שימפנזים בשמורת קיבלה שבאוגנדה. הקבוצה הגדולה ביותר המוכרת למדע / צילום: Reuters, Aaron Sandel
"פעם הם היו מחזיקים ידיים. היום הם מנסים לרצוח אחד את השני", סיפר פרופ' ארון סנדל, מאוניברסיטת טקסס, בראיון לפודקאסט של Science. ובמילה "הם" הוא התכוון לקבוצת שימפנזים בשמורת קיבלה שבאוגנדה. סנדל חוקר את קבוצת קופי האדם הזאת כבר יותר מ־20 שנה, והוא ראה כיצד היא מידרדרת בהדרגה למלחמת אחים. הוא תיאר אותה במאמר שפורסם בכתב העת המדעי לפני כשבוע.
● שותים כדי לשרוד: על חיות שנהנות מדי פעם מאלכוהול ומה זה עושה להן
● מי נפגע יותר מגירושים? מחקרים חושפים תשובה מפתיעה
סנדל וקבוצת המחקר שלו טוענים שריב השימפנזים לא היה על משאבים. אז מה גרם להם להפוך לשתי חברות עוינות?
מהימנעות לסכסוך קטלני
קבוצת השימפנזים שחיה בגבעות נגוגו שבשמורת קיבלה היא הגדולה ביותר המוכרת למדע האנושי. בשיאה, היא מנתה קרוב ל־200 פרטים. החלוקה הפנימית לקבוצת "המרכזיים" ו"המערביים" קיימת כבר שנים רבות, אך היא הייתה דומה ל"קליקה" בכיתת תלמידים - פרטים שמעדיפים להתרועע יחד, אך הם חלק מיחידה גדולה יותר. עד 2015, החוקרים ראו את כל חברי הקבוצה הגדולה מתרועעים יחד, צדים בקבוצות משותפות, כל זכרי הקבוצה התרבו עם כל הנקבות בקבוצה וכולם עסקו בטיפוח הדדי. כ־30% מהפרטים בקבוצה הגדולה עברו בין שתי תת־הקבוצות בימי חייהם. בתחילת העשור השני של המילניום, כ־44% מהילודים היו מ"מוצא מעורב".
יום אחד ב־2015, ראה סנדל חברים מהקבוצה המרכזית רודפים בצעקות אחרי חברי הקבוצה המערבית. זה קורה לפעמים, "שימפנזים נוטים למלודרמה", הוא אמר, אך אחרי זה הם בדרך כלל חוזרים לשתף פעולה. הפעם, אחרי האירוע נמנעו הקבוצות מקשר במשך שישה שבועות.
אחרי אחת ההיתקלויות, הבחין סנדל שהמערביים התכנסו פנימה לתוך קבוצתם והציגו סימנים של הרגעה ותמיכה זה בזה, כאילו פגשו באויב מפחיד. אחרי כן היו עדיין אירועים של שיתופי פעולה וקרבה בין הקבוצות, אך הם הלכו ופחתו. מאז 2015 לא נולדו צאצאים מעורבים.
אחרי תקופה של הימנעות הדדית, החלה האלימות. ב־2017 זכרים מהקבוצה המערבית תקפו את מנהיג הקבוצה המרכזית, שהגיע במקור מקבוצתם. משנת 2018 העימותים נעשו קטלניים, ומ־2021 בערך, גם גורים הפכו לקורבנות לגיטימיים. המספרים העדכניים מונים 28 נרצחים, מהם 19 קטינים. למעשה, הקבוצה המערבית רוצחת כמעט כל גור שנולד לקבוצה המרכזית.
החוקרים טוענים שהמספרים הללו הם כנראה הערכת חסר, כי זכרים נוספים מהקבוצה המרכזית נעלמו ולא ידוע מה עלה בגורלם. מדובר ברצחנות יוצאת דופן בשימפנזים. סנדל אומר שהיא אפילו גבוהה יותר מאשר במלחמות שבטיות בין בני אדם.
היום, שתי קבוצות השימפנזים שומרות על הפרדה מלאה, המופרת רק לצורך התנהגות עוינת. יש גבול טריטוריאלי ברור, ואין הזדווגויות חוצות־קבוצה.
