלהם לא מותאמות. רבים אף דיווחו על תחושה של תוקפנות של הישראלים בארץ ביחס אליהם.
"לפעמים כועסים על מי שעזב או נטש, לכאורה", אומרת וידרגורן. "ולפעמים לא ספציפית על החברים שנמצאים בחו"ל, אלא על כל המצב - אבל עלינו זה יוצא. יש תחושה שרואים את הישראלים בחו"ל בתור 'אחר', בעוד אנחנו רואים את עצמנו כחלק".
אחת האמירות שהישראלים בחו"ל חווים כתוקפנית, היא - 'שישראל השתנתה ומי שלא חי בה, כבר לא יבין אותה'. זה אולי נכון, אבל ישראלים בחו"ל מרגישים שזוהי דחיקה שלהם מן הזהות הישראלית. "זה מתנגש עם שאלות שהפניתי גם לעצמי - האם הישראליות שלי היא בכלל של ישראל של עכשיו? האם אני מתגעגעת למקום, או לזמן?", מעידה וידרגורן.
"עם כל הכבוד, אני חושב שאני יודע מה זה ישראל", משיב נעמתי לטענה בצורה נחרצת. "אם אחזור לארץ, זה יהיה לתוך מורכבות שאני מכיר בה". הוא מרגיש שחלק מן המורכבות מול החברים נחסך ממנו כבן קיבוץ רעים. "הדברים שעברתי עד שעזבתי, והאבדנים האחרונים שלי, נותנים לי 'זכות דיבור' ומקום ב'שולחן הסובלים'", אומר נעמתי בנימה צינית. "מול המשפחה אני מרגיש שהם עוברים דברים שלא עברתי, אבל החיים שלי קשים מסיבות אחרות".
כדי להתקרב יותר למשפחה ולחברים בארץ לא פעם נמנעים המהגרים הישראלים מלשתף באירועים מחיי היומיום שלהם. "לפני שנה היה לי בעבודה יום מזעזע בכל קנה מידה, אבל אחותי ישבה במקלט עם ילדים כשבעלה בעזה. אז מה יש לי לומר לה?", משתפת בשן. "זה יוצר המון נדבכים של ניתוק מול המשפחה והחברים, דווקא כששני הצדדים צריכים הכי הרבה תמיכה רגשית".
"בתוך הקהילה הישראלית פיתחנו זהות שלישית"
כשמשאב התמיכה של הקרובים בארץ הוא עניין מורכב, ומלווה לא פעם ברגשות אשם, יש מי שמבקשים להיסמך על הקהילות הישראליות המקומיות. דונה גריפית', סטוריטלר מומחית תקשורת בין אישית באוניברסיטת סטנפורד, נולדה בארה"ב אך התגוררה בישראל מרבית נעוריה. בשנים האחרונות היא חיה בעמק הסיליקון ומספרת שכשהתחילה המתקפה באיראן, התלבטה הקהילה הישראלית באזור אם לבטל את מסיבות הפורים לילדים. "היו שאמרו - איך אנחנו חוגגים כשבארץ יושבים במקלטים. ומצד שני אמרו - חבל שהילדים יסבלו. מספיק שאנחנו סובלים. מסיבה של מבוגרים בטוח היינו מבטלים". לבסוף, המסיבות התקיימו.
"עליתי לישראל בגיל 11 ותמיד הייתי מפוצלת, היברידית" מספרת גריפית'. "אני מאוד קשורה למשפחה שלי ולחברים שלי שנפגעו בצורות שונות ובחלקן חמורות, אני דואגת להם וכואבת איתם. עם זאת, קיבלתי החלטה מודעת שהילדים שלי לא יהיו חלק מזה.
"אני פותחת כל יום בהתעדכנות עם המשפחה בארץ, אחר כך במה מתרחש בקהילה המקומית, ואחר כך בכל מה שנכתב על ישראל בטוויטר. הנשמה שלי יותר ישראלית מאמריקאית. אבל עכשיו אני פה, ואני צריכה לדאוג לעתיד של הילדים שלי וזה מעל הכל. מזל שיש לי קהילה של 80 אלף אנשים שיכולים לעזור אחד לשני. ואז גם כל רוח ההתנדבות הישראליות מקבלת מענה. זה קיבוץ לטוב ולרע. זו באמת זהות שלישית".
