איזה מין דור גדל פה? / עיבוד: ג'מיני
באוקטובר 2023 עמדה פרופ' ציפי הורוביץ־קראוס להיכנס למחקר מבוסס MRI במנגנוני למידה מוחיים בילדי בית הספר היסודי. אירועי 7.10 עצרו את המחקר, כמובן, וכשהילדים החלו לחזור למעבדה, הם חזרו אחרת.
"אלה לא היו אמורים להיות קבוצת ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, אך הם בהחלט נראו כך - דרוכים, עצבניים", אומרת הורוביץ־קראוס, ראש הקבוצה לדימות מוחי בילדים מהפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה והפקולטה להנדסה ביורפואית בטכניון. "בסריקות המוחיות שלהם ראינו קישוריות רבה יותר ברשתות הקשורות לדריכות, וזו עלתה במתאם עם רמת הקרבה של הילדים לאירועי מלחמה".
● "בין הזיה לביזיון": כך הפכה הלמידה מרחוק לסיוט להורים
● "גם ישראלי שגר בברלין יכול לא לישון טוב שנתיים בגלל מה שקורה בארץ"
● אפקט מכון ויצמן: מה עושים גופי המחקר כדי להגן על המדע מפני נפילת טיל
הממצאים האלה היתרגמו ליכולת קוגניטיבית ואקדמית. "ראינו ירידה מובהקת ביכולות זיכרון, קשב, שפה, יכולות ניהוליות וקריאה, בהשוואה לילדים שנסרקו סביב 2018־2022", היא אומרת. "אפילו יכולתו של המוח לתאם בין ראייה לשמיעה ירדה".
מאז, אנחנו נעים בין שגרת מלחמה למלחמת שגרה. הספרות המחקרית העוסקת בטראומה מראה שגורמי לחץ נוטים להיערם זה על זה. אירוע חדש עלול לעורר אירוע ישן. רגישות מוקדמת יכולה להפוך אירוע נסבל למעורר מצוקה. כשהניסיון לחיות את החיים ולתכנן תוכניות, אפילו מסיבת פורים, נטרף שוב ושוב, זה מוביל לחוסר אונים נרכש, שמיוחסות לו בספרות המחקרית השפעות נפשיות ובריאותיות קשות. אז מה יהיה עם הילדים? איזה מין דור אנחנו מגדלים כאן, ואיך אפשר לשפר את החוסן שלו?
כשההורים מוסחים, הסנכרון המוחי יורד
בימי שגרה, מחקריה של הורוביץ־קראוס עוסקים בעיבוד מידע ושפה אצל ילדים. "היכולת לעבד שפה קשורה ליכולת לתקשר עם הסביבה ואפילו להביע בפני עצמך את המחשבות שלך", היא אומרת. השפה, ובאופן ספציפי הקריאה, היא גם הבסיס להצלחה אקדמית.
הורוביץ־קראוס בוחנת סנכרון בין הילד להורה - הן בגלי המוח, כפי שניתן לראות במכשירי EEG או MRI, דרך קשר עין, תנועות ומאפיינים נוספים. סנכרון גבוה מזוהה עם קשר הורה־ילד מיטבי ומנבא יכולות שפתיות עתידיות של הילד.
"אם אתה נמצא עם הילד ופתאום מקבל הודעה בטלפון, זה מוריד את הסנכרון", היא מדגימה. מאידך, כשהורים הקריאו לילדיהם סיפור, ניתן היה לראות את רמת הסנכרון במוח של הילד משתפרת באזורי קריאה, שפה והבנה, יותר מכשאדם רנדומלי הקריא זאת. מכאן ניתן להניח שהמוסחות הגבוהה של ההורים בתקופה זו של המלחמה, אפילו חוסר היכולת להניח לטלפון, משפיעה גם על ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של הילדים.
"ככל שהסביבה היא צפויה, הילד מרגיש רגוע יותר. אם ההורה בדיכאון והילד מחייך ולא מקבל חיוך בחזרה, הוא מתערער. בשנים הראשונות, המוח מתפתח לכ־90% מנפחו כאדם בוגר והתהליכים הופכים יעילים יותר בעקבות פינג פונג עם הדמות העיקרית של ההורה".
