''תרבות הרכב'' האמריקאית נולדה בעקבות מלחמת העולם השנייה / צילום: Shutterstock
בריטניה הביאה לעולם המצאות ומסורות תרבותיות רבות, אבל אולי המזוהה ביותר איתה הוא התור. הבריטים גאים בתורים שלהם. הם רואים בהם עדות להיותה של בריטניה אומה של סדר ושל שוויון (למרות תרבות המעמדות שלה). מי שנשמע לכללים מקבל יחס הוגן מהמדינה בסופו של דבר, וכיוון שהציבור יודע ובטוח בכך, אין צורך למשטר אותו, אלא הוא ממשטר את עצמו. בגישה כזו, התור הוא אפילו בעל ערך מוסרי. אבל האם בריטניה הייתה הופכת לאומת התורים אלמלא מלחמת העולם השנייה?
● אחרי הפגיעה בארמון בטהרן: איך בישראל ממגנים מבנים לשימור
● איראן שלפה טריק ישן: אימפריות נלחמות על מצר הורמוז כבר מאות שנים
מלחמות הן אחד האירועים המשמעותיים ביותר שמחוללים שינוי תרבותי. מדינות קמו ונפלו בגללן, וגם אלה ששרדו מלחמה אחת או כמה לא יצאו מהן אותו דבר - מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית. השינויים ניכרים בחקיקה דרמטית או באנקדוטות קטנות שמסתירות תנועה חברתית טקטונית. אנחנו מביאים כאן כמה דוגמאות מההיסטוריה, שיכולות אולי לעזור לנו לנחש לאן נגיע גם אנחנו בשש אחרי המלחמה.
1מלחמת אזרחים שהולידה בירוקרטיה
נהוג לחשוב שמלחמת האזרחים בארה"ב חוללה שינוי דרמטי בחברה האמריקאית, מעבדת לזכויות אזרח מלאות. עם סיום המלחמה ב־1865 אכן נכתבו תיקונים לחוקה שהגדירו זכויות אזרח וזכות לבחור ולהיבחר לעבדים משוחררים, זמן רב לפני שניתנו לנשים, אבל "הדברים היו יותר מסובכים", אומר פרופ' ערן שלו, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.
"כשהכוחות הפדרליים עזבו את מדינות הדרום, הן מצאו דרכים לדכא את השחורים מחדש, למשל, על ידי החקיקה שאומרת שמי שלא יודע לקרוא ולכתוב לא יכול להצביע, ואחר כך על ידי הפחדה וטרור מצד תנועת ה־KKK. השחורים נמצאו אז במצב של כמעט עבדות. הם למעשה היו צמיתים, במעגל אכזרי של חובות. אבל מה כן קרה בעקבות כל זה? בתחילת המאה ה־20 החלה הנדידה הגדולה של שחורים צפונה - כ־6 מיליון מתוך 8 מיליון התושבים השחורים של הדרום. אז מוקמים המטרופולינים השחורים כמו שיקגו, סינסנטי וושינגטון".
ההגירה הזאת שינתה לגמרי את הדמוגרפיה האמריקאית ואת חלוקת הכוח והעושר במדינה. הצפון נהנה מתיעוש מהיר ומאורבניזציה, הוקמו ארגוני עובדים שהשפיעו על מבנה הכלכלה האמריקאית. ריכוזים גבוהים של הקהילה השחורה בשכונות ובערים מסוימות יצרו כר פורה להתפתחותה של התרבות השחורה הייחודית של ארה"ב, כולל תרבות הג'אז והבלוז, אולם גם את מבנה השכונות שיש בהן דומיננטות לקבוצות אתניות מסוימות.
למלחמת האזרחים בארה"ב הייתה השפעה נוספת, שאינה קשורה ליחסים בין הקבוצות במדינה. אחרי המלחמה הפנסיות של החיילים הרבים היו 30%־40% מתקציב המדינה. מחלקת ניהול הפנסיות של הממשלה כללה כ־6,000 עובדים שניסו לקטלג את החיילים לפי רמת הנכות שלהם ולזהות רמאויות והגשות שווא.
