בספטמבר 2024 פרסם משרד האוצר האמריקאי הודעה שגרתית לכאורה: "על רשת של בנקאים, סוחרים ומתווכים, שפעלה בעיקר מעיראק ומטורקיה, הוטלו סנקציות בחשד שסייעה למשמרות המהפכה לעקוף את מגבלות הסחר הבינלאומיות". בהודעה תוארה הרשת כ"מערכת צללים" - מנגנון המאפשר לאיראן גישה לשוק הגלובלי, גם כשהדלתות נסגרו בפניה מזמן.
● במשך שנים הן סייעו לאיראן להלבין כספים. ואז היא התהפכה עליהן
● שיחת הטלפון שהגיעה ברגע האחרון ודחפה את איראן להפסקת אש
● עשרות מדינות מכריזות על משמרות המהפכה כ"ארגון טרור". מי סירבה?
ההודעה הזו כמעט שלא זכתה לסיקור, אך בפועל היא חשפה אמת רחבה יותר על המערכה הכלכלית מול איראן. הנפט אולי נמצא במוקד ובמרכז השיח הבינלאומי, אך הוא רחוק מלהיות מקור ההכנסה היחיד. לצד יצוא לגיטימי של זעפרן, פיסטוקים ומוצרים פטרוכימיים, פועלות מתחת לרדאר זרועות בדמות חברות קש, הברחות, סחר בנשק ואף מטבעות קריפטו - כלים המאפשרים למשמרות המהפכה להמשיך ולממן את המלחמה גגם כשהעולם מנסה "לחנוק" אותם כלכלית.
עד כמה התופעה משמעותית? אף שלא פורסם נתון רשמי, הערכות מצביעות על כך שהיקף "כלכלת הצללים" באיראן נע בין 20% ל־30% מהתמ"ג, כשחלק מהחוקרים מעריכים כי מדובר אף בכשליש מהפעילות הכלכלית הכוללת.
בנקים וחברות קש
כשמדברים על מימון מכונת המלחמה האיראנית, חשוב להפריד בין שני גופים שנוטים לעתים לערבב ביניהם. מדינת איראן ומשמרות המהפכה אינם ישות אחת, ולכל אחד מהם יש תקציבים ומקורות הכנסה נפרדים. למעשה, למשמרות המהפכה יש מגוון ערוצים להזרמת הון העוקפים את הכנסות הנפט - החל מרשתות בנקאיות פנימיות, כמו בנק ספ'א (Sepah), המזרים מיליארדי דולרים לממשלה באופן לא רשמי ועד להפעלת חברות קש.
המודל של חברות הקש הוא פשוט: מדובר בחברות פיקטיביות הפועלות לרוב במדינות עם רגולציה פיננסית חלשה יחסית, כמו איחוד האמירויות או סין. הן נרשמות תחת שם ניטרלי ובבעלות של אנשי קש שאינם מוכרים, ומתחילות לפעול באופן לגיטימי לכאורה.
אותן חברות מציעות מוצרים שונים - מאלקטרוניקה וחומרי גלם ועד ציוד תעשייתי ואפילו בנקאות אלטרנטיבית בדמות בנקים פרטיים קטנים. על הנייר הן מנהלות עסקים כשרים לחלוטין, חותמות על חוזים ופותחות חשבונות בנק המאפשרים להן לפעול בחופשיות.
אלא שבפועל הן משמשות צינור למכירת מוצרים ופיתוחים איראניים - נפט, מוצרים פטרוכימיים ומתכות - בלי שאף רגולטור יוכל לאתר את מקורם האמיתי. ברגע שרשות אמריקאית מזהה חברה כזו ומטילה עליה סנקציות, היא לרוב כבר נסגרה ונפתחה מחדש תחת שם וכתובת אחרים, עם בעלים חדשים - והמעגל מתחיל מהתחלה.
"כך, בין השאר, איראן עוקפת את הסנקציות שהטיל עליה המערב", מסבירה סימה שיין, חוקרת בכירה ולשעבר מנהלת תוכנית המחקר "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "באמצעות אותן חברות קש הן גם רוכשות פיתוחים מערביים, כמו חלקים וטכנולוגיות המשמשים לייצור כטב"מים".
חוזים ממשלתיים
שיטה נוספת שבאמצעותה מממנים משמרות המהפכה את פעילותם היא השתלטות על חוזים ממשלתיים ענקיים דרך חברות שבשליטתם, גם אם לא במישרין. "המשטר האיראני משתלט על חוזים ויוצר לעצמו מונופול בתוך איראן בתחומי הבנייה והתשתיות", מסבירה אלה רוזנברג, חוקרת מומחית לכלכלת איראן ומימון טרור במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) וחברה בפורום דבורה. "במקרים רבים, אותן חברות מקבלות תשלום על החוזים הללו אך הפרויקטים אינם יוצאים לפועל, ובקצה השרשרת קופת המשטר מתעשרת. כך קרה בחורף האחרון, כאשר תשתיות החשמל לא טופלו כראוי".
