המרוץ לירח חוזר, וישראל מחממת מנועים

מסילת רכבת עמוסה בחשמל תיבנה בזווית של 15 מעלות ותזניק לחלל במהירות על־קולית עצמים כמו מזון לאסטרונאוטים בתחנות הבינלאומיות, דלק ללוויינים וציוד להקמת מושבות על הירח. זו אולי נשמעת לכם כמו סצנה בסרט מדע בדיוני אמריקאי - אבל מדובר בטכנולוגיה ישראלית שמפתחים בימים אלה במעבדת הניסויים של חברת מונשוט (Moonshot) בקיסריה.

● בשוק שנשלט בידי מונופול: חברת התה ממגדל העמק שנכנסת למגרש של הגדולים
● פורטפוליו | אחרי 24 שנה הוא פרש מאינטל - כדי להיות מספר אחת בישראל בחברה המתחרה
● הסטודנט שצד את נשק הסייבר הגדול בעולם

המטרה: לאתגר את התפיסה של הענקיות נאס"א וספייס איקס, שלפיה יש רק דרך אחת להמריא לחלל והיא בעזרת רקטות שיגור כבדות ויקרות המונעות בדלק. המטרה הגדולה יותר: לספק לאנושות תנאים יעילים וזולים להתרחב אל מחוץ לכדור הארץ.

עלייתה של מונשוט היא ציון דרך ישראלי אחרי יריית הפתיחה העולמית במסע המחודש אל הירח, שהשלב השני שלו התרחש עם משימת ארטמיס 2 החודש. התפתחות הטכנולוגיות, ההבנה שמאדים כרגע עוד לא בהישג יד, המלחמה הקרה עם סין והתוכנית השאפתנית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להצליח סוף־סוף בכהונה הזאת להנחית אדם על הירח - הובילו לקאמבק מחודש של המרוץ אל הגוף השמימי שמלווה אותנו, והפעם במטרה להישאר.

 הדמיה של מושבה על הירח. עד 2035 היא תכלול מסילות רכבת, רובוטים ומתקני כרייה / צילום: באדיבות מונשוט

כדי לאפשר התיישבות כזו יש צורך באספקה שוטפת, וכאן נכנסת לתמונה הטכנולוגיה של החברה. החוליות שמרכיבות את"מסילת הרכבת" שהיא מפתחת פורקות חשמל בהספק גבוה במיוחד בסנכרון מושלם, כך שהחללית שתיסע על גביה תזנק לחלל במהירות היפרסונית של שמונה ק"מ לשנייה. מונשוט לא בונה את "מסילת השיגור" שלה לחלליות מאוישות - בני אדם לא יעמדו בתאוצה הכרוכה בשיגור האלים הזה - אבל היא יכולה להתאים בהחלט לחלליות מטען.

בחברה בונים, בין השאר, על תעשיית כרייה קבועה שתתפתח על הירח. סין כבר הכריזה כי תכרה הליום־3 בירח, חומר המשמש להקמה ותפעול של כורים גרעיניים, וישנן מתכות נדירות נוספות כמו ליתיום, המשמש לסוללות, קובלט לרכיבי אלקטרוניים ואפילו נחושת, החומר הבסיסי שממנו עשויים כבלי חשמל שכבר כיום במחסור חמור. גם חברת אקסודיגו הישראלית, שעוסקת כיום בסריקת תת־הקרקע לחברות נדל"ן, תחבורה וחשמל, פוזלת לתחום הכרייה בחלל.

"יש חברות שפיתחו טכנולוגיות חדשות לגילוי מינרלים במודל שיכול להתאים גם לפעילות בחלל", אומר ג'רמי סווארד, מנכ"ל אקסודיגו. "כולן מוסיפות חקר וכרייה בחלל במצגות המשקיעים שלהן, ומגייסות על כך הון".

מונשוט רוצה להיות זו שתאפשר את תעשיית הכרייה העתידנית הזאת בירח. התוכנית היא כי חללית מהארץ תביא אספקה לצוות הכרייה, והוא ישגר אותה בחזרה עם מתכות נדירות לכדור הארץ. כל זה יקרה בקפסולות שנשלחות מכוח האינרציה. אלה שישוגרו בחזרה מהירח לכדור הארץ יזדקקו ל־5% בלבד מההספק החשמלי שדרוש ליציאה.