סיכון מוגבר לפגיעה ברשת
דוח של מכון ברוקדייל מ־2024, המבוסס על סקירת ספרות מחקרית ומסמכי מדיניות שיצאו בתקופת המלחמה, לצד ספרות בינלאומית הבוחנת את ההשלכות של מלחמות על בריאות ועתיד הילדים והנוער, ניסה למפות את ההשפעות.
"ראינו שההשלכות הן קשות וארוכות טווח, בכל תחומי החיים", אומרת ד"ר אנה רזניקובסקי־קוראס, חוקרת מומחית בכירה במכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל ואחת מכותבות הדוח. ההשפעות, מגלה הדוח, נערמות ככל שהמלחמה מתמשכת. "גם במקומות שבהם לא הייתה בעבר הזנחה, היא מתחילה להיווצר במלחמה, עם ירידה בהגעה לטיפולים בילדים כמו קלינאית תקשורת, מעקב בקופות החולים". התוצאה עלולה להיות העמקת הפערים ההתפתחותיים בין ילדים ישראלים לילדים במדינות "נורמליות".
לפי סקר של המועצה הלאומית לשלום הילד, שתועד בדוח, 84% מההורים דיווחו על מצוקה נפשית אצל הילדים, ובאזורים מוכי אזעקות המספר היה אף גבוה יותר. דוח של 105, משטרת הסייבר לנוער, דיווח כי 63% מהילדים והנוער היו חשופים לתכנים קשים ופוגעניים ברשת אחרי שפרצה המלחמה.
ויש גם עלייה באלימות במשפחה. "כשמשפחות סגורות בבית, הצפיפות היא גורם סיכון לפגיעה בילדים, בשילוב עם המצוקה הנפשית של ההורים והניתוק של הילדים ממערכות התמיכה האחרות שיכולות לזהות את המצוקה", אומרת רזניקובסקי־קוראס.
"בתקופות של סגירת בתי הספר, החיים החברתיים מותקים למרחב הווירטואלי, אבל רק מחצית מהילדים באמת עושים שימוש ברשתות החברתיות למפגש חברתי. ממילא הרשתות יכולות לספק מענה חלקי לצרכים החברתיים, ועוד פחות מכך לילדים שממילא סובלים מהדרה חברתית, וזה מרחב שמעלה את הסיכון לפגיעה". אפשר לדמיין את השילוב הקטלני בין ילד בודד שמחפש כל גילוי חיבה ברשת להורים עסוקים שלא יכולים להשגיח.
"פחות השגחה משמעותה גם עלייה בהתנהגות הסיכון. מחקרי עבר מהעולם הראו כי מלחמות מעלות התנהגות אגרסיבית של בני נוער, שימוש בסמים ובאלכוהול, התנהגות מינית מסוכנת, וככל שהקרבה לאירועים השליליים גבוהה יותר, כך הסיכון גבוה יותר".
הלימודים מדאיגים ילדים יותר מהטילים
דנה שי, חוקרת ביוזמה לחקר ההתפתחות והאי־שוויון בגיל הרך במרכז טאוב, ודוקטורנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אומרת שילדים מחברים שגרה עם ביטחון, ו"שיבוש מצטבר כמו זה שחווים ילדים ישראלים היום משפיע על ויסות רגשי, ועל התפתחות שפתית וקוגניטיבית, חברתית ורגשית.
"ממחקר שערכנו, באמצעות חברת הגל החדש ו־iPanel, בינואר 2024, יולי 2024 וינואר 2025, ראינו שילדים שמסגרות החינוך שלהם היו סגורות זמן רב יותר, חוו קשיים רגשיים והתנהגותיים בהיקף גדול יותר. כעת המסגרות כבר סגורות כשבועיים, וזה בערך הזמן שבו רוב המסגרות היו סגורות באוקטובר 2023.
