אסים מוניר. מקורב לטראמפ / צילום: ap
האפשרות למפגש בין בכירים אמריקאים לנציגים איראנים על אדמת אסלאמבאד נתפסה עד לא מזמן כתרחיש דמיוני כמעט. במשך שנים, נע ציר הדיפלומטיה המזרח-תיכונית בין דוחא, קהיר ומסקט, אלא שבשבועות האחרונים, נרשמה תזוזה שקטה אך משמעותית בזירה. פקיסטן מצאה את עצמה במרכז מאמצי התיווך בין וושינגטון לטהרן, לא כחלק מיד המקרה אלא כתוצאה ישירה של מהלך אסטרטגי מתוכנן היטב.
● ערי טילים מתחת לאדמה: הפרויקט האיראני שחסין לתקיפות ישראליות
● דיווח: תרחיש הקיצון שבוחנים בממשל טראמפ
שורשי הסיפור אינם נעוצים בפרוץ העימות הנוכחי אלא חודשים ארוכים קודם לכן. בזמן שעיני העולם הופנו לזירות אחרות, באסלאמאבאד התנהלה עבודה שקטה ושיטתית לבניית תשתית דיפלומטית חדשה במטרה לשקם את היחסים עם וושינגטון. המהלך הגיע לאחר שנים של מתיחות חריפה שכללו האשמות אמריקאיות ב"משחק כפול" מול הטליבאן, לצד משברים ביטחוניים מתוקשרים וחששות גוברים בבית הלבן מהתרחקותה ההדרגתית של פקיסטן לעבר סין.
הציר העוקף של וושינגטון וטהרן
לאורך השנים הקפידה פקיסטן לשמר ערוצי תקשורת פתוחים עם טהרן גם בתקופות שבהן מדינות אחרות איבדו גישה ישירה להנהגה האיראנית. לפי דיווחי רויטרס, מאמצים אלו חרגו מהמישור המדיני וכללו מהלכים כלכליים ועסקיים יוצאי דופן שנועדו לקרב את פקיסטן למעגל הפנימי של דונלד טראמפ. קידום הסכמים בתחום הקריפטו לצד מעורבות אמריקאית בפרויקטים נדל"ניים הקשורים למדינה שיקפו הבנה עמוקה של מנגנוני קבלת ההחלטות בסביבת הנשיא לשעבר, בזמן שמפקד הצבא הפקיסטני, אסים מוניר, שקד על ביסוס קשר אישי עם טראמפ שהלך והתהדק במהלך השנה האחרונה.
השילוב בין הערוצים הללו יצר דינמיקה חסרת תקדים שבה פקיסטן, שבמשך שנים התקשתה למצב את עצמה כמתווכת גלובלית, מצאה עצמה מחזיקה בגישה ישירה לשני מוקדי כוח עוינים. כאשר העימות הנוכחי החריף והערוצים המסורתיים החלו להיחסם בזה אחר זה, התברר כי פקיסטן כבר אינה שחקן משני אלא אחת המדינות הבודדות המסוגלות לנהל שיג ושיח עם שני הצדדים במקביל. כך, ברגע המכריע שבו נדרש מתווך אפקטיבי, המדינה כבר הייתה ערוכה ומוכנה למילוי התפקיד.
ההסלמה הנוכחית בין ארצות הברית לאיראן עיצבה מציאות השונה בתכלית מזו שהכרנו בעבר, שכן אין מדובר עוד במגעים שקטים סביב הסכמים מוגבלים אלא בעימות ישיר המלווה באיומים צבאיים ממשיים ובחשש גובר מהתלקחות אזורית. במערכת לחצים שכזו משתנות הדרישות מהמתווך, וכאן בדיוק בא לידי ביטוי יתרונה האסטרטגי של פקיסטן כמעצמה גרעינית בעלת צבא דומיננטי ומנוסה. כאשר אסלאמאבאד מתריעה מפני הידרדרות, דבריה אינם נתפסים כהצהרה דיפלומטית גרידא אלא כהערכה ביטחונית כבדת משקל של מדינה המבינה היטב את מחירן של טעויות חישוב בשדה הקרב.
בעיני המשטר בטהרן יש למעמד זה משמעות מכרעת, שכן פקיסטן אינה נתפסת כשלוחה אמריקאית ואינה מארחת בסיסי צבא של ארה"ב בשטחה, נתון המאפשר לה לשמר רמה גבוהה של אמון גם בשיאו של המשבר. במקביל, הממשל בוושינגטון מזהה בה גורם יציב יחסית המסוגל לתקשר עם הדרגים הבכירים באיראן מבלי להיתפס כעוין.