"אנחנו רוצים להיות חברת השליחויות לחלל", אומרת אחת ממייסדות מונשוט והמנכ"לית הילה חדד־חמלניק. המרוץ האמריקאי לחלל ולירח בפרט הואץ בשנים האחרונות בשל ההתחייבות החדשה של טראמפ להקים מושבה אנושית עליו, ומונשוט עלתה על הגל. "גם מאסק הבין שהחלום להגיע למאדים מרחיק לכת. הירח הוא לא רק נגיש הרבה יותר, אפשר גם להשתמש בו, לא רק כצומת מעבר לכוכבים אחרים, אלא גם ככר להתקין עליו חוות שרתים לעיבוד AI ולכרות ממנו מחצבים ומתכות נדירות".

 הילה חדד-חמלניק, מנכ''לית מונשוט / צילום: באדיבות מונשוט

"אנשים שבאו לעבוד פה עשו ויתורים"

בינתיים במונשוט עושים צעדים ראשונים להוכחת היתכנות החלום. באחרונה הצליחו במעבדה שלה להוכיח כי המסילה מסוגלת לשגר עצמים במהירות של 100 מטר בשנייה, וחתמו על הסכם ראשוני עם מתחם שיגור באלסקה. את המסדרונות אופפת תחושת שליחות. העובדים אוהבים להסתובב עם טישרט ועליה לוגו החברה לכל מקום. חלקם מגיעים מחברות סייבר או שהיו אנשי מפתח בפיתוח קלע דוד או כיפת ברזל - ומודים כי ויתרו על שכר כפול מזה שהם מקבלים כיום.

"אנשים שבאו לעבוד פה עשו ויתורים כדי לעבוד בתחום שעליו חלמו כשהיו ילדים. כל אחד מאיתנו חלם לעבוד עם משהו שקשור לדינוזאורים או לחלל", אומר אחד ממייסדי החברה, שחר בהירי.

הילדות של בהירי דווקא לא נראתה כמו זו של מרבית העובדים שלו. הוא גדל עם אם חד־הורית, עזב את בית הספר בגיל 15 כדי לעבוד, ולימד את עצמו איך לבנות כלי רכב מאולתרים ולפתח עבורם תוכנה. הוא היה שותף להקמתן של לפחות שלוש חברות סטארט־אפ, הגדולה שבהן היא חברת הכבישים החכמים Valerann, ובסופו של דבר החליט לעזוב הכול ולהתחיל מחדש.

כדי להוכיח את היתכנות המוצר של מונשוט הוא השקיע מיליון שקל מהונו האישי, וגייס כמה מומחים שהביאו איתם לארץ טכנולוגיה שמקורה בברית המועצות - הולכה חשמלית ללא מגע, כמו זו שמשולבת ברכבות המונו־רייל. בהירי שיער שהפעלת מסוע אלקטרומגנטי שכזה, בשילוב מערכת חשמלית שמאפשרת לפרוק בבת אחת הספקי חשמל אדירים בסנכרון, תוכל לייצר משגר שיגיע בכוח האינרציה בלבד ל־70 ק"מ מעל פני האדמה.

כשהבין שקיימת היתכנות למוצר, מיהר לגייס כשותפה את מי שהוא מכנה "מהנדסת האווירונאוטיקה הטובה בישראל", שהייתה אז מנכ"לית משרד המדע ובעברה בצוות כיפת ברזל, הילה חדד־חמלניק.

אליהם הצטרף פרד סימון, ממייסדי חברת התוכנה JFrog. סימון, שנוהג להתהלך במשרדי החברה עם כובע בוקרים, הוא בכלל איש תוכנה, שהקים חברה נאסד"קאית מצליחה. אבל אחרי שפגש את בהירי, חיידק החלל התחיל לקנן גם בו. הוא עזב את JFrog, השקיע במונשוט מקרן העושר המשפחתית שלו ושל רעייתו סימה 6 מיליון דולר - ושב להיות מייסד סטארט־אפ לראשונה זה 20 שנה.

מונשוט לא לבד בדרך החדשה לחלל. בתחום ההאצה הקינטית מתחרה בה חברה אמריקאית צעירה בשם לונגשוט, שרוצה לבנות "תותח לירי לוויינים לחלל" באורך של 10 ק"מ לפחות. חברה סינית בשם קאסיק מציעה מסילת רכבת שמאיצה למהירות של 1.6 מאך לפני הדלקת המנוע.