המערכת הזאת הייתה הבסיס לבירוקרטיה של המדינה המודרנית. אמנם הייתה בירוקרטיה עוד קודם לכן, אבל לא בסדר גודל כזה. נוצרה מערכת שלמה של איסוף מידע על כל אזרח, שיש בה כללים להערכת מצבו וזכויותיו ואפשרות לתת תגמולים על בסיס המידע שבידי הממשלה. וכל זאת בעזרת מנגנון כבד ומרובה עובדים.
2חומרי הנפץ שהביאו לעולם ניתוחים פלסטיים
לפי מוזיאון הצבא הבריטי, עד מלחמת העולם הראשונה כללו פציעות מלחמה בדרך כלל שריטות חרב או פצעי ירי קטנים, וממילא הפצועים כמעט לא הטרידו את עצמם בשאלת האסתטיקה. אולם השימוש בחומרי נפץ, מכונות ירייה וגז במלחמת העולם הביא לפציעות ברמה שלא נראתה קודם לכן. במלחמות השוחות, הכי קל היה לפגוע בפלג הגוף העליון ובמיוחד בראש. בשדה הקרב טופלו הפציעות מסכנות החיים תחילה, וחיילים רבים נותרו עם פציעות אסתטיות קשות.
הרולד גיליס, מנתח מניו זילנד שהוכשר בבריטניה, הקים ב־1915 מחלקה מיוחדת לטיפול בפציעות פנים ודאג שהפצועים יישלחו ישירות אליו. ב־1916 הוא כבר הקים בית חולים מיוחד לשם כך. הוא פיתח שיטות חדשות להשתלת עור ועיצוב עצמות, שחלקן עדיין בשימוש היום, ונחשב לאבי הרפואה הפלסטית המודרנית.
עם זאת, היה גבול ליכולותיו, וחלק מהחיילים שאושפזו העדיפו לא להראות את פניהם הפגועות בציבור ולא עזבו את בית החולים לעולם.
3הרגע שאמריקה התאהבה במכוניות
סיום מלחמת העולם השנייה בארה"ב פינה אמצעי ייצור בשיטות הסרט הנע המודרניות, כך שניתן היה לייצר מכוניות במחירים נמוכים באופן משמעותי מבעבר, וליצרנים עם כושר הייצור העודף היה תמריץ רב לשווק את רעיון הרכב הפרטי לכול. במקביל, חיילים ששבו משדה בקרב קיבלו הלוואות לרכישת דיור, ושתי ההתפתחויות הללו יצרו יחד את תרבות הפרברים ואת תרבות הרכב המזוהה עם ארה"ב עד היום, ובתוכה תרבות הקניונים.
עד סוף שנות ה־50, אחד מכל חמישה עובדים בארה"ב היה מועסק באופן ישיר או עקיף בתעשיית הרכב. איגוד העובדים של תעשיית הרכב היה משמעותי בקידום זכויות נשים בארה"ב והחוק המחייב תשלום שווה לשני המינים. באותה תקופה החלו להתפתח שירותים שונים שנועדו לאפשר לאמריקאים לחיות בלי לעזוב את מכוניתם האהובה, כמו סרטי דרייב־אין ומסעדות דרייב־אין. המעבר של מקדונלנדס לשיטת הדרייב־אין היה אחד המנועים בבסיס שיטת המזון המהיר, והשלט המפורסם עוצב כך שקל יהיה לראות אותו מהכביש.
זו, אגב, לא הייתה ההשפעה היחידה של המלחמה על תעשיית המזון האמריקאית והעולמית. טכנולוגיות של שימור והקפאת מזון, שפותחו כדי לשנע מזון לשדה הקרב, השתלבו אחרי המלחמה בתעשייה האזרחית. כך קיבלנו את תעשיית המזון המוכן והמעובד, ואת תרבות הסופרמרקטים.