"סגירת המסגרות השפיעה בצורה קשה יותר על ילדים שהיו חשופים יותר לנזקי המלחמה (למשל הורה במילואים, חשיפה קרובה לאירועי 7.10, אזור מופגז או היעדר ממ"ד)". כלומר, זאת עדות נוספת לכך שהנזקים נערמים זה על גבי זה. "הממצא הזה מראה שיש חשיבות לפתוח את מסגרות החינוך איך ואיפה שרק אפשר".
פרופ' דנה לסרי, פסיכולוגית קלינית וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, שהייתה חתומה בין היתר על דוח למשרד החינוך על מצב המתבגרים והמורים בעקבות המלחמה, מאירה צד נוסף. "המלחמה המתמשכת יוצרת יותר שחיקה הורית, שמשמעותה תחושת ניתוק מהילד, דווקא כשהוא במצוקה. אותו דבר קורה גם למורים, וגם זה משפיע על מה שקורה לילדים".
ניתן היה לצפות שבתנאים הללו הילדים והנוער יביעו חשש לביטחונם האישי, אך לסרי אומרת כי "אנחנו רואים שלא הטילים הכי מטרידים את רובם. הם מוטרדים מהשפעת הטילים על חיי היומיום שלהם". באופן מפתיע, כשליש מהילדים והנוער טענו שחוסר היכולת להתרכז בלימודים הוא הדאגה המשמעותית שלהם. היא עקפה בעיות חברתיות, משפחתיות וחרדה קיומית.
והם מודאגים בצדק. במחקר שערכה הורוביץ־קראוס בתקופת הקורונה, היא הושיבה "כיתה" של נבדקים בני 8־10 עם מורה, מחציתם בשיעור פרונטלי ומחציתם בזום. בדיקת EEG הראתה שבסביבה פרונטלית המוחות מסונכרנים יותר, גם בין הילדים לבין עצמם וגם בינם לבין המורה. התוצאה הייתה בהתאם - הבנה טובה יותר של החומר.
"הזום חשוב לשמירה על השגרה. זו לא למידה מרחוק, זו פגישה מרחוק, צוחקים, מתעדכנים ורואים את החברים", היא אומרת. לסרי מסכימה ומציינת שזהו לקח שנלמד מהקורונה וכבר יושם להנחיות משרד החינוך. הדגש של ה"למידה" מרחוק עובר להכלה רגשית.
מחקרים שנערכו בישראל ובעולם לגבי השפעות ארוכות טווח של מלחמה מוסיפים עוד רבדים. אחד מהם בעיות בריאות. הסטרס החוזר והמצטבר משפיע על ניהול משק הסוכר, כלומר על השמנה והתפתחות סוכרת, ובעקבות זאת מחלות לב בעתיד. הסטרס פוגע בבניית שריר ומשפיע לרעה על מערכת החיסון, שתהיה דרושה לנו בעתיד לא רק להתמודדות עם מחלות זיהומיות אלא גם עם סרטן ומחלות נוירו־דגנרטיביות. כתבנו בעבר לא מעט גם על ההשפעות הבריאותיות של חוסר שינה. בילדים ובנוער ההשפעות הללו ברורות עוד יותר. ובנוסף, הסטרס הכרוני מגביר התמכרויות, הפרעות אכילה וחיפוש סיכון.
קשה להשוות את ישראל כיום למדינות מוכות מלחמה בעולם השלישי, אולם מחקרים ממדינות שהייתה להם כלכלה סבירה שהידרדרה במהירות בעקבות מלחמה, וביניהם לבנון, בוסניה־הרצגובינה ואוקראינה, מראים קשר ברור בין המצב הכלכלי המחמיר לבין הידרדרות בבריאות הילדים, שאינם מקבלים טיפולים התפתחותיים ורפואיים, מתחסנים פחות, יש להם נגישות נמוכה יותר להשכלה ולתזונה בריאה.
ההשפעה היא לא רק על המשפחות אלא על מערכות המדינה - החינוך, הבריאות והרווחה. מחקר של מכון טאוב הראה שנכון לינואר 2024, מחצית מהישראלים טענו לבעיה כלכלית בעקבות המלחמה, ובמשפחות עם בעיות כלכליות הילדים סבלו מבעיות נפשיות מוגברות.