לפקיסטן יש אינטרס ביטחוני
מערכת היחסים שנרקמה בין מפקד הצבא הפקיסטני עאסם מוניר לדונלד טראמפ התבררה כאחד הגורמים המרכזיים בשינוי. לפי הדיווחים, השניים קיימו שיחות ישירות גם במהלך השבוע החולף בתיאום רשמי עם הבית הלבן, מה שהופך את הקשר ביניהם מערוץ סימבולי לכלי פעולה ממשי ואפקטיבי. במערכת שבה החלטות גורליות מתקבלות לעיתים מחוץ למסגרות המוסדיות הנוקשות, היכולת לדבר ישירות עם הדרג הבכיר ביותר מעניקה לאסלאמאבאד יתרון משמעותי המאפשר לה להעביר מסרים במהירות ולבחון היתכנות של מהלכים מבלי להיגרר לשכבות הבירוקרטיה המקובלות.
ערוץ זה קיבל חיזוק משמעותי באמצעו מעורבותן של דמויות מפתח כמו סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר לצד קידום פרויקטים משותפים יצרה מערכת יחסים רחבה וחסינה יותר מהקשר המדיני המסורתי. עבור פקיסטן, זה מהווה מנוף השפעה עוצמתי שאינו קיים באותה רמת מורכבות אצל מתווכות אזוריות אחרות.
במקביל לשיקולים האסטרטגיים, פקיסטן פועלת מתוך צורך פנימי דוחק שכן היא חולקת גבול ארוך ונפיץ עם איראן. כל הסלמה אזורית עלולה להקרין ישירות על היציבות הביטחונית שלה, ובפרט באזור בלוצ'יסטן שבו פועלים ארגונים בדלניים חמושים החוצים את הגבולות באופן תדיר. עבור שתי המדינות, הפיכת הגבול המשותף לחזית פעילה מהווה איום אסטרטגי ממשי, נתון המייצר אינטרס מובהק למניעת הידרדרות צבאית שתצית מחדש את הזירה הזו.
אל הממד הביטחוני מתווסף אתגר חברתי מורכב, שכן פקיסטן היא בית לאוכלוסייה שיעית גדולה המגיבה ברגישות לאירועים בטהרן. לפי הדיווחים, הפגיעה בהנהגה האיראנית כבר עוררה גל מחאות ברחבי המדינה, מה שממחיש כי המשך הלחימה עלול לערער את הסדר הציבורי בתוך פקיסטן עצמה. פקיסטן למנוע מהעימות לגלוש אל תוך שטחה בהיבט הביטחוני, החברתי והכלכלי כאחד.
למה לא קטאר, עומאן או מצרים?
בזמן שפקיסטן מתקדמת, המתווכות המסורתיות מוצאות עצמן במצב מורכב הנובע מהשילוב בין זהותן האסטרטגית לאופי העימות הנוכחי. קטאר, שהייתה שחקן מרכזי בתיווך מול חמאס והיוותה נכס עבור וושינגטון, סובלת כעת מתדמית של קרבה פוליטית לארגון הטרור מצד אחד, ומתלות ביטחונית עמוקה בארצות הברית בשל אירוח בסיסיה מצד שני. שילוב זה מקשה עליה להיתפס כמתווכת ניטרלית בעימות שבו איראן ניצבת מול וושינגטון, בעוד שעומאן נתקלת במגבלה מסוג אחר. למרות ששימשה בעבר ערוץ חשאי ואמין לשיחות הגרעין, העימות הנוכחי דורש נוכחות פוליטית ומשקל אסטרטגי שחורגים מהפרופיל הנמוך שלה, מה גם שזיהויה עם ההסכם הישן מציב אותה בעמדה פחות נוחה מול ממשל אמריקאי המבקש להגדיר כללי משחק חדשים.
במקביל, מצרים פועלת בתוך מגבלות המעורבות העמוקה שלה בזירה הפלסטינית, נתון המצמצם את מרחב הפעולה שלה ואת מנופיה הישירים מול טהרן. העומס הביטחוני והרגישות סביב המצב בעזה מגבילים את יכולתה להקדיש קשב לתיווך אזורי רחב יותר, מה שמוביל לתוצאה שבה אף אחת מהשחקניות הוותיקות אינה מצליחה למלא את התפקיד באופן מלא. בתוך החלל הזה נכנסת פקיסטן, לא כתחליף ישיר אלא כמודל שונה של תיווך המשלב גישה לשני הצדדים עם משקל אסטרטגי נדרש.
אף שהתבססותה של פקיסטן כמתווכת אינה מובטחת לטווח הארוך, ניכר כי היא הצליחה לנצל חלון הזדמנויות נדיר בזירה הבינלאומית. השילוב הייחודי בין קשרים עם שני הצדדים, משקל צבאי ואינטרס פנימי מובהק, לצד היכולת לפעול בערוצים רשמיים ולא רשמיים במקביל, מציב אותה בעמדה שלא זכתה לה זה שנים רבות. לפי הערכות שצוטטו ברויטרס, הצלחה בתרגום המעמד הנוכחי להישגים מדיניים עשויה לשדרג משמעותית את מעמדה העולמי של המדינה. עם זאת, גם אם לא תושג פריצת דרך דרמטית, עצם הפיכתה של אסלאמאבאד למרכז השיחות בין ארצות הברית לאיראן מסמן כשלעצמו שינוי כיוון משמעותי.