תאגיד "ח'אתם אל־אנביה" הוא דוגמה מובהקת לאחת הזרועות הכלכליות הללו. החברה, שהוקמה לאחר המהפכה ופועלת כזרוע ההנדסית והביצועית המרכזית של המשטר, משמשת ארגון גג לרשת של מאות חברות־בת הפועלות בתחומים אזרחיים לכאורה - מחקלאות ותחבורה ועד נדל"ן, תרופות ואנרגיה. סוכנות הידיעות האיראנית ISNA דיווחה בספטמבר 2024 כי התאגיד היה אחראי לפיתוח מספר בתי זיקוק לנפט וגז, ובהם שדה הגז "דרום פארס" במפרץ.
ח'אתם אל־אנביה, בדומה למקבילותיה, פועלת במסווה אזרחי אך עוסקת במקביל בתחומים צבאיים רגישים. בין היתר היא מעורבת בפרויקט הגרעין, בתוכנית הטילים, בהקמת מפעלי נשק ובניית בסיסים ותשתיות צבאיות, לצד הפעלת מכוני מחקר. אף שבסיסה באיראן, פעילותה חוצה גבולות וכך היא מסייעת בעקיפת הסנקציות.
החברה פועלת במגוון פרויקטים ברחבי המזרח התיכון, אפריקה, אסיה ומרכז ודרום אמריקה. במדינות שבהן המעורבות האיראנית עמוקה במיוחד - ובהן עיראק, סוריה, לבנון ותימן - התאגיד מעורב בבניית בסיסים, מסילות רכבת, כבישים ומנהרות, וכן בפרויקטים חקלאיים ומיזמי מגורים. בסוריה, לדוגמה, חלק ניכר מהבסיסים הצבאיים שהוקמו במזרח המדינה תחת משטר אסד נבנו בסיוע ישיר של ח'אתם אל־אנביה.
ועד כמה ענפה פעילות החברה? לפי נתוני מכון המחקר "עלמא", המתמחה באתגרי הביטחון בצפון, ח'אתם אל־אנביה מעסיקה בין 30 ל־40 אלף עובדים, והונה הכולל נאמד בשנים האחרונות בכ־250 מיליארד דולר.
"קרנות צדקה"
מקור מימון מרכזי נוסף של המשטר הוא הבוניאדים (Bonyads) - קרנות צדקה לכאורה, שהתפתחו עם השנים לאימפריות כלכליות. מוסדות אלה הוקמו בסוף שנות ה־70, לאחר המהפכה האסלאמית, כדי לנהל נכסים שהוחרמו מהמשטר הקודם ולתמוך בשכבות חלשות, אך בפועל הם פועלים כמוסדות פרו־ממשלתיים בעלי פעילות עסקית ענפה ופיקוח מינימלי. "קרנות אלה פטורות מתשלום מס ומהוות אמצעי יעיל להלבנת כספים", מסבירה רוזנברג.
הבוניאדים מעורבים ישירות בפרויקטים כלכליים מרכזיים באיראן ומחוצה לה. הם בונים תשתיות, מפעילים מפעלי ייצור, מנהלים חברות לוגיסטיקה ומשקיעים בנדל"ן, בחקלאות ובתיירות. כך למשל, חברת־בת של קרן "מוסטזאפן" חולשת על תחומי הבנייה והמזון ומעורבת במיזמי פיתוח רחבי־היקף. מסקירה של מכון המחקר ג'יינס, המתמחה במודיעין וביטחון, עולה כי איחוד האמירויות אף חתמה עם הקרן על חוזה בשווי 30 מיליון דולר לסלילת כביש בהרי חג'ר שבמזרח המדינה. קרנות אחרות מנהלות בתי מלון, חברות שילוח וגופים פיננסיים.
בגזרת הסנקציות התמונה מורכבת יותר. על חלק מהבוניאדים - במיוחד אלה הקשורים ישירות ללשכת המנהיג העליון - הוטלו סנקציות מערביות, אך ההערכה היא שרשת החברות המסועפת שלהן אינה מכוסה באופן מלא או עקבי. המבנה המבוזר, השימוש בחברות־בת והפעילות תחת כסות אזרחית או הומניטרית, מקשים על אכיפה אפקטיבית.
נשק, סמים ועוד
מלבד שליטה בחברות וקרנות צדקה, פיתחו משמרות המהפכה לאורך השנים מערך הכנסות מקביל ובלתי חוקי, המבוסס על הברחות, סחר אפור ומנגנוני עקיפה פיננסיים. פעילות זו נחשבת לאחד ממקורות המימון הגמישים והקשים ביותר למעקב של הארגון.
