המשרוקית. על הרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים / צילום: Shutterstock
השבוע הכנסת הכניסה את חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות) לספר החוקים, ברוב של 65 תומכים מול 41 מתנגדים. החוק מאפשר לצדדים להסמיך, בהסכמה, בתי דין ושרעיים לשמש כבוררים ולהכריע במחלוקות אזרחיות בהתאם לדין הדתי החל עליהם. החוק שנוי מאוד במחלוקת ורבים מתנגדים לו, אבל עד כמה הוא ייחודי? בדקנו אותו ביחס לעולם.
● בתי הדין הרבניים מתרחבים לבוררות אזרחית: ההשלכות והמשמעויות
● ארגוני נשים וחברה: "לעצור את החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים"
מה אומר החוק החדש?
לפני שנשווה לשאר הגלובוס, יש להבין מה בדיוק אומר החוק הישראלי לאחר ההצבעה בכנסת. ב-2006 בג"ץ קבע שאין לבתי הדין הדתיים סמכות לדון בעניינים אזרחיים מכוח בוררות בלבד, כך שהם יכלו לדון רק בענייני נישואים וגירושים. החוק החדש נועד להקנות לו גם את הסמכות הזו.
"החוק מרחיב בצורה משמעותית את סמכויות בתי הדין הדתיים", אומרת עו"ד דפני בנבניסטי, חוקרת בתוכנית להגנה על ערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה. "הוא יאפשר להם לדון בסוגיות אזרחיות רבות ומגוונות, כמו סכסוכי שכנים, סכסוכי עבודה ועוד".
החוק, חשוב להבהיר, כולל בתוכו גם מגבלות על בתי הדין: הם לא יוכלו לדון בעניינים פליליים או מינהליים, ופסקי הדין לא יוכלו לפגוע בזכויות מהותיות שמוגדרות בחוק, כגון זכויות נשים וזכויות עובדים. כמו כן, ההליך מוגדר כוולונטרי ודורש הסכמה בכתב של שני הצדדים.
אם כך, על מה הביקורת? "הסכמה להליך עלולה להיות בעייתית, במיוחד במצב של פערי כוחות בין הצדדים", אומרת בנבניסטי. "מעבר לכך, גם אם צד אחד לא נתן את הסכמתו להליך, ביה"ד יכול לפנות אליו ולברר אם ירצה להצטרף. עצם קבלת פנייה רשמית מבית משפט ממלכתי עלולה להיתפס כהזמנה לדין או להפעיל לחץ על צד להסכים להליך".
מושא נוסף לביקורת הוא סעיף 4(4) לחוק: "דין פסק בוררות לפי חוק זה, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית משפט". לדברי בנבניסטי, הוא נכנס לחוק ברגע האחרון כמעט ללא דיון: "ככלל, כדי לאכוף פסק בוררות יש צורך באישור של בית משפט - מנגנון פיקוח אזרחי. הסעיף הזה מבטל את מנגנון האישור. המשמעות היא שפסק הבוררות של ביה"ד הדתי מקבל תוקף מיידי של פסק דין ובכך לא יהיה פיקוח של בית משפט אזרחי, שיוכל לוודא שזכויות יסוד וכללים משפטיים בסיסיים נשמרים במסגרת ההליך".
על כך מוסיפה פרופ' רות הלפרין-קדרי מהפקולטה למשפטים וראשת מרכז רקמן באוניברסיטת בר-אילן: "החוק מאפשר לבתי הדין הדתיים לפעול כבוררים בעניינים אזרחיים, אך מעניק להחלטותיהם תוקף של פסק דין - ללא צורך באישור נוסף. במילים אחרות, זו לא באמת בוררות - הרחיבו את סמכויות השיפוט שלהם".
איך זה נראה בעולם?
כעת, אחרי שסקרנו את החוק הישראלי והביקורות עליו, כיצד הוא עומד בהשוואה לעולם? נתחיל בעולם המוסלמי, בו בתי דין שרעיים הם נפוצים, והיקף סמכותם משתנה ממדינה למדינה. במדינות כמו איראן, ערב הסעודית ואפגניסטן, השריעה מהווה את הבסיס למשפט, כולל בדין הפלילי והאזרחי. במדינות אחרות, כמו מצרים, ירדן, תוניסיה ומרוקו, הם פועלים לצד מערכת משפט אזרחית, ועוסקים בעיקר בענייני משפחה וירושה. בנוסף, בחלק מהמדינות דין השריעה חל רק על מוסלמים (מלזיה) או רק בחלק מהאזורים (הפיליפינים).