תתפלאו, הנייד דווקא יכול לעזור
פרופ' ליאת חממה, ראש המסלול הקליני לילד ולנוער בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, חוקרת משאבים מקדמי חוסן בילדים ובני נוער הסובלים מסטרס. ממחקר שערכה עם הפוסט־דוקטורנטית מילי אולינובר בחודשים יולי־ספטמבר 2024, עלה שכ־31% מבני הנוער הראו פגיעות נמוכה וחוסן גבוה, כלומר הביעו רגשות חיוביים וראו את עצמם עטופים בתמיכה מקבוצת השווים, המשפחה או אחר משמעותי. 51% הראו פגיעה בינונית, ורק 18% פגיעה חמורה.
"חוסן גובר ככל שהמתבגר חווה תמיכה משמעותית", היא אומרת. "מכאן אנחנו מבינים שהדרך 'להציל' את הדור הזה היא לחזק את רשתות התמיכה". מחקריה מראים כי עבור ילדים צעירים, חשובה ביותר התמיכה מהמשפחה, ואילו עבור בני 16 ומעלה חשובה יותר תמיכת החברים.
חממה רואה בטלפונים הניידים גורמים שיכולים להיות דווקא מעוררי חוסן אצל בני הנוער. "הטלפון מסיח את הדעת באופן שיכול להפחית חרדה. הוא מייצר הזדמנויות לקשרים מסוגים שונים בתקופה בה יותר קשה לייצר קשרים. זה משאב בשבילם".
רזניקובסקי־קוראס מוסיפה: "במחקר שנערך בילדים בפנימיות, הילדים טענו ברובם שהם מרגישים מוגנים ובטוחים. המשתנה שהסביר את התחושה הזאת היה פשוט - התעניינות הצוות בשלומם. לפעמים יש חשש של הורים או גורמי חינוך לפתוח שיחה בנושאים קשים אם אין להם פתרון, מתוך חשש שהם יתפרקו. אבל אנחנו רואים שגם השאלה, ללא התשובה, נותנת המון".
"אפילו חמש דקות של קשב משותף עם הילד ללא הפרעות יכולות ליצור סנכרון בריא שמחזק את הרשתות שחשובות להתפתחות הרגשית והאקדמית", אומרת הורוביץ־קראוס. "נניח, אם אנחנו מקריאים לילד אותו סיפור בהמשכים בכל פעם בממ"ד, אז יצרנו גם הסחת דעת וגם שגרה מוכרת וגם סנכרון הורה־ילד. זה עוזר גם להורה, שקשוב לילד במקום לצפות לבום".
לדבריה, גם הורה שחווה בעצמו מצוקה אבל עדיין מצליח להיענות לרגשות הילד מנתק כך את הקשר בין מצבו הנפשי לזה של הילד. כלומר, הטראומה שלנו היא לא גזירת הגורל של ילדינו. ויש לה עוד מסר מעודד להורים: "המוח של הילדים גמיש. מצד אחד הוא מושפע יותר מהשינויים ומצד אחר יש לו יכולות התאוששות חזקות".
לסרי מרגיעה גם את רגשות האשמה של הורים. "הם רק מחמירים את המצב", היא אומרת. "חמלה עצמית עוזרת: להתבונן ברגשות שלנו, לקבל אותם ולהבין שזה זמני. במחקר שערכנו ביקשנו מהמתבגרים לכתוב לעצמם מכתב שיגרום להם להרגיש יותר טוב. זה שיפר את מצב רוחם, כלומר הם יודעים מה הם צריכים. מה הם כתבו? למשל, מה למדתי מהסיטואציה. מילות חמלה כמו 'עשית מה שאת יכולה'".