יהדות התפוצות אינה מהווה נחמה עבור הישראלים. "גם הם הושפעו בצורה עמוקה מה-7 באוקטובר, גם הם חווים עצב לא מתואם עם סביבתם, משבר זהות והתקרבות ליהדות ולישראל", אומרת בשן. "אבל ההבדל הברור הוא בתגובת הגוף. מי שרץ למקלט, היה בצבא, מרגיש את מה שקורה בארץ כאיום קונקרטי, שגם אמריקאי דור שלישי לשואה לא יבין".
בלי עבודה ועם חשש מחזרה: "מרגישים כלואים ביעד החדש"
יש גם מגזר שלישי לבעיה. ישראלים שיצאו מהמדינה אחרי ה-7 באוקטובר בלי שהספיקו להכין חיים חלופיים במדינת היעד ועם כמיהה חזקה עדיין לחזור. "מ-2023, משפחות רבות קיבלו החלטה לעזוב כמה שיותר מהר - כמעט בכל מחיר", מספרת הפסיכולוגית הקלינית גילי אגר שמנהלת מרפאה בשם "טיפול קרוב אונליין", שמטרתה לטפל במהגרים ישראלים בשפה ובתרבות שלהם. "מדובר בישראלים שעברו לחו"ל לא פעם ללא עבודה או לימודים שחיכו להם בצד השני, בלי הכנה נפשית וללא מועד חזרה ידוע מראש.
"אז מצד אחד הייתה חוויה של הקלה אחרי מה שחוו בארץ, אבל ההשתלבות שלהם היא קשה יותר, והם מתמודדים לפעמים עם אבטלה וחרדה לעתיד. למרות זאת הם נתפסים כפריווילגים, כי לא כל אחד בכלל יכול לעבור, אז לכך מצטרפת גם ביקורת על זה שהם לכאורה לא נשארו להילחם על המדינה.
"מדובר באוכלוסייה שיש בה משאלה עמוקה לחזור לישראל, כשהמציאות תרגיש בטוחה יותר מכל מיני בחינות, ואז ככל שהמצב בארץ מחמיר ומקצין - המצוקה שלהם עולה. הם מרגישים כלואים ביעד החדש. התוצאה היא חוויה עמוקה של בדידות, לצד כאב ופחד על יקיריהם בישראל".
"ישראלים בחו"ל תמיד נושאים איתם את שאלת החזרה", מרחיבה בשן את הסוגייה. "היינו יכולים, בעיקרון לחזור, ולהחזיר את הילדים שלנו לצה"ל. זו בחירה, והיא יוצרת אשמה שהיא סוג של פציעה מוסרית (סוג של טראומה שנובע מביצוע או חשיפה למעשה לא מוסרי - ג.ו.). איך אני חוזר ואומר שאני ישראלי, אבל לא משלם את כל המחירים?"
אז מה כן אפשר לעשות כשחיים שם?
בשן: "קודם כול בואו נדבר על זה וניתן לזה שם. אני מציעה לקרוא לזה EIT - Exilic Israeli Trauma (טראומה ישראלית בגלות). אנחנו צריכים ולידציה למה שאנחנו מרגישים במרחב לא שיפוטי, להבין שמה שקורה לי הוא לא בהשוואה למה שקורה לכם. הוא אחר וקשה בדרכו. אבל חשוב לומר שהוולידציה הזאת לא אמורה להגיע ממי שנמצא בישראל. יש לכם מספיק על הראש וזו ציפייה לא ריאלית. אנחנו זקוקים למקום אחר. טיפול קבוצתי לישראלים בחו"ל יכול להיות יעיל במקרה הזה".
איך בכל זאת מי שבחו"ל יכול לדבר על התחושות שלו עם מי שבישראל?
וידרגורן: "אין ברירה אלא לבחור מה לומר למי, מי מבין את המצב, מי טוען אותנו באנרגיה ועם מי לא מדברים על פוליטיקה. בטיפול אני אומרת - בואו נפרוס את כל הרגשות שלנו. אבל מול הישראלים אני אומרת - לי יש כרגע יותר כוחות, אז זה בסדר אם רק אני אקשיב ואכיל".