מעליהן ריחפה חברה אמריקאית בשם ספין לונץ' (SpinLaunch), שהבטיחה לבנות מעין רוגטקה מתכתית גדולה שתסתובב במהירות גבוהה ואז תשחרר בבת אחת חלליות בעוצמה של 10,000 כוח ג'י לחלל. אבל ספין לונץ' התקשתה להוכיח כי הטכנולוגיה שלה מצליחה לחצות את שלב הביתא למוצר עובד.

טראומת קולומביה וההבטחה של נאס"א

עד ארטמיס 2 נאס"א לא שיגרה לעבר הירח משימה מאוישת מאז 1972 - אז נסעו שני האסטרונאוטים האמריקאים, ג'ון סרנן והריסון שמיט, למרחק של 35 ק"מ ברכב חלל ברחבי הירח. את הנקודה שבה חזרה ארה"ב לשם ניתן לייחס להתרסקות מעבורת החלל קולומביה, שעל סיפונה נהרג האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון.

ההתרסקות זעזעה את תוכנית המעבורות האמריקאית, והנשיא בוש הבן הורה לנאס"א לבטל אותה ובמקומה לבנות ארכיטקטורה אחרת של טיס - בדמות טילים שיחזירו אמריקאים לירח עד 2020 - פרויקט שזכה לכינוי קונסטליישן. ממשל אובמה, עם זאת, הסיק שהתוכנית תתקשה לקרום עור וגידים, והורה לנאס"א להתמקד במקום זאת בטיסה לאסטרואיד קרוב.

בינתיים היה זה דווקא המאדים שמשך את עיקר תשומת־הלב, על חשבון הירח. ב־2016 שמט מייסד ספייס איקס אילון מאסק לסתות כשהציג תוכנית להתיישבות רב־פלנטרית לאנושות, הכוללת הקמת מושבה על המאדים, אלא שבינתיים חלחלה ההבנה כי הטיסה הזאת היא משימה מסובכת.

 שיגור של ספייס איקס ומאסק (למטה). הפיתוחים החדשים מאתגרים את החברות הוותיקות / צילום: ap, John Raoux

"יש כבר היום יכולת לנחות על המאדים, ישנם רכבי מחקר שמתניידים על הפלנטה האדומה, אבל עדיין יש קושי לשהות עליו ולחזור ממנו", מסביר רן לבנה, לשעבר מנכ"ל קרן רמון, שמונה לאחרונה למנהל סוכנות החלל הישראלית.

"כדי להמריא למאדים יש לחכות שיעמוד בקרבת כדור הארץ, במסלולו סביב השמש, אך כדי להמריא חזרה לכדור הארץ יש לייצר עבור רקטת השיגור אנרגיה מאדמת המאדים, להמתין כשנה תמימה עד להזדמנות הקרבה הבאה, ובהתחשב בעובדה שטיסה לכל כיוון אורכת שישה חודשים - מדובר במסע שעשוי לארוך שנתיים לפחות. זה כמובן כרוך באתגר של קיום ומחיה".

וכשמאדים כרגע מעבר להישג יד, מטרה שהסתובבה מתחת לאף כל השנים חזרה למרכז העניינים. טראמפ הכריז כי עד סוף הכהונה הראשונה שלו ינחת אדם על הירח, ומשהדבר לא קרה, השביע את נאס"א כי בקדנציה השנייה שלו ההזדמנות לא תתפספס.

בנאס"א העלו הילוך עם סדרת משימות ארטמיס לירח, ודם חדש הוזרם לחברה בדמות מינויו של מקורבו של מאסק, ג'ארד אייזקמן, לראש הסוכנות בדצמבר האחרון. המהלך האיץ את התוכניות להקים מושבה בקוטבו הדרומי של הגוף השמימי, ואיתה נולד צורך לשורה של שיגורי אספקה בכל שנה שיבטיחו את התרחבותה. גם סוכנות החלל הישראלית עלתה על הסיפון וחידשה את ההסכם עם נאס"א לעשור, כך שיאפשר השתתפות במשימות ארטמיס העתידיות.