פרופ' הלפרין-קדרי, בעבר סגנית ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים (CEDAW), מסבירה שישראל מתקרבת למודל זה: "החוק החדש עושה את ישראל יותר דומה למדינות כמו מרוקו ותוניסיה. אין להן אותו מנגנון, אך הן מדינות שיש סוגיות אזרחיות שמלכתחילה נדונות בבתי דין שרעיים. אנחנו עשינו עוד צעד להידמות להן, אך עדיין יש לנו את המערכת האזרחית שהיא המרכזית. אך ככה"נ יש קהילות מסוימות שבהן בתי הדין הדתיים יהפכו לברירת מחדל עם לחץ על כל אנשי הקהילה להביא כל סכסוך לביה"ד הדתי ולא האזרחי".
ומה קורה במערב, לו ישראל מתיימרת להידמות? הלפרין-קדרי ובנבניסטי מסבירות שלמרות שקיימים בתי דין דתיים, המנגנון שלהם לא דומה לזה של ישראל: הם פרטיים ולא ממלכתיים, ובכך לא מהווים מוסד של המדינה. ואיך זה נראה? "בבריטניה ואוסטרליה הליכי הבוררות הדתיים הפרטיים כפופים לחובות מסוימות כדי להבטיח הסכמה חופשית של הצדדים", אומרת בנביניסטי. "לדוגמה, דרישת הסכמה בכתב, ובתי המשפט יכולים להתערב בתנאים מסוימים כדי להבטיח שמירה על זכויות והסכמה חופשית".
בארה"ב ניתן לאכוף פסקי דין של בוררות דתית, אך מדובר במסגרת פרטית לחלוטין. בקנדה ההכרעות חייבות להתבסס על הדין הקנדי. "מאחר שמדובר בהליך פרטי, אין כאן שימוש במשאבי מדינה. הצדדים משלמים וככלל הם אמורים לציית מכוח הסכמתם להליך ולא מכוח סמכות כפויה", מסבירה בנבניסטי.
ביוון היה מקרה מעניין: עד 2018 הייתה מערכת שרעית ציבורית במערב תראקיה. אלא שאז פסיקה של ביה"ד האירופי לזכויות אדם הביאה לשינוי החוק: הליכה לביה"ד השרעי דורשת הסכמה של שני הצדדים, ניתן לדון רק בנישואים וגירושים - והכל בכפוף למערכת האזרחית.
העולם לא חוסך בביקורת
העובדה שבתי הדין הדתיים בעולם הדמוקרטי אינם ממלכתיים אין פירושה שעצם קיומם לא נתון לביקורת. במאמרו, פרופ' מיכאל ברויד מאונ' אמורי הציג טיעונים רווחים נגד הבוררות הדתית. הטיעון המרכזי, באופן טבעי, הוא שנורמות וערכים דתיים כוללים לעיתים התחייבויות המתנגשות באופן חריף עם תפיסות ליברליות מודרניות. באונטריו שבקנדה הדבר הביא לחקיקה שאסרה על בוררות דתית פרטית בענייני משפחה, מתוך חשש לפגיעה בערכים הקנדיים והקושי בהבטחת הסכמה מדעת.
ביקורת נוספת היא ההכשרה המקצועית של הבוררים - רבנים, כמרים או אימאמים - שלא תמיד מחזיקים בהשכלה משפטית. בעוד שחלק מהארגונים הדתיים מקפידים על הכשרה נאותה, בחלק מהמקרים מדובר במנהיגים דתיים שלא שופטים בהתאם לנורמות הנחוצות להליך הוגן.
הטענה הבאה נוגעת לנושא ההסכמה. בעוד שהבוררות מחוץ לביהמ"ש האזרחי אמורה להתקבל בהסכמת שני הצדדים, בפועל בתי משפט מתקשים להכיר בלחצים שמופעלים בתוך קהילות דתיות כ"כפייה" משפטית. אנשים שבוחרים לפנות לבתי משפט אזרחיים במקום לבוררות דתית עלולים להיתקל בלחצים כבדים מצד הקהילה - כולל נידוי חברתי, אובדן עבודה או פגיעה במעמד המשפחתי. לכן, אנשים רבים עלולים להרגיש שאין להם ברירה אלא להשתתף בבוררות דתית - גם כאשר ההליך אינו הוגן.
ולסיום, ישנו עניין האכיפה של הסכם בוררות דתי ע"י מערכת המשפט האזרחית: בארה"ב ישנה אפשרות לביקורת שיפוטית על הסכמי בוררות, כולל דתית. אלא שבפועל השופטים נוטים לכבד את המנהיגים הדתיים, ולכן מי שמוצאים את עצמם נפגעים מהבוררות לא תמיד מקבלים סעד משפטי. כמו כן, עצם האשרור מהמערכת האזרחית להסכם פירושו לעיתים כפייה של נורמות דתיות על מי שאינם מעוניינים בכך.