הרגע שבו התחלף מנהיג
שימפנזים הם טריטוריאליים מטבעם, ומאבקי טריטוריה בין קבוצות הם עניין נפוץ. אבל המקרה הזה היה שונה בכמה מובנים. ראשית, שימפנזים נלחמים בדרך כלל בקבוצות זרות לגמרי, ששכנו במקום אחר והפרטים החברים בקבוצות אינם מכירים זה את זה. במקרה הנוכחי, השימפנזים נלחמו במי שהכירו ועד לא מזמן שיתפו איתם פעולה.
שנית, קשה היה לייחס את הסכסוך שתיעדו סנדל ושותפיו למחקר למאבקי טריטוריה. החוקרים דיווחו שלא היה מחסור במשאבים והמלחמה לא הובילה לגידול בשטח הכולל שעומד לרשות שתי הקבוצות.
ולבסוף, נראה היה שמדובר במאבק המוטה לצד אחד. כל אירועי ההרג נבעו מתקיפות של חברי קבוצת המערביים, הקטנה יותר, וחברי קבוצת המרכזיים לא "החזירו להם", אם כי הם כן ניסו להגן על עצמם. אפשר גם לומר שהגישה הלוחמנית הצליחה. הקבוצה המערבית גדלה ואילו המרכזית קטנה.
לראשונה מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת - אז תיעדה ד"ר ג'יין גודול מלחמה של ארבע שנים בין שתי קבוצות שימפנזים בטנזניה - נצפתה מלחמת שימפנזים אלימה כזאת. וזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמתוארת התפצלות אלימה של קבוצה אחת לשתיים. החוקרים כתבו במאמר ב־Science שמדובר בתיעוד נדיר של "מלחמת אחים" בטבע.
במחקר תועדו עד היום מלחמות רבות בין קבוצות זרות של חיות מאותו מין, ואפילו היפרדויות של קבוצות, אך בדרך כלל כל קבוצה הולכת לדרכה והמצב לא מסלים לכדי מלחמה. המחקר מכיר גם אלימות בתוך קבוצות, אך בדרך כלל היא בין פרטים והמאבק הוא על היררכיה.
דווקא בקרב בני אדם, "מלחמות אחים" מתרחשות לעתים קרובות יותר. אז מה קרה בקרב קבוצה של החיות הדומות לנו ביותר?
החוקרים מחברי המאמר ציינו שקבוצת השימפנזים באזור הפכה לגדולה מאוד ביחס לקבוצות שימפנזים, ושסביב 2014 מתו חמישה זכרים בוגרים ונקבה אחת מסיבות לא ידועות. בין הזכרים שנפגעו היו שימפנזים מבוגרים שהיה להם זיכרון חברתי של החיים המשותפים, והם שימשו כפרטים מתווכים בין שתי הקבוצות.
המפגש המהוסס בין הקבוצות, שסנדל זיהה כתחילת האירוע, התרחש במקביל לחילופי מנהיגות בקבוצה. מנהיג הקבוצה כולה, במקור מקבוצת המרכזיים, הוחלף. זכר אלפא צעיר, גם הוא מקבוצת המרכזיים, אך בעבר מקבוצת המערביים, הצליח לבסס דומיננטיות. אחת ההתקפות הראשונות של המערביים על המרכזיים הייתה נגד אותו מנהיג ש"התמרכז". המערביים הצליחו לפצוע אותו קשות.
בין שימפנזים לקונגרס האמריקאי
פרופ' עמיעל אילני, חוקר של יחסים חברתיים בין שפני סלע בעין גדי, פועל בשיטות דומות לאלה ששימשו את חוקרי השימפנזים. הוא עוקב אחרי פרטים מסוימים, נותן להם שם, מעריך את טיב הקשר בין הפרטים - מי אוהב להתרועע או להזדווג עם מי - ומשרטט על בסיס המידע שהוא אוסף תרשימים של רשתות חברתיות. את הדפוסים שמצא ברשתות השפנים הוא נוהג להשוות לרשתות של בעלי חיים אחרים, כולל בני אדם.