 ג'ארד אייזקמן, ראש נאס''א. מחזיק באחד מציי מטוסי הקרב הפרטיים הגדולים בעולם / צילום: ap, John Raoux

"חלחלה ההבנה שהגעה למאדים בשלב זה היא קשה ואילו הירח הוא שכן קרוב, שניתן לבחון וליישם עליו טכנולוגיות למשימות מאוישות, שיכולות לשמש אותנו בדרך למאדים", מסביר פרופ' עודד אהרונסון, ראש המחלקה למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת במכון ויצמן. אהרונסון הפך את הירח לנושא המחקר המרכזי שלו, ובשבוע שעבר אף היה שותף למאמר שפורסם בכתב העת הנחשב "נייצ'ר אסטרונומי", שתיאר את מצבורי הקרח בקוטב הדרומי של הירח.

המלחמה הקרה החדשה שהציתה את המרוץ

הבחירה של סין וארה"ב בקוטב הדרומי של הירח איננה מקרית. מצבורי המים באזור יכולים לשמש להפקת מי שתייה, השקיה של חקלאות ירחית והפקת דלק. ויש לה גם היבט גאו־פוליטי - המלחמה הקרה החדשה בין סין לארה"ב.

"סין הציתה את המרוץ עם סדרת המשימות שלה, צ'אנג־אה, שנועדה להנחית כבר השנה חללית מאוישת על הירח ולבנות בהמשך מושבת קבע בקוטב הדרומי", מתאר פרופ' אהרונסון. "בהתאם גם ארה"ב החליטה שהיא חוזרת לירח - והפעם כדי להישאר עליו, עם בסיסים שבהם ישהו אסטרונאוטים לאורך זמן, ולא להסתפק בסלפי והביתה".

ד"ר דגנית פייקובסקי, מומחית בתחום היחסים הבינלאומיים ומדיניות בתחומי המדע והחלל באוניברסיטה העברית, ששימשה בעבר סגנית נשיא הפדרציה העולמית לאסטרונאוטיקה (IAF), מסבירה כי הגישה של ארה"ב לחלל, ומכאן גם לירח, התפתחה בש לושה שלבים: בשנות השישים, אחרי ההישגים של ברית המועצות, הקצתה ארה"ב 75% מתקציב החלל שלה לפרויקט אפולו, שנועד לתקוע דגל באמצעות חללית מאוישת אמריקאית על הירח; בשנות השמונים כ־66% מהתקציב יועד למחלקת ההגנה, לפרויקט מלחמת הכוכבים, שנועד לתת מענה לאיום הטילים הבליסטיים הרוסיים באמצעות לווייני לייזר, שבסוף לא יצאו אל הפועל.

אבל המלחמה הקרה הסתיימה, תקציבי החלל הצטמצמו, ובשלב השלישי בארה"ב החלו לתעדף את פיתוח המגזר הפרטי. "הטרמינולוגיה של השלב השלישי, שבו ארה"ב נמצאת בעשור האחרון, מתמקדת בהתפשטות", מסבירה פייקובסקי. "הגישה שלה משלבת בין הוכחת מסוגלות טכנולוגית בחקר החלל, כחלק מתחרות בין מעצמות, לבין התבססות במרחב שבין כדור הארץ והירח משיקולים כלכליים. בניגוד למלחמה הקרה, המטרה אינה לתקוע דגל ולחזור לכדור הארץ, אלא להישאר על הירח ולהתבסס בו, תפיסה המכונה CisLunar Economy (כלכלת ירח)".

המיליארדר שבונה מושבה אמריקאית בירח

אייזקמן לא מונה לראש נאס"א בקלות. כמקורבו של אילון מאסק ואחד האסטרונאוטים הבכירים במשימות החלל של ספייס איקס, הוא היה קורבן ליריבות המרה שהתפתחה בין מאסק לטראמפ, זמן קצר לאחר שהנשיא נכנס לבית הלבן בשנה שעברה. טראמפ סירב לאשר את המועמדות שלו, אך חצי שנה לאחר מכן נמלך בדעתו.

 אילון מאסק / צילום: ap, Matt Rourke

עד גיל 40 הספיק אייזקמן, יהודי אמריקאי, להקים את חברת הפינטק Shift4, להנפיק אותה ולהפוך למיליארדר. את תחביב הטיס שלו הפך לעסק, כשהוא מחזיק באחד מציי מטוסי הקרב הפרטיים הגדולים בעולם, אותו הוא משכיר לצבאות מערביים כדי לאמן אותם בקרבות אוויר נגד מטוסי מיג רוסיים.