4עמידה בתור כאמירה חברתית
הבריטים עמדו בתורים עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אבל בתקופת המלחמה, כשהאוכל והסחורות היו קצובים והתורים התארכו, הממשלה עצמה העבירה לציבור את המסר שהתור הוא הכוח של האוכלוסייה בעורף. הרעיונות האלה של שוויון ודאגת המדינה לאזרחיה היו גם הבסיס למערכת הבריאות הציבורית הבריטית, שנולדה ב־1948.
עדויות מפרויקט המחקר Mass Observation, שנולד ב־1937 במטרה לתעד את חיי היומיום בבריטניה ונקלע לתיעוד המלחמה ואחריתה עד אמצע שנות השישים, חושפות שלא כל התורים התנהלו באמת באופן מופלא ושוויוני כל כך. העומדים בתור היו מתוסכלים, בעלי החנויות לא תמיד ניהלו את התורים באופן הוגן והעמידה הממושכת בצפיפות ובקור יצרה תחלואה, בעיקר על רקע התזונה הלקויה ממילא. אפילו אנטישמיות פשתה בתורים הללו, בעקבות טענה עלומה שהיהודים תמיד מקבלים את המוצרים הטובים ביותר.
בשנים שלאחר המלחמה חל היפוך בתפיסת התורים. השמרנים בהובלת וינסטון צ'רצ'יל תקפו אותם כסמל הסוציאליזם, והפחידו את הציבור שבחירה במדינת רווחה משמעותה חזרה לתורים האינסופיים. עם השנים, חזרה לתרבות הבריטית הרומנטיזציה של התור.
5במלחמת ווייטנאם אבד האמון בממשלות
הניצחון האמריקאי במלחמת העולם השנייה נחגג בהתלהבות וסימן את תחילת תור הזהב של ארה"ב. ואז הגיעה מלחמת וייטנאם, עם הפסד בעיקר במישור התודעתי.
"התוצאה הייתה ערעור האמון בין אזרחי ארה"ב לממשלה", אומר שלו. "הוא החמיר בשל שערוריות נוספות, עד שהגיע לשיא בווטרגייט, ואת ההשפעות רואים עד היום גם בימין וגם בשמאל. התפיסה השתנתה מהממשלה כדבר טוב בעיקרון לממשלה כדבר רע. אלה גלים עולמיים שקורים מדי פעם, אבל הפעם זה קרה בהובלת ארה"ב והדהד בכל העולם. בארה"ב, הגישה הזאת הובילה לעלייה של כוחות טרור פנים כמו הדווידיאנים או מבצעי הפיגוע באוקלהומה. אחד מהם, אגב, לבש חולצה עם ציור של לינקולן ועליה הכיתוב 'כך ייעשה לעריצים', האמירה של רוצחו. כך שהכל ממשיך להשפיע".
6מתאחדים ואחר כך מתקטבים
חברות שהושפלו במלחמה נוטות לבקש לעצמן פיצוי, ולפעמים פיצוי יתר, שעלול להיות מופנה גם פנימה ולאו דווקא לאויב חיצוני. הדוגמה הקלאסית לכך היא גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, אומר אוריאל אבולוף, פרופ' חבר למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ופרופ' אורח באוניברסיטת קורנל. "ההשפלה הניבה את המשטר הנאצי, והיא יכולה לגרום למי שמרגיש מושפל מאויב חיצוני לרצות לפגוע גם במי שאינו מסכים איתו בתוך המדינה, או להיות גבר אלפא מהמאנוספירה. כששואלים אסירים למה רצחו, רבים מהם מספרים שהשפילו אותם, אבל הם לאו דווקא רוצחים את מי שהשפיל אותם. עצם הרצח נותן להם תחושה שכבודם הוחזר".
אז מה השתנה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה?
"העם הפריד את עצמו מהשלטון. הם אמרו, השלטון שלנו הפסיד, ואנחנו? שוחררנו. אנחנו רוצים לחבור למי שניצח בשבילנו. זה יכול לקרות כשלשלטון יש תמיכה מועטה מהציבור שלו. המפלגה הנאצית, בשיא כוחה, קיבלה רק שליש מקולות הציבור".