"מעניין לראות את הדמיון בין הרשת שתוארה במאמר הזה של השימפנזים לבין התרשים שאני אוהב להציג, שמראה את הירידה בשיתוף הפעולה בקונגרס האמריקאי", הוא מפתיע. "עד שלב מסוים היו לנו שתי קבוצות מובחנות, אבל היו גם שיתופי פעולה ומיזמים משותפים. בשלב מסוים, שיתוף הפעולה בין הקבוצות צנח כמעט לאפס והעוינות גברה. אצל בני אדם אנחנו קוראים לזה קיטוב פוליטי.
"המאמר הזה, שהוא מקרה אחד, כמובן ללא סטטיסטיקה, מעלה שאלה פילוסופית: האם יכולה להיווצר מלחמת אזרחים 'ללא סיבה' לכאורה. לי נראה שהגורם המרכזי הוא דווקא הגידול במספר הפרטים בקבוצה. כולנו, שחיים במדינה צפופה, חווים עלייה במתחים כשהקבוצה גדלה, גם אם יש משאבים. לכן גודל הקבוצה יכול להיות ההסבר, גם הפיצול לא הגדיל את המשאבים, אולי להפך".
"מה שמעניין הוא המעבר המאוד חד־כיווני משותפים לאויבים מרים. גם אצל בני אדם לפעמים נראה, למשל, שתי קבוצות כדורגל ובהן אוהדים דומים מאוד, אולי נבדלים מעט בשכונה או בשיוך פוליטי היסטורי, אבל לפעמים אפילו זה לא, וברגע כלשהו אדם מצטרף לקבוצה והוא מאותו רגע חולה הפועל ושונא מכבי ואין כבר מה לעשות עם זה. אולי גם אצלנו וגם אצל השימפנזים - או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. קשה לנו יותר לפצל קבוצה ואז להגיד - אבל הם דווקא בסדר".
ישנה טענה לגבי בני אדם, שהם יכולים להחזיק בראש רק מספר מסוים של מערכות יחסים, סביב 150־210, והגידול של האוכלוסייה מעבר לכך, תוך שמירה על תחושה של זהות אחת, תלויה בשפה ובסמלים.
"זה נקרא 'מספר דאנבר'. הוא די שנוי במחלוקת, וברור שערכו מאוד תלוי בשאלה איך אנחנו מגדירים מערכת יחסים. יש חיות שמנהלות קבוצות הרבה יותר גדולות, אבל כן, זה הסבר שיכול להיות רלוונטי - פשוט יש גודל קבוצה חברתית שלשימפנזים נוח איתה".
בשפנים, אומר אילני, הקבוצות יציבות מאוד, ואין ביניהן כמעט מאבק. בעין גדי, שם הוא מבצע את המחקר שלו, דווקא התאחדו שתי קבוצות, כשמספר הפרטים הכולל ירד - תהליך הפוך למה שהתרחש אצל השימפנזים. קרה גם שנוצרה קבוצה חדשה, כשמספר פרטים פרשו מקבוצה קיימת, אבל ללא אגרסיה. "באופן כללי, אצל שפנים, מפגשים בין קבוצות מאופיינים לא באלימות וכמעט לא בשום דבר אחר".
"כל הטוב והרע שיש באדם"
סנדל ושותפיו למחקר הדגישו במאמר שהאירוע שתועד תומך ברעיון שלפיו יחסים בין־אישיים הם מנוע לקונפליקט, גם ללא מחסור במשאבים או מתח תרבותי. "אין להם דת, מוסדות תרבותיים או אידיאולוגיה פוליטית, ובכל זאת המלחמה נראית כמו זו של בני אדם", כתבו. "אם שימפנזים יכולים להתפצל בגלל יחסים בין־אישיים, אולי גם אצלנו השפעתם גדולה מכפי שחשבנו, ואז חיזוק של יחסים בין־אישיים יכול להיות הזדמנות לשלום".