שאיפותיו הוגשמו גם בחלל, כשהפך לאסטרונאוט הלא־מקצועי הפרטי הראשון של ספייס איקס ולראש צוות המשימה המאוישת הפרטית הראשונה שלה, אינספיריישן פור. לפני כשנתיים ביצע את הליכת החלל הפרטית הראשונה במסגרת פולאריס דאון, גם היא בחברת החלליות של מאסק.

כשבוע לפני שיגור ארטמיס 2 הודיע אייזקמן על תפנית מהותית בתוכניות של נאס"א. סוכנות החלל תשקיע 20 מיליארד דולר במהלך שבע השנים הקרובות בבניית הבסיס הסמוך לקוטב הדרומי של הירח, שיכלול מתקני מגורים, רכבי סיור ותחנות כוח גרעיניות. נוסף על כך, במקום שיגור משימת ארטמיס אחת לירח, בכל שנה, מוכן אייזקמן להאיץ ולשלוח את חלליות הארטמיס לירח פעמיים בשנה.

בסיס הירח של נאס"א ייבנה בשלושה שלבים: בשלב הראשון יועברו לבסיס רכבי סיור, מתקני ייצור חשמל גרעיני וסולארי, ציוד תקשורת וניווט וציוד אלקטרוני, לשם בחינת המשך ההתיישבות על הירח; השלב השני יכלול משימות מאוישות קצרות טווח; והשלב השלישי כבר יאפשר שהייה אנושית ממושכת ארוכת טווח במושבה, כולל רשת סלולרית, רשת לוויינים ירחית, רובוטים לבניית בניינים ואפילו חקלאות ירחית.

"נאס"א השקיעה 107 מיליארד. עכשיו תור המגזר הפרטי"

כדי לממש את התוכנית פותח אייזקמן את נאס"א למגוון התקשרויות עם קבלנים פרטיים. את רקטת השיגור הנוכחית שלה, המכונה SLS (Space Launch System, הוא מתכוון להחליף במשגרים מתקדמים במחירים נוחים יותר - כמו טילי ספייס איקס הרב־פעמיים או המשגרים של בלו אוריג'ין, חברת החלל של ג'ף בזוס. נוסף על כך, בכוונתו לאתר קבלנים פרטיים לבניית כור גרעיני שיספק חשמל לאסטרונאוטים על הירח והמאדים - כדי שלא יקפאו בטמפרטורות שיכולות לצנוח למינוס 200.

על פי "החברה הפלנטרית", עמותה ללא כוונת רווח, נאס"א השקיעה עד כה 107 מיליארד דולר בתוכניות שונות בחזרה לירח ב־20 השנים האחרונות, ובסוכנות לא מתכוונים לממן את כל הפעילות הזאת לבדם. "נאס"א הבינה שהמשימות יקרות, ובמקום זאת החליטה לחלק חלק מההון למגזר הפרטי ולראות אותו מגיע לירח", אומר רן לבנה מסוכנות החלל הישראלית. "לחללית הישראלית בראשית הייתה השפעה ניכרת עליה - היא הייתה הראשונה שהגיעה לירח בתקציב נמוך מ־100 מיליון דולר".

אייזקמן לא צריך לעבוד קשה כדי לאתר חברות מסחריות לתוכנית ההפרטה של נאס"א. הסוכנות הצבאית האמריקאית לפיתוח אמצעים טכנולוגים מתקדמים במשרד המלחמה, דרפ"א, התוותה כמה חודשים לפני מינויו תוכנית להקמת מושבת חלל באמצעות רשת של חברות מסחריות.

על פי התוכנית, המכונה LunA-10, עד 2035 תשגשג כלכלה אנושית על הירח, שתכלול בין היתר תחנת כוח סולארית מתוצרת חברת HoneyBee; רשת מסילות ברזל מתוצרת נורתרופ־גראמן; רובוטי חלל המסוגלים לבצע משימות תחזוקה של GITAI; חלליות מטען של בלו אוריג'ין של בזוס, ספייס איקס וחברת פיירפליי; ומתקני כרייה של סיארה ספייס, חברה שמייצרת חמצן ומתכות מהאדמה הירחית ומספקת אנרגיה.