פרופ' יובל פיינשטיין, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, מחדד את עניין הפנייה פנימה ומתאר כיצד הקיטוב מחריף בעקבות אירועים חיצוניים. "אירועים שמרתיחים את הדם הלאומי גורמים לוויכוחים לטנטיים בתוך החברה להחריף", הוא אומר ונותן כדוגמה את קפריסין היוונית. "פעם יכולת לנהל שם דיון אינטלקטואלי בשאלה אם אנחנו יותר מקורבים ליוונים או יותר פן קפריסאים, כלומר מקורבים לקפריסין הטורקית. מאז הפלישה הטורקית, הוויכוח הזה קרע את העם ושינה את כל המבנה הפוליטי במדינה: אילו מפלגות עולות, אילו מפלגות יכולות לשתף פעולה זו עם זה - פתאום כל הוויכוחים הופכים זהותיים והצד השני הופך לאויב שצריך להביס.
"זה לא קורה כתגובה מיידית לאירועים, אלא כפרשנות עליהם. לדוגמה, מיד אחרי אירועי 9.11 החברה האמריקאית הייתה מלוכדת מאוד, הרבה סימבוליקה ודגלים, תמיכה מקיר לקיר. עם הזמן, חל שינוי בנרטיב, השתרשה התפיסה שלפיה ג'ורג' בוש שיקר לגבי עיראק והמעורבות שלה באירועים ומצב הנשק הגרעיני שלה. בהדרגה החברה נעשתה מקוטבת יותר מתמיד והשיוך המפלגתי היה בהלימה עם עמדות מסוימות ביותר ויותר נושאים. קיטוב כזה מכשיל חברות לבסוף, כי כשהחברה כל כך קרועה, אי־אפשר לקדם דברים יחד".
7הניסיון של ספרד: האם אפשר לשכוח?
עם נפילת משטר פרנקו ב־1975, הספרדים ניסו למנוע את הקרע הפנימי כשיצרו את "אמנת השכחה" - הסכם לא רשמי בין שני צדי המפה הפוליטית, שלפיו עדיף לא לחקור ולא להתעמק בפשעי המשטר ובהרוגים הרבים במלחמת האזרחים של שנות ה־30. המטרה הייתה להתמקד בעתיד ולאפשר לדמוקרטיה ספרדית חדשה לצמוח. החלק הרשמי של האמנה הוא חוק החנינה, שמונע העמדה לדין של מי שהוציאו להורג, עינו או הרוויחו כלכלית מהמשטר.
בהתאם לאמנת השכחה, אירועי התקופה לא נלמדו בבתי הספר והוזכרו רק מעט בתקשורת ההמונים, אם כי כולם ידעו כמובן מה קרה.
פרופ' עומר אנקנסיון מאוניברסיטת בארד, ניו יורק, טוען בספרו "דמוקרטיה ללא צדק" שהגישה הזאת אפשרה היווצרות דמוקרטיה בספרד וחיבור לאירופה המודרנית והליברלית, אך היה לה מחיר. היא באה על חשבון זהות קולקטיבית המחוברת לעבר, עיבוד הטראומה והתחושה של הקורבנות ומשפחותיהם שהם חיים בחברה צודקת.
רק בתחילת המילניום החלה ספרד להתמודד עם עברה. ד"ר מארי הריסטובה מאוניברסיטת וורוויק, בריטניה, מתארת כיצד גילוי של קברי המונים בספרד פתח מחדש את השיח על העבר, 25 שנה אחרי נפילת משטר פרנקו. בעקבות זאת, היא אומרת, יכלו בני הדור השני והשלישי להתמודד עם הטראומה הבין־דורית שלפעמים לא היו להם אפילו מילים או סיפורים להמשיג אותה, אלא רק הבעות פנים, מחוות, ומשפטים שנזרקו פה ושם.
ב־2007 נחקק חוק שנותן זכויות מסוימות לקורבנות המלחמה וצאצאיהם, וב־2022 נחקק חוק הזיכרון הדמוקרטי, שהשית על הממשלה אחריות לפעול לאיתור גופות ההרוגים ממלחמת האזרחים ושנות שלטון פרנקו. אך חוק החנינה נותר עדיין בתוקף.