לפי הערכות שפורסמו שנת 2021 על ידי המועצה הלאומית להתנגדות באיראן (NCRI), ארגון אופוזיציה שבסיסו באירופה, משמרות המהפכה מעורבים בהברחה ובסחר במוצרים כמו אלכוהול, טבק, סמים ונשק - לתוך איראן וממנה. לפי הדיווחים, שולי הרווח מפעילות זו עשויים להגיע ל־200% עד 300%, עם היקף הכנסות שנתי הנאמד במיליארדי דולרים.
חלק משמעותי מהפעילות כולל מכירת נשק ותמיכה לוגיסטית לשחקנים המזוהים עם "ציר ההתנגדות", כמו חמאס, חיזבאללה והמיליציות השיעיות בעיראק. "האיראנים מוכרים כטב"מים וטילים למדינות שונות, כמו סודאן ורוסיה, ובעבר גם לוונצואלה", מוסיפה שיין.
"בנושא זה, נקודה שפחות מדברים עליה היא סחר בבני אדם, לעתים קטינים בני 15 עד 18 בלבד", מציינת רוזנברג. "מדובר בחטיפת צעירים ממדינות כמו פקיסטן ואפגניסטן לצורכי עבדות. בחלק מהמקרים איראן משמשת כמעין קבלן משנה עבור לקוחות חיצוניים ומקבלת על כך תשלום".
קריפטו
אפיק נוסף שאליו פונה איראן בשנים האחרונות הוא עולם המטבעות הקריפטוגרפיים - כלי המאפשר פעילות פיננסית שקשה לעקוב אחריה. לפי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS), הרשויות האיראניות נעזרות במטבעות מבוזרים לצורך רכש ציוד, מימון שלוחים ותשלום לסוכנים מחוץ למדינה. בספטמבר האחרון הודיע המטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (מט"ל) על זיהוין של 187 כתובות ארנקי USDT שסומנו כשייכות למשמרות המהפכה. חברת ניתוח הבלוקצ'יין אליפטיק (Elliptic) הצביעה על כך שארנקים אלה לבדם ריכזו פעילות בהיקף של 1.5 מיליארד דולר.
בנוסף, לפי דיווחים, איראן פיתחה תעשיית כריית ביטקוין ענפה. עד 2023, כ־100 אלף מתוך 180 אלף שרתי הכרייה במדינה היו בבעלות גורמי ממשל או משמרות המהפכה. "הרבה מהאנרגיה של המשטר מופנית לעולם הקריפטו", אומרת שיין. "הם סוחרים ומשלמים במטבעות מבוזרים כדרך נוספת לעקיפת הסנקציות. מדובר בתחום אפור יחסית, אך הוא הולך ומתרחב באיראן".
בורסת הקריפטו הבולטת באיראן היא נוביטקס (Nobitex). היא הוקמה ב־2018 ואחראית, לפי הערכות, על כ־90% מכלל העסקאות במטבעות מבוזרים במדינה. לפי דוחות של חברת צ'יינאליסיס (Chainalysis), מאז הקמתה ועד 2025 הועברו דרכה למעלה מ־11 מיליארד דולר.
פעילותה של נוביטקס זכתה לתשומת־לב בינלאומית בשל מעורבות אפשרית בעקיפת הסנקציות של משטר האייתוללות. דוח של חברת האנליטיקה TRM מצביע על קשרים בין הבורסה לבין החות'ים, רוסיה והג'יהאד האסלאמי, וכן ערוצי טלגרם המזוהים עם חמאס. עם זאת, ניתוח של TRM מאוגוסט 2025 מעלה כי פעילות פלילית או כזו העוקפת סנקציות מהווה רק 0.9% מסך העסקאות בבורסה - נתון המעיד כי רוב המסחר מתבצע על ידי לקוחות פרטיים באיראן.
עם פרוץ המלחמה זינקה זרימת נכסי הקריפטו מנוביטקס ב־700%. לצד השקעות פרטיות, ייתכן שהרשויות האיראניות פעלו להוציא נכסי מדינה מהבורסה המקומית כדי להגן עליהם מפני פגיעה, הקפאה או סנקציות חדשות. בחודשים שקדמו למתקפה השמידה קבוצת ההאקרים "הדרור הטורף" מטבעות קריפטו בשווי 90 מיליון דולר מנוביטקס, כשרוב הכספים הועברו לכתובות בלתי ניתנות לשחזור.
בסופו של דבר, בין אם באמצעות חברות קש, בוניאדים או ביטקוין, האיראנים מצאו את הדרכים לעקוף את הסנקציות המערביות. "במקרה הטוב, רק 5% מהסנקציות בעולם נאכפות בפועל", מסכמת רוזנברג.