המבוגרים שהילדים יהפכו להיות
אם נפגוש את הילדים ובני הנוער של היום בעוד 20־30 שנה, איזו מין חברה נגלה? לדברי חממה, "ספרות מחקרית אומרת שלטראומה יש השלכות על יצירת קשרים, על תקשורת בטוחה עם הדור הבא, ושאנשים נשארים לאורך כל חייהם יותר דרוכים. אנחנו מעריכים ששנים קדימה זו תהיה מדינה שנזהרים בה מאוד עם זיקוקים".
בסקירת הספרות שביצע מכון ברוקדייל, הוצגו מחקרים המראים שילדים שגדלים באזורי אסון או מצוקה סובלים מחרדה, דיכאון ובריאות לקויה, ופחות שביעות רצון בחיים. אבל רזניקובסקי־קוראס בכל זאת רוצה לסייג: "נוצר פה דור עם חוסן, הם לומדים להתמודד, לתמוך אחד בשני. הם דור יותר גמיש בזכות הכניסה והיצירה שלהם מן השגרה כל הזמן. כן, הם מתפרקים יותר בקלות אבל גם נאספים יותר בקלות כי הם ראו שאחרי החירום יש גם שגרה".
חממה מוסיפה: "יש ספרות מחקרית שאומרת שאפשר להתרגל לתנאים לא נורמליים ולהתביית על נקודה שבה, אצל מי שאין לו נטייה גנטית להפרעה נפשית, גם המצב הלא נורמלי מייצר התנהגות נורמלית. אז כך זה עשוי להתפתח באוכלוסייה הכללית, שבינינו 50% ממנה לוקחים ציפרלקס".
רזניקובסקי־קוראס מעריכה שתהיה פגיעה אקדמית משמעותית, אך גם לגבי זה יש לה מסר אופטימי. "כל העולם עובר מהפך עם ה־AI. לימודים הם דבר אחר מכפי שהיו פעם. החומר שלומדים בבית הספר הוא לא זה שייתן להם את המיומנויות לעולם החדש". לכן, לכאורה, אנחנו מתחילים עכשיו על אותו קו עם כל העולם, ובהנחה האופטימית שאחרי הסבב הזה נלך לבנייה ולא להמשך הטראומה, יש לנו עוד אפשרות לצמצם את הפער.
אפשר ללמוד משהו על עתיד הנוער והילדים מסקירה מקיפה שערך מכון ברוקדייל ב־2025 בקרב צעירים בני 18־24 בישראל. שיעור המועסקים ירד מ־65% לפני המלחמה ל־60% ולא עלה חזרה (תופעת "איפה המלצרים"). שיעורי החרדה והדיכאון היו סביב 38% עם פרוץ המלחמה, ירדו לכ־28% סביב אפריל 2024, אך עלו בחזרה עד סוף 2024 עם התמשכות המלחמה. השימוש בסמים ובתרופות מרשם נגד חרדה ודיכאון עלה גם הוא ככל שהמלחמה נמשכה.
למרות זאת, כשנשאלו ישירות, הרוב המוחלט (יותר מ־80%) בכל המגזרים הביע שביעות רצון מחייהם ואופטימיות לגבי העתיד, גם ב־2024. שיעור המדווחים שאין להם על מי לסמוך ירד בין 2021 ל־2024, עדות לכך שלמרות הקיטוב הפוליטי, תחושת הקהילתיות השתפרה.
בדוח נכתב כי "מתגלה תמונה של צעירים המתמודדים עם אתגרים רבים, ובכל זאת מדובר בדור מעורב, מתנדב וקהילתי יותר מכפי שניתן היה לצפות לאור האתגרים שנחוו".
"העתיד תלוי בנרטיב שאיתו נסיים את האירוע המתגלגל הזה", אומרת לסרי. "מה תספר לעצמה החברה על ההתמודדות שלה, מה תהיה המשמעות ארוכת הטווח. אני לא חושבת שגדל פה דור דפוק. אני חושבת שיש להם עומק. הם כל הזמן צריכים לחשוב על משמעות החיים ומדוע הם עושים את מה שהם עושים. זה דור אכפתי, לא מנוכר או מנותק, למרות שיש להם את כל הסיבות להיות כאלה".