ד"ר איתי רודמן, ממכללת עמק יזרעאל, שחקר שימפנזים לאורך שנים רבות, טוען שבהחלט יש להם תרבות, ושהיא לגמרי יכלה לבוא לידי ביטוי גם במקרה הזה. רודמן שייך לקבוצה של חוקרי שימפנזים שהשתכנעו שמדובר במין ממשפחת האדם ומביאים לכך גם תימוכין גנטיים.
"עבדתי עם שימפנזים בשבי, שידעו לצייר תמונות ברמה דומה לזו של אדם קדמון. זה לא היה קשקוש מקרי. אם אחרי שלושה שבועות הראיתי להם את הציור שלהם מול לוח תקשורת, הם לחצו על הכפתור שמייצג את הדבר שהם ציירו". אגב, באמצעות לוח התקשורת הזה, יכולים שימפנזים להרכיב משפטים תוך שימוש במאות "מילים".
מחקרים, בין היתר של רודמן עצמו, מראים ששימפנזים משתמשים בכלים ברמה של אדם קדמון וגם בצמחי מרפא. הם קולעים לעצמם מעין רהיטים מהצמחייה המקומית, ומסמנים שבילים בתוך הסוואנה על ידי יריקה של שאריות במבוק לעוס. לא כל השימפנזים עושים את כל הפעולות האלה, אלא לכל קבוצה יש המסורת והטכנולוגיה שלה, את נורמות המותר והאסור שלה, את השפה הייחודית שלה. תרבות, כאמור.
"אנחנו לא צריכים להיות מופתעים ממלחמת האחים שלהם", אומר רודמן. "יש בהם את כל הטוב והרע שיש באדם. יש פרטים בקבוצות שימפנזים שנשכבים על גורים מותקפים כדי להגן עליהם תוך סיכון עצמי. חסידי אומות עולם. לעומת זאת, כשהם נלחמים מול קבוצה יריבה, הם לפעמים ישאירו שלד של שימפנזה הרוגה על השבי ל. למה? בעיניי ברור שזו הפגנת כוח, שזה נועד להפחיד. הם נוטים להוריד את האשכים מגופת הקורבן, ואין להם שימוש או תועלת בהם. זה חייב להיות אקט סמלי. דה־הומניזציה. השחתת גופה. הסמליות הזאת, גם היא סימן לתרבות".
אז מה ההימור שלך לגבי מה שקרה לקבוצת נגוגו שהתפצלה?
"יש לנו פה קבוצת שימפנזים שמותקפת על ידי בני האדם. צדים אותם ומצמצמים את מרחב המחיה שלהם. המצב שלהם פחות טוב מזה של השימפנזים שחקרתי במאלי. הם לא יודעים מה יהיה מחר, אז הם במתח. עלייה במספר הפרטים יוצרת צפיפות שמוסיפה למתח, גם אם נראה שהטריטוריה יכולה להכיל את כולם.
"ואז, אם מגיפה או נסיבות אחרות חיסלו הרבה מזקני השבט, עלתה להנהגה קבוצה של זכרים צעירים מלאי טסטוסטרון עם רצון להרשים את הנקבות. כשהמנהיגים גם אגרסיביים וגם אויבים מרים, אחרי שכל אחד מהם ניסה להיות הדומיננטי, יהיו ביניהם מאבקי כוחות. כל אחד מהם התחיל לבנות מחנות, והמחנות הפכו לכנופיות. בלי מבוגר אחראי שאומר להם מה מותר ואסור לעשות, שאומר להם 'תילחם על הדומיננטיות לא באלימות אלא באמצעות קשרים ובריתות', אז האלימות הופכת להיות הנורמה.
"זו התמוטטות מוסרית. והנה אנחנו רואים שעם הזמן רוצחים גם תינוקות. אבל הרציחות מגיעות רק מצד אחד. אם כך, ברור שיש פה נורמות אחרות, תרבות אחרת".
רודמן מסיים במסר אופטימי. "גודול קראה למלחמת השימפנזים שצפתה בה 'מלחמת ארבע השנים', כי אחד המאפיינים של מלחמה הוא שהיא לא תמידית. היא באה כגל, וגם דועכת. אולי זה יקרה גם במקרה הזה".