 רובוט החלל של GITAI / צילום: ap

חברה נוספת שזכתה להיכלל ברשימת חברות הכרייה של דרפ"א היא הליוס (Helios), הישראלית היחידה בקבוצה. הליוס פיתחה תהליך להפקת חמצן מתוך אדמת הירח לצורך יצירת דלק שיאפשר שיגור של רקטות בחזרה לכדור הארץ. "כ־80% ממשקל משגר הסטארשיפ של ספייס איקס מיוחסים לחמצן לשריפת דלק", מסבירה בת־חן הרשקוביץ בן־סימון, סמנכ"לית התפעול והפיתוח עסקי של הליוס. "ייצור חמצן על הירח יחסוך לספייס איקס שיגורים ואת ההוצאות האדירות שכרוכות בהבאת 800 טונות דלק מכדור הארץ, משא שעלותו מיליארדי דולרים".

 הדמיה של הליוס. תפיק חמצן מאדמת הירח ותחסוך לספייס איקס 800 טונות דלק / הדמיה: באדיבות הליוס

ייצור חמצן, מתוך מים או חול על הירח, יכול להפיק כיום מאות קילוגרים של חמצן - זאת על פי הניסויים הראשונים בתנאי מעבדה. החברה מפתח תקווה מבקשת להשיק עד 2030 מכונה שתוכל להגיע לירח. "איש לא יטוס לשם אם הוא לא ידע שהוא חוזר הביתה, והדרך להשיב אסטרונאוטים בצורה אמינה ובטוחה היא לייצר יתירות מספקת שתאפשר לתדלק את החללית במקום, ולא לסמוך על דלק שהובא מכדור הארץ".

"ההגעה לירח פשוטה יותר מגילוי אמריקה"

ישראלית נוספת שכבר כיום משתלבת במרוץ היא רמון ספייס, שמאפשרת לשרתי בינה מלאכותית וענן להגר לחלל בצורה בטוחה. לא מדובר רק בשיגור של מחשבים, אלא בבניית מחשב שיהיה מוגן מפני הקרינה האלקטרומגנטית הקטלנית שבחלל ובפינוי החום האגור בו לנקודת מתכת מיוחדת הנמצאת בקצהו.

ההערכה היא כי שליחה המונית של לוויינים קטנים לחלל עשויה ליצור כוח מחשוב עצום מחוץ לאטמוספירה, שיפתור את הבעיה הגדולה ביותר של ענקיות הטכנולוגיה - מחסור בחשמל ובנדל"ן לבניית חוות שרתים לעיבוד AI על פני הכדור שלנו.

"בחלל אין מחסור באנרגיה, והירח עצמו קר ויכול לשמש קרקע יציבה לפינוי חום. עצם היותו מקום קבוע ויציב יאפשר גם לתחזק ביתר קלות את השרתים, טוב יותר מאשר שרת שמשייט בחלל", מסביר מנכ"ל החברה אבי שבתאי את היתרון בחוות שרתים חלליות. "כמו כן, בחלל אין שכנים שרוצים להרחיק את חוות השרתים שבנית לעיר אחרת".

שוק המחשוב בחלל כבר איננו מדע בדיוני. למעשה, התמחור הגבוה שלה זוכה ספייס איקס בהנפקה הצפויה - 1.75 מיליארד דולר - נשען בעיקר על חזון מיליוני הלוויינים שמקיפים את כדור הארץ ומספקים לו לא רק תשתית תקשורת, אלא מחשוב ענן ועיבוד AI.

"השווי הגבוה כבר מביא בחשבון שהחזון הזה יצליח", טוענת רננה אשכנזי, שותפה מנהלת בגרוב ונצ'רס, שמשקיעה ברמון ספייס. "בינתיים גם ענקיות הטכנולוגיה האחרות - אמזון, גוגל ו־OpenAI - פוזלות לחלל, לא רק לשיגור שרתים למעלה, אלא גם כדי לחפש אלטרנטיבות לשיגורים, שוק שמרוכז כיום ברובו אצל מאסק".

"ההגעה לירח היום פשוטה יותר ממה שנדרש מקולומבוס במאה ה־15, כשרצה להגיע להודו וגילה אגב כך יבשת חדשה", אומרת חדד־חמלניק. "אנחנו יודעים מה יש בצד השני, כבר